קטנים שנשבעו והן יודעים טעם השבועה אעפ"י שאינם חייבים כופין אותם לעמוד בשבועתם כדי לחנכם ולאיים עליהם, כדי שלא ינהגו קלות ראש בשבועות וכו': הל' שבועות י"ב ז'
והנה מדברי רבינו כאן מוכח דבאמת אין עליהם שום איסור מן התורה, אלא רק מדין של חינוך דהוי חיוב על ההורים, והנה אף דבכ"מ בדין חינוך הוא על דבר שאסור מצד עצמו - או דבר מצוה דאיכא על כל בני אדם, אלא דכיון דהוא קטן וקטן פטור, ע"ז איכא דין דחינוך לחנך את הקטן למצוה זו או למנעו מאיסור זה, אבל כאן הלא אין כאן שבועה כלל, כיון דקטן אין שבועתו כלל, וא"כ על מה שייך לחנכו, מ"מ סובר רבינו דגם על זה שייך חינוך בכדי למונעו משבועות שלא ישבע שנית, ובאמת היה נראה לי דאפשר לומר דהכא לא רק מדין של חינוך קאתינן עלה, אלא דמלבד הדין של חינוך יש עוד טעם בדבר, והוא - דכיון דאיכא דין איסור על הגדולים דלא רק הזכרת שם שמים או שבועה לשוא, אלא אפילו שמיעה הוי איסור, וכדאמרינן דהשומע הזכרת השם חייב לנדותו ואם לא נדהו הוא עצמו יהא בנידוי, וכן פסק נמי רבינו כאן בהלכה ט', וא"כ איכא דין על הגדולים לחנך הקטנים ולאיים עליהם, לא רק בשביל עצמם, אלא גם בשביל הגדולים בכדי שלא יבואו על ידי הקטנים לשמוע שם שמים, או שבועה לבטלה, וא"כ לפי"ז החינוך הוא לא על אחר שיגדלו - אלא אפילו על זמן היותם קטנים, ולכאורה מסתבר הוא - ודוק:
וכעת הגיע לידי ספר יקר מידידי ואלופי הרב הגאון הגדול ר"י וינוגרד שליט"א בשם שערי זיו. וראיתי שם שהביא בשם הגאון מרן בעל נחל יצחק שכתב דהוא מדין איסור - ולא רק מדין של חינוך, והוא עפ"י דברי מרן החת"ס חיו"ד סימן שי"ז דב"נ מוזהר על השבועה דהוי בכלל ברכת השם, ובכל זה גם גוי קטן מוזהר בהגיע לכלל דעת, וא"כ לפי"ז גם בישראל קטן אם הגיע לכלל דעת יש עליו איסור לישבע בשקר אף דאינו נענש ע"ז בב"ד, מ"מ איסורא ועונש ביד"ש איכא עליו מטעם דמי איכא מידי וכו'. והנה לכאורה מדברי רבינו מוכח דהוא מדין דחינוך, גם צריך לעיין אם זהו רק בנשבע בשם ד' דאז נכלל בכלל ברכת השם, או אפילו נשבע בלא שם הוי בכלל ברכת ד', אך מכיון שאין הספר נחל יצחק תח"י לעיין בו מש"כ בזה לא רציתי להרחיב בזה יותר: הגרח"י לוין זצ"ל
