ההתעמלות, שצעירי ישראל עוסקים בה בארץ ישראל לחזק את גופם בשביל להיות בנים אמיצי כח לאומה, היא משכללת את הכח הרוחני של הצדיקים העליונים, העוסקים ביחודים של שמות הקדושים, להרבות הבלטת האור האלהי בעולם, ואין גילוי אור אחד עומד בלא חבירו כלל. (שמואל ב ח יג): "ויעש דוד שם", ו(שמואל ב ח טו): "דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו", (שמואל ב ח טז): "ויואב בן צרויה על הצבא".
ולא נענש אבנר אלא מפני (ירושלמי פאה פרק א הלכה א): "שעשה דמן של נערים שחוק". אבל שיצחקו הנערים לחזק כחם ורוחם, בשביל גבורת האומה בכללה, עבודת הקודש הזאת מעלה את השכינה מעלה מעלה, כעליתה ע"י שירות ותשבחות, שאמר דוד מלך ישראל בספר תהלים; אלא שע"י הכוונות העליונות עולה הנשמה הפנימית, וע"י המעשים המאמצים את גוף היחידים לשם הכלל עולה הרוחניות החיצונית. ושניהם כאחד משכללים את סדרי הקדושות כולם, בהבלטת אפיה של האומה בפרשה הקטנה שכל גופי תורה תלוים בה: (משלי ג ו): "בכל דרכיך דעהו".
ואל יפלא אם יש חסרונות במהלך החיים של העוסקים באימוץ הגופני ובכל החיזוקים הארציים שבישראל, כי אפילו הופעת רוח הקודש צריכה בירור מתערובות ציחצוחי טומאה שמתערבים בה, והיא הולכת ומיטהרת, מתקדשת ומתבררת, פודה את עצמה מגלותה, עד שבאה לכלל דרך צדיקים ו(משלי ד יח): "כאור נוגה, הולך ואור עד נכון היום".
[אורות ל"ד]
---------
מתוך איגרת לרב יעקב חי זריהן, דיין בטבריה
על דבר עניין הגבורה שבאורות, הדברים מבוארים שכלפי קדושתה של כנסת ישראל הכול הוא קדוש ונשגב לאין חקר, ושמשון שנשתבח בגבורת גופו הוא קדוש ד', ודן את ישראל לאביהם שבשמים, ונקרא על שמו של הקב"ה, ומתוך הצורך הגדול של התגברות הקדושה בעולם באחרית הימים על ידי כנסת ישראל מוכרחת גם הגבורה הגופנית להתעורר ברוב כוח, ועל עובדי ד' באמת החובה מוטלת לזכך את היסוד הפנימי של הגבורה, בגבורה קדושה ברוחניות. וכפיר האריות ששיסע שמשון הוא מכוון נגד הארי שהכה בניהו בן יהוידע האיש החי, שהייתה כל עבודתו גבורה פנימית של קדושה בייחודי קודש נשגבים ונוראים מאוד, שלא הניח כמותו לא במקדש ראשון ולא במקדש שני, וכשם שהעבודה הפנימית של קדושי עליון שבדורות כולם היא נמשכת מהשפעת קדושתו של בניהו בן יהוידע ע"ה, כן כל העבודה של התגברות הגבורה הגופנית בכללות כנסת ישראל היא נמשכת מקדושת נזיר אלוקים שמשון הגיבור ע"ה, וכשם ששורשי הנשמות הללו הם אחוזים זה בזה, כן כל פרטי הענפים גם כן אחוזים הם זה בזה.
אקווה שדברי מספיקים לחכם לב ככבוד תורתו הרמה שיחיה, והירידות והסיתומים הם בוודאי מעובים מאוד בחיצוניות הגבורה הנמשכת מיסוד הארתו של שמשון ממה שהם בפנימיות מצד הארתו של בניהו בן יהוידע, והבריאה כולה כך הולכת, והנפשות כך מסתעפות.
