הביטויים מֹרַת רוּחַ וקֹרַת רוּחַ נתפסים צמד הפכים: קורת רוח לציון 'נחת' ומורת רוח – 'אי־נחת'. על אף הדמיון מדובר בצירופים שעולים בתקופות שונות בתולדות העברית ורכיביהם שבראש הצירוף אינם מציינים הפכים של ממש.
מורת רוח
מקורו של הביטוי מורת רוח בספר בראשית: עֵשו מגיע לפרקו ונושא שתי נשים ממוצא חִתי. כדרכם של הורים, יצחק ורבקה אינם מרוצים מבחירתו (כי העדיפו שיישא נשים מארץ חרן), והכתוב מתאר את אי־שביעות הרצון במילים "וַתִּהְיֶיןָ [הנשים] מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה" (כו, לה). המילה מֹרַת־ היא צורת נסמך של מֹרָה, הגזורה מן השורש מר"ר ושקולה במשקל פֻּלָּה, כגון סֻכָּה (מן סכ"ך) או חֻקָּה (מן חק"ק). ההגייה o (בחולם חסר) נובעת מאי־הכפלת הרי"ש.
מֹרָה היא אפוא 'מְרִירוּת'. בהוראה זו היא בולטת יותר בביטוי אחר, לצד המילה 'נפש' (בניקוד מעט שונה): "לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ" (משלי יד, י).[1]
קורת רוח
הביטוי קורת רוח מוכר מספרות חז"ל, בעיקר מן המשנה במסכת אבות: "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה" (ד, יז). בדומה למֹרָה, אף המילה קֹרָה מגזרת הכפולים (מן השורש קר"ר), אף היא שקולה במשקל פֻּלָּה ואף בה העיצור הכפול הוא ר (ולכן גם בה התנועה הראשונה היא o) – לאמיתו של דבר אלו שני שמות העצם היחידים בעברית שמקיימים את התנאים האלה, ואין פלא שהם התקרבו במשמעם (המנוגד), ואולי דווקא בשל כך.
אם כן, קֹרָה מציינת 'קְרִירוּת', וברור שאין היא מקיימת יחס של הפכים מנוגדים עם מֹרָה ומְרִירוּת. מה עניין 'קרירות' אצל 'נחת'? מתברר שבתודעתם של דוברי העברית הקדמונים, שמקורם בארצות החום, קור וקרירות נקשרים עם תחושה נעימה ומשיבת נפש, למשל "מַיִם קָרִים עַל נֶפֶשׁ עֲיֵפָה" (משלי כה, כה),[2] ואילו החום והחמימות נתפסים שליליים, ובהשאלה – כתכונתם של הרגזן והבלתי נשלט, למשל "פֶּן יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ כִּי יֵחַם לְבָבוֹ וְהִשִּׂיגוֹ" (דברים יט, ו).
A source for "I'm cool" or "Keep cool" i.e. calm and relaxed.
בדם קר
הבחנה זו התגלגלה לפתחה של מליאת האקדמיה אגב העיסוק בשאלה אם לקבוע חלופה עברית תמורת המונח המשפטי killing in cold blood לציון מעשה רצח שנעשה שלא מתוך סערת נפש. בציבור ובקרב גורמי המקצוע כבר הילך תרגום השאילה המוכר "הֲמָתָה בְּדָם קַר", אלא שביטוי זה רוח הלעז נושבת ממנו, והאקדמיה נדרשה לחלופות עבריות.
שתיים מן החלופות העיקריות שהוצעו היו הֲמָתָה בְּקֹר לֵב או הֲמָתָה בְּלֵב קַר, שנוצרו כהנגדה לביטוי המקראי "יֵחַם לְבָבוֹ" שלעיל. אלא, כפי שהסביר אז פרופ' יהושע בלאו, בביטויים אלו הקור מציין תכונה שלילית, שלא כדרכם של דוברי הלשונות השמיות שלאוזניהם הוא חיובי בעיקרו, ולכן לדעתו "מוטב שלא לשנות את המונח המקובל ["המתה בדם קר"], כי יתר ההצעות, המתכסות באִצטלה של עברית, אינן כאלה". בדיון עלתה גם הצעתו של פרופ' מנחם צבי קדרי, "המתה בלא חֵמה", שקרובה לרוח העברית וגם מדגישה את הפן השלילי, ואולם חברי האקדמיה החליטו לא לשנות מן הביטוי המהלך בציבור ובחרו לאמץ את 'המתה בדם קר'.
[1] במסורת הספרדית נהגה הקמץ במ"ם בתנועה o (קמץ קטן). הצירוף "מר נפש" רווח במקרא, למשל "וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה' וּבָכֹה תִבְכֶּה" (שמואל א א, י).
[2] במקורות חז"ל נמצא גם הצירוף קורת נפש, למשל בתפילה המיוחסת לר' יוחנן: "ונשכים ונמצא ייחול לבבינו, ותבוא לפניך קורת נפשנו לטובה" (ירושלמי ברכות ד, ב; ז, ד).
