הביטוי לשנס מותניים משמש בעברית במשמעות 'להזדרז', 'להתחזק', 'להתכונן במרץ'. הפועל שִׁנֵּס יחידאי במקרא; בספר מלכים א, בסוף הפרק שמגולל את מעללי אליהו בהר הכרמל, נאמר: "וְיַד ה' הָיְתָה אֶל אֵלִיָּהוּ וַיְשַׁנֵּס מׇתְנָיו וַיָּרׇץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה" (יח, מו).
גיזרון המילה לא הוברר דיו. רבים מפרשני המקרא טרחו לציין כי אין לה אח ורע, אך פירשו על פי העניין כי לשנס מותניים קרוב אל צירוף מקראי אחר – "לאזור מותניים" או "לאזור חלציים" – שמציין התחזקות והזדרזות לפעולה. רומז לכך גם התרגום הארמי "זָרֵיז חַרְצֵיהּ", היינו 'חגר חלציו',[1] כנראה גם כן על פי ההקשר. בשני הביטויים יש עניין להתגברות אישית מחמת אתגר או איום, למשל "וְאַתָּה תֶּאְזֹר מׇתְנֶיךָ וְקַמְתָּ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם… אַל תֵּחַת [תפחד] מִפְּנֵיהֶם" (ירמיהו א, יז), וכן בפסוקנו: "וְיַד ה' הָיְתָה אֶל אֵלִיָּהוּ", על פי רש"י: "רוח גבורה", ומייד "וַיָּרׇץ לִפְנֵי אַחְאָב" (שעל פי הפסוק הקודם הקדים לרכוב ליזרעאל במרכבתו).
יש מן החוקרים שהסמיכו לשורש שנ"ס את השורש שנ"ץ שמוכר מלשון חכמים ומלהגי הארמית. שֶׁנֶץ במשנה הוא 'רצועה' או 'לולאה' כגון "ושנץ של סנדל" (מקוואות י, ד), ולפי זה הפועל 'לשנס' עניינו הידוק הבגד אל המותניים על ידי רצועה (לקראת יציאה לדרך וכיו"ב), כשם שהפועל לֶאֱזור נגזר מן 'אֵזוֹר', חגורה, שחוגרים סביב המותניים. ואומנם יש שחושבים שמילה נדירה בשורש שׁנ"ס הבאה בכתבי אוגרית מתבארת יפה גם היא על פי הסבר זה. לדעת אחרים הפועל שִׁנֵּס אינו שמי וקרוב הוא אצל מילה מצרית דומה בצלילהּ שמובנהּ 'סינר' (כלומר בגד הצמוד למותניים), ומכאן שכל הצעות הפירוש מכַוונות לעניין אחד.
על אף נדירותו במקורות העברית הקלסית, בלשון ימינו הוא מטבע לשון מצוי שרבים מן הדוברים מתהדרים בו. הוא מביע יפה בהילות ודחיפות בשיר הילדים לחנוכה 'מעשה בלביבות': "אז רבי קלמן שינס את מותניו / חבש כובעו נעל מגפיו / השוקה דוהר, קונה הוא מהר / שק קמח לבן והביתה חוזר".
[1] בארמית מילים מן השורש זר"ז מציינות הן התכוננות והתחזקות הן חגירה וקשירה. על אדם וחווה נאמר "וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת" (בראשית ג, ז), ובתרגום אונקלוס: "וַעֲבַדוּ לְהוֹן זְרָזִין", וכמו הפעלים 'זירז' ו'הזדרז', אף שם עצם זה, בצורה זֶרֶז ובמובן 'חגורה', חדר אל העברית (משנה כלים כג, ב).