('אגרות הראיה' כרך ד [מהדו"ב] איגרת רמד)
----
ד"ר יהושע בארי בספרו "אוהב ישראל בקדושה" (ח"ג עמ' 107-119) אסף חומר היסטורי על העלילות שהעלילו אז על הרב כאילו הוא התיר חילול שבת במשחקי כדור רגל בשבת. כמובן לא היה בזה שום אמת, ושנאת אותם קנאים בעלי מדות מושחתות לא ידעה גבול. עיי"ש פרטים. והראי"ה עצמו כתב פעמים רבות נגד משחקי כדור רגל בשבת (עיין "אוצרות הראי"ה" מהד' שנת תשס"ב, ח"א עמ' 442, 460, 484-485, 499). מקצת מהרבנים לימדו זכות על דברי הראי"ה, ביניהם הרב יוסף משאש (מורוקו, מחבר ספר "מים חיים", ודבריו נדפסו בספר "אוצר המכתבים" ירושלים, תשכ"ט, ח"ב עמ' מב, ושוב בחוברת "לכבודה של תורה", שנת תשמ"ח, הו"ל הרב משה אלחרר, רב הישוב שלומי, בגליל), והרב חיים הירשנזאהן (מחבר "מלכי בקודש") ועוד. רבנים נוספים פנו להראי"ה לקבל ממנו הסברים, ויש בידינו אופנים שונים של תגובות הרב.
הבעיה המרכזית בפסקא הנ"ל היא שהרב משווה בין פעולות ההתעמלות, לשירות ותשבחות של דוד המלך. יתרה מזאת, הרב סבור כי "עבודת הקודש הזאת מעלה את השכינה מעלה מעלה, כעלייתה ע"י שירות ותשבחות שאמר דוד מלך ישראל בספר תהלים" עכ"ל. כלומר יש בה קדושה לתקן את השכינה! באותו דור שאחד מעיקרי מלחמת החרדים לדבר ה' היה נגד משחקי כדור רגל בשבתות (עם כל חילולי השבת של הצופים בכך, שהגיעו לשם ממרחקים) היתה זאת נועזות גדולה מצד הרב להמליץ זכות על משחקי הספורט. אנו נרכז כאן תחילה דברי הרב עצמו ואח"כ נערוך דברי המליצים לסנגר על דברי הרב.
א. להלן העתק מהנאמר ב"שבחי הראי"ה" (נכתב ע"י פרופ' חיים ליפשיץ) בעמ' קסג: "פעם אחת נזדמן לו לרב לראות ממה שפרסמו מחוגי הקנאים על דבריו בענין ההתעמלות, ובכה. (הערת מ. צ.: לפי מסמכים שהביא דר. בארי, הקנאים האשימו את הראי"ה בעידוד לחילול שבת ע"י משחקי כדור רגל). היו אז במחיצתו של הרב רק שלשה בחורים מבני ישיבתו, והסביר להם הרב מה היתה כוונתו בדבריו על ההתעמלות. וזו לשונו:
"קדושה זקוקה גם לגבורה, אף לגבורה גופנית. שמשון הגיבור היה גיבור בגופו, והיתה שכינה מקשקשת לפניו כזוג (סוטה ט ע"ב) ודוד המלך היה גיבור ממש, גיבור בגופו, והיה כולו קדושה".
ואחרי המשך דברים הוסיף:
"יש ערך גם לניצוץ של קדושה. אם יש אפילו רק נצוץ קטן של קדושה, אף בתוך תוכה של הטומאה, הרי כשהניצוץ הזה מתגלה, כלה הטומאה בהכרח ועוברת מן העולם. ומשום כך אין הסטרא אחרא מניחה לגלות את הניצוץ של קדושה. ההתעמלות יש בה ניצוץ של קדושה. אך יש ונלוים אליה ע"י צעירינו היום דברים של טומאה. על כן יש לגלות את ניצוץ הקדושה שבהתעמלות, ואז תכלה ותעבור מן העולם כל הטומאה הנלוית אליה. כי קדושה וטומאה הן תרתי דסתרי, ואינם יכולים לדור בכפיפה אחת" עכ"ל.
ב. שוב ב"שבחי הראי"ה" (של פרופ' חיים ליפשיץ) מביא בעמ' קפו, איך בזמן הראי"ה בקרו בארץ האדמו"ר מסוקולוב, והאדמו"ר מגור (ר' אברהם מרדכי) וגיסו ר' חנוך צבי בנדין, ושאלו לראי"ה על דבריו בענין ההתעמלות. הראה להם הרב מקור בדברי הרמב"ם ב"מורה נבוכים" (ח"ג פרק כה), כדלהלן:
"כי יש שם דברים רבים הם הכרחיים או תועלתם גדולה אצל אחדים, ואצל אחרים אין להם צורך כלל, כהתעמלות הגוף לכל שינויי מיניהם, שהם הכרחיים להתמדת הבריאות, כפי שראוי אצל מי שיודע מלאכת הרפואה וכו'. כגון המשחק בכדור, וההאבקות ועימול הידיים ועצירת הנשימה וכו' יהיו אצל אנשים סכלים 'מעשה שחוק', ואצל החכמים אינם שחוק!" עכ"ל.
