This Rambam has GREAT contemporary significance. We shouldn't worry about the trial in Hague. Nobody knows where Hague is anyway. [Here is a discussion].
התקוממות האומות על התורה בכוח החרב
וְעַתָּה, אַחֵינוּ, רָאוּי לְכֻלְּכֶם שֶׁתִּשְׁמְעוּ וְתִתְבּוֹנְנוּ מַה שֶּׁאַגִּיד לָכֶם, וּתְלַמְּדוּהוּ לַקְּטַנִּים וְלַנָּשִׁים, כָּדֵי שֶׁיְּקֻיַּם בְּיָדָם מַה שֶּׁחָלַשׁ מֵאֱמוּנָתָם וְנִפְסַד, וְתִתְחַזֵּק בְּנַפְשָׁם הָאֱמֶת אֲשֶׁר לֹא תָּסוּר. וְהוּא, שֶׁזּוֹ הִיא תּוֹרַת ה' הָאֲמִתִּית הַנְּתוּנָה לָנוּ עַל יְדֵי אֲדוֹן כֹּל הַנְּבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים וְהָאֲחֲרוֹנִים, אֲשֶׁר הִבְדִּילָנוּ ה' בָּהּ מִכֹּל בְּנֵי הָעוֹלָם, כְּאָמְרוֹ: "רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק ה' לְאַהֲבָה אוֹתָם, וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל הָעַמִּים" (דברים י, טו). וְלֹא הָיָה זֶה בַּעֲבוּר שֶׁהָיִינוּ רְאוּיִים אֵלָיו, רַק מֵחַסְדֵי ה' עָלֵינוּ, בִּגְלַל מַה שֶּׁקָּדַם* לַאֲבוֹתֵינוּ מִידִיעָתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ, כְּאָמְרוֹ יִתְעַלֶה: "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם, כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָל הָעַמִּים" (שם ז, ז). וְכַאֲשֶׁר יִחֲדָנוּ בְּמִצְווֹתֶיהָ וְחֻקֶּיהָ, וְנִגְלְתָה מַעֲלָתֵנוּ עַל זוּלָתֵנוּ* בִּסְדָרֶיהָ וְעִנְיָנֶיהָ, כְּאָמְרוֹ יִתְעַלֶּה, מַזְכִּיר חֲסָדָיו לָנוּ: "וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם" (שם ד, ח) - הִתְקוֹמְמוּ כֹּל הָאֻמּוֹת עָלֵינוּ בַּעֲבוּרָהּ עַל צַד* קִנְאָה וָרֶשַׁע, וְנֶחְלְצוּ מַלְכֵי הָאָרֶץ לְהִלָּחֵם בָּנוּ בִּגְלָלָהּ עַל דֶּרֶךְ חָמָס וָפֶשַׁע, רוֹצִים לַחְלֹק עַל ה', וְאֵין לַחְלֹק עָלָיו. וְלֹאֹ הָיָה זְמָן מֵאָז עַד עַתָּה, שֶׁלֹּא שָׂם כֹּל מֶלֶךְ עַז, אוֹ אִישׁ רָשָׁע מִתְגַּבֵּר, רֵאשִׁית כֹּל כַּוָּנוֹתָיו וְאַחֲרִית מִצְווֹתָיו, לִסְתֹּר תּוֹרָתֵנוּ וְלִנְתֹּץ דָּתֵנוּ בְּכֹחַ הַזְּרוֹעַ וְתִגְבֹּרֶת הַחֶרֶב, כַּעֲמָלֵק וְסִיסְרָא וְסַנְחֵרִיב וּנְבוּכַדְנֶצַּר וְטִיטוּס וְאַדְרִיָּנוּס, וְזוּלָתָם מִן הַדּוֹמִים לָהֶם. זֶהוּ הַמִּין הָאֶחָד מִשְּׁנֵי הַמִּינִים אֲשֶׁר יִשְׁתַּדְּלוּ לְנַצֵּחַ בָּהֶם הָרָצוֹן הָאֱלֹהִי.
