גיליון מס' 16 של 'לאורו' (פרשת וארא, תשע"ח)
הוקדש לתנועת 'דגל ירושלים' אותה ייסד מרן
הראי"ה זצ"ל. כחוט השני חורזת בגיליון הסתייגותו
הנחרצת של מרן הרב זצ"ל מ"הפרגף" הנורא שיצא
מתחת ידה של התנועה הציונית: "הציוניות דבר אין
לה עם הדת", כאחת מהנמקותיו להכרח שבייסודה
של תנועת 'ירושלים' – 'דגל ירושלים'.
ואכן, אמת ויציב ונכון הדבר, שהרב חזר על ביקורתו
הקשה נגד התנועה הציונית, בהקשר זה, שוב ושוב,
פעמים רבות. בביטויים נוקבים וקשים ביותר ("החוק
ההולל", "החוק המעוות", "הרשעה", "השיבוש",
"המשפט המשובש", "אות הקלון" ועוד) ואם כל
זה לא מספיק, הרי שדעת הרב היא כי "הגזירה
הקונגרסית ש'הציונות דבר אין לה עם הדת" קשה
יותר מגזירותיהם של פרעה ושל המן" והיא "פורשת
את כנפי-המות השחורות והאיומות שלה על הרגש
הלאומי".
בשל כך תבע הרב מראשי המזרחי: "המזרחי צריך
הוא לתבוע תמיד, שהסעיף המחפיר הנ"ל ימחק
מהפרוגרמה, ותחתיו ייכתב: שהציונות מבוססת
היא על יסוד תחיית האומה בתורתה על אדמתה,
בכל הגודל והמילוי של פתגם זה...".
ואולם, האמת היא שסעיף כזה לא נכתב בשום
פרוגרמה והוא אינו נמצא בשום מסמך של התנועה
הציונית. יש להניח שלאוזניו של הרב הגיעה שמועה
כזו; אפשר שמסר כזה אכן התרוצץ במסדרונות
הקונגרסים השונים; וגם סביר שהיו שביטאוהו
וככזה הוא סופר-דווח לרב. ואולם, כאמור, היום
אנחנו יודעים בבירור שסעיף שזה לשונו, אינו כתוב
בשום מסמך של התנועה הציונית בכלל ובכתביו של
בנימין זאב (תיאודור) הרצל בפרט.
אנחנו יודעים זאת היום, בזכותו של ד"ר יצחק וייס.
וייס הוציא לאור לפני כעשר שנים את הספר "הרצל
– קריאה חדשה", מחקר מקורי וחדשני בכל שקשור
בזהותו היהודית של הרצל ובקשר שבינו ליהדות.
בתמצית, וייס טוען שדמותו של הרצל סולפה ללא-
הכר, ולמעשה אין ידיים ורגליים לתווית המתבולל
שהודבקה לו. ההפך הוא הנכון. הספר ראה אור
תחילה בצרפתית, בעברית ולבסוף
גם באנגלית, וזכה לביקורות מצויינות,
אקדמיות ופובליציסטיות כאחד.
בכל שנוגע לענייננו, הרי שוייס מבהיר שכתבי הרצל
יצאו לאור לראשונה בגרמנית בשנת תרפ"ב ,
והם תורגמו עברית רק בשנת תר"צ. מאחר
שאיגרתו של הרב לתנועת "המזרחי" נכתבה כעשר
שנים קודם - בשנת תרע"ג (1913), הרי שברי שבכל
שקשור לסעיף המקומם, הרב ניזון משמועה ולא
ראה זאת בכתובים. וייס נבר בכל אות ובכל תג
שבמסמכי התנועה הציונית והוא קובע שהאמירה
"הציונות דבר אין לה עם הדת" לא נמצאת בשום
מסמך של ההסתדרות הציונית, ובוודאי שהיא לא
נאמרה על ידי הרצל. אדרבה, ההפך הוא הנכון!
למשל, בנאום הפתיחה של הקונגרס הראשון אמר
הרצל: "אם אפשר לומר - שבנו הביתה. הציונות
היא שיבה אל היהודיות (Jewishness), עוד קודם
היותה חזרה אל ארץ היהודים". ועוד כתב בכתביו
הראשונים כי "דור שהתפתח כשהוא מנותק מן
היהדות... אינו מסוגל לא לחשוב על עברו ולא
לצפות את עתידו".
הרצל עצמו היה מודע לכך שלא פעם מסלפים את
דבריו וכתב ביותר מקורטוב של ציניות: "התרגלתי
שמעוותים אותי עד כדי כך שאני ממש מופתע
כשפעם ועוד במקרה, דברי לא מסולפים...".
סביר להניח שהרב היה ממשיך לראות נחיצות
בייסוד תנועת 'דגל ירושלים', גם אם היה מודע לכך
שהסעיף הקשה לא נאמר על ידי הרצל ואינו מופיע
במסמכי התנועה הציונית . הרב ביאר לא פעם – גם
במנותק מאיזכור הבעייתיות שבאותו סעיף – עד
כמה חשוב ייסודה של תנועת-על רוחנית-פוליטית
שתהווה מסגרת כוללת מעוררת-הזדהות גם אצל
"שלומי אנשי ישראל". עם זאת, ודאי היה לו קל
יותר לבטא הזדהות עם התנועה הציונית, אם היה
יודע שאין דברים בגו.
אמור מעתה, האמת ההיסטורית היא שלאותה
האשמה קשה לא היה בסיס טקסטואלי מוצק. דומה
שאין כמרן הרב זצ"ל שבוודאי מחייב הבהרה זו.
מן הידועות שהרב זצ"ל החשיב ביותר את מלאכת
הסנגוריה, ואין ספק שלימוד סנגוריה על התנועה
הציונית בכלל, ועל הרצל בפרט, ודאי מיסב לו
קורת-רוח בההוא עלמא דקשוט, ובעקבותיו, גם
אצלנו, ודווקא בשל היותנו אנחנו מצויים בעלמא
דשיקרא, ראוי שהאמת תהדהד, תובע ותיקבע.