התקוממות האומות על התורה בטענות
וְהַמִּין הַשֵּׁנִי הֵם נְבוֹנֵי הָאֻמּוֹת וְחַכְמֵיהֶן, כַּסִּרְיָאנִים, וְהַפַּרְסִים וְהַיְּוָנִים, וְהֵם גַּם כֵּן מִשְׁתַּדְּלִים לִסְתֹּר הַתּוֹרָה וּלְנַתְּצָהּ, בִּטְעָנוֹת יְחַדְּשׁוּ בָּהֶן חֲשָׁד, וּבְמַחְלֹקוֹת נִצּוּחַ יְחַבְּרוּן, יִשְׁתַּדְּלוּ לִסְתֹּר בָּהֶן אֶת הַדָּת וְלִמְחוֹת זִכְרָהּ, כַּאֲשֶׁר יִשְׁתַּדְּלוּ בּוֹ הַמִּתְגַּבְּרִים בְּחַרְבוֹתָם.
האומות לא יצליחו
וְלֹא זֶה יִצְלַח וְלֹא זֶה יִצְלַח, כִּי עַרְבוּת ה'* יִתְעַלֶּה שְׁמוֹ קָדְמָה לָנוּ עַל יְדֵי יְשַׁעְיָהוּ, שֶׁכֹּל מִתְגַּבֵּר שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל לְנַצֵּחַ תּוֹרָתֵנוּ וּלְבַטְּלָהּ בִּכְלֵי חַרְבּוֹ - יִשְׁבֹּר ה' אוֹתָם הַכֵּלִים וְלֹא יַצְלִיחוּ, וְזֶה עַל צַד הַמָּשָׁל, שֶׁהִשְׁתַּדְלוּתוֹ לֹא תּוֹעִיל, וְלֹא יַגִּיעַ אֶל רְצוֹנוֹ לְעוֹלָם. וְכֵן כֹּל טוֹעֵן שֶׁיִשְׁתַּדֵּל לְבַטֵּל תּוֹרָתֵנוּ - יִתֹּץ ה' טַעֲנָתוֹ וִיבַטְּלֶנָּה וְיַדִּיחֶנָּה, וְלֹא תַּתְמִיד* כְּהַתְמָדַת טַעֲנָתֵנוּ. אָמַר יִתְעַלֶּה, מְיַעֵד* טוֹב: "כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח, וְכֹל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי" (ישעיה נד, יז). וּשְׁנֵיהֶם חוֹשְׁבִים שֶׁזֶּה בִּנְיָן אֶפְשָׁר שֶׁיִּנָּתֵץ, וְיִשְׁתַּדְּלוּ לְנַתֵּק יְסוֹדוֹתָיו הַצּוֹלְלִים עַד הַמַּיִם, וְהֵם מוֹסִיפִים טֹרַח וְעָמָל - וְהַבִּנְיָן יִשָּׁאֵר כְּבַתְּחִלָּה, וְהָאֱמֶת יַלְעִיג בָּהֶם וְיִשְׂחַק מֵהֶם עַל הִשְׁתַּדְּלָם לְחֻלְשַׁת שִׂכְלָם בְּמַה שֶׁאֵין רָאוּי לָאָדָם לְהִשְׁתַּדֵּל בְּכַיּוֹצֵא בּוֹ. אָמַר הַנָּבִיא, מְתָאֵר הִשְׁתַּדְּלָם וְלַעַג הָאֱמֶת בָּהֶם: "נְנַתְּקָה* אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימוֹ, יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק, ה' יִלְעַג לָמוֹ" (תהלים ב, ג). הִנֵּה לֹא סַרְנוּ* נְגוּעִים וּמְנֻסִּים מִשְּׁתֵּי הַכִּתּוֹת הָאֵלֶּה כֹּל יְמֵי מֶמְשַׁלְתֵּנוּ וּקְצָת יְמֵי גָּלוּתֵנוּ.
___________________________________
מַה שֶּׁקָּדַם – מה שהיה בעבר אצל אבותינו. זוּלָתֵנוּ – שאר האומות. עַל צַד – מחמת. עַרְבוּת ה' – ה' ערב להצילנו. לֹא תַּתְמִיד – לא תצליח להיות לאורך ימים. מְיַעֵד – צופה, מבטיח. נְנַתְּקָה וכו' – אלו דברי שונאי ישראל. לֹא סַרְנוּ – לא הפסקנו מלהיות.
ביאורים
בעומדו מול משבר יהודי תימן, מאיר הרמב"ם את עיניהם ומפיח בהם תקווה. כשעמדו יהודי תימן מול המשבר הגדול שתקף אותם, נחלשה דעתם ונחלשה עמידתם באמונתם. הספקות, הצרות והחולשות היו מנת כוסם. זאת משום שבעתות משבר נראה שהשתנה המצב לרעה בצורה מוחלטת בלא יכולת להחזירו לטוב.
הצרות מביאות לחולשה נוספת, והיא החשיבה שהצרות נובעות מהיותנו חלשים וקטנים , ועקב חולשתנו האויבים פוגעים בנו. הרמב"ם מוסיף ואומר, שאויבינו מנסים לשוברנו בשתי דרכים, לוחמה פיזית ולוחמה רוחנית, והאחרונה היא המחוכמת יותר.
הרמב"ם מתייחס לשתי החולשות ועונה: ראשית, עובדה היא שכבר היו צרות נוראיות ממינים שונים שכאלו! "...כַּעֲמָלֵק וְסִיסְרָא וְסַנְחֵרִיב וּנְבוּכַדְנֶצַּר וְטִיטוּס וְאַדְרִיָּנוּס". ולכן גם מי שנראה שינצח אותנו וישבור אותנו – בעבר כבר גברנו עליו וניצחנו אותו, ולכן אין צורך להישבר מהמאורעות הקשים.
וביחס לחולשה השנייה – הרמב"ם מסביר לנו שהצרות האלו קורות, מפני שאנחנו עם שזכה במתנה יקרה שאין ראוי לה – התורה. ולא בגלל זכותנו זכינו בה, שהרי "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק בָּכֶם" [דברים ז, ז]. אלא שבגלל מתנה זו אויבנו מקנאים בנו, ודווקא הייחודיות והגדלות שלנו גורמות את הצרות, ולא קטנותנו.
ידיעת החוסן והניצחון מהעבר, והבנת הייחודיות והגדלות – מביאות למוכנות, רצון ומסירות להתמודד מול כל משבר, ולנצֵחַ.
הרחבות
סיבת האנטישמיות
הִתְקוֹמְמוּ כּל הָאֻמּוֹת עָלֵינוּ בַּעֲבוּרָהּ עַל צַד קִנְאָה וָרֶשַׁע. לפי הרמב"ם, הסיבה לשנאת האומות את עם ישראל היא הקנאה. עם ישראל ניחן במעלות רבות ולכן האומות מקנאות בנו.
במהלך הדורות רבים מרבותינו דנו בשאלה זו: מדוע אומות העולם שונאות לישראל? מהי סיבת האנטישמיות? האם אפשר למצוא סיבה אחת שהיא הגורמת לכל התפרצויות השנאה במהלך הדורות?
המהר"ל מסביר שאומות העולם מתנגדות לישראל מעצם מהותם. מהות עם ישראל היא הקודש, המוסר והרוחניות, ולעומת זאת מהות הגויים היא החומריות והשקיעה בענייני העולם הזה. זו הסיבה שהגויים מרגישים (גם לא במודע) ניגוד חזק לעם ישראל, ובשלו פורצת השנאה והאכזריות הנוראה [נצח ישראל פרק יד, ד"ה 'אך אם']. (להרחבה עיין בנצח ישראל פרק לד ד"ה 'וביאור עניין', בגבורות ה' פרק סד, ובמאמר דעת אלוהים ד"ה 'השנאה לישראל').
הרב קוק מוסיף ומבאר את דברי המהר"ל. הניגוד בין ישראל לשאר האומות גורם לגויים להרגיש שעם ישראל בא לשנות ולמחוק אותם. הסיבה לכך היא שהרוחניות של ישראל מאיימת על הגשמיות והחומריות של הגויים וסותרת אותם. לעתיד לבוא עם ישראל יגלה לעולם שהמוסריות שאותה הוא מייצג איננה סותרת את החומריות ואת החיים בעולם הזה, אלא מעלה ומקדשת אותם. כשיראו הגויים שהמוסריות מוסיפה רק עונג ושמחה לחיים, ממילא ירצו להידבק בעם ישראל ובשאיפותיו, ויפסיקו להתנגד לו [עיין אורות ישראל ה, טו].