ועל זה השיבו האדמו"רים הנ"ל, "גם מורה נבוכים אין אנו לומדים" עכ"ל מהמובא שם. ויש להעיר, אם כן לא על הרב קוק בלבד תלונתם, כי אם גם על כבוד הרמב"ם זצוק"ל!
ג. בשנת תרפ"א ענה הראי"ה על שאלה זו לראב"ד העיר טבריא מוהר"י זריהן. הדברים נדפסו ב"אגרות ראי"ה" (ח"ד עמ' פח-פט, וצילום של המכתב המקורי, באותיות ספרדיות יפות, הובא בכתב עת "פרי הארץ", שנת תשמ"ב, כרך ד, עמ' 84-85). וכך מבאר הרב: "על ענין ה"גבורה" שב(ספר) "אורות", הדברים מבוארים שכלפי קדושתה של כנסת ישראל הכל הוא קדוש ונשגב לאין חקר. ושמשון שנשתבח בגבורת גופו, הוא קדוש ה' ודן את ישראל כאביהם שבשמים, ונקרא על שמו של הקב"ה (עיין סוטה י ע"א). ומתוך הצורך הגדול של התגברות הקדושה בעולם באחרית הימים ע"י כנס"י, מוכרחת גם הגבורה הגופנית להתעורר ברב כח. ועל עובדי ה' באמת החובה מוטלת לזכך את היסוד הפנימי של הגבורה, בגבורה קדושה ברוחניות. וכפיר אריות ששסע שמשון הוא מכוון נגד הארי שהכה בניהו בן יהוידע האיש החי וכו' וכו'. וכשם שהעבודה הפנימית של קדושי עליון שבדורות כולם, היא נמשכת מהשפעת קדושתו של בניהו, כן כל העבודה של התגברות הגבורה הגופנית בכללות כנס"י היא נמשכת מקדושת נזיר אלוקים שמשון הגיבור. וכשם ששרשי הנשמות הללו הם אחוזים זה בזה, כן כל פרטי הענפים ג"כ אחוזים הם זה בזה" עכ"ל לעניננו.
ד. ההסבר הנ"ל הוא לפי סודם של דברים. אבל הראי"ה גם הסביר את עמדתו לפי פשוטם של דברים. להלן העתק חלקי ממה שכתב בשנת תרפ"ח לגאון הרב יוסף משאש (מורוקו) על שאלתו בענין ההתעמלות. הדברים הובאו במלואם ב"לכבודה של תורה" בהוצ' הר"מ אלחרר, עמ' 109 וב"אוצרות הראי"ה" (מהד' תשס"ב ח"א עמ' 473-474, ובמהד' קמא ח"ד עמ' 189-190). נביא כאן את הנוגע לעניננו:
"ואנכי מעת בואי לארצנו הקדושה זאת היא מגמתי כפי כחי, לקרב גם את הרחוקים ולדבר על לבם שיתקרבו לתורה ומצוות, ואפילו אלו הצעירים שרוצים להתפתח בבריות גופא, כדי שיהי כוחם חזק להגן על אומתנו הקדושה בעת זעם חס ושלום, בעת אשר צרים ואויבים קמים עלינו. דרכי להגיד להם שיכולים לכוין מעשיהם לשם שמים, להוסיף אומץ וגבורה בכנסת ישראל כדי שקדושת הש"י ואור שכינתו הקדושה תהיה מופיעה בגבורה בעולם. ואז שכרם רב וחלקם יהי' חלק צדיקים קדושי עליון, כמו שהיו אבותינו הגיבורים, חיילותיו של בית דוד, ובזה חיזקו את אור הקדושה. ודברים אלו ראוים כל חכמי ישראל צדיקי הדור להגיד לדורנו, ויקרבו (ק' מנוקדת פתח) הרבה לבבות לאבינו שבשמים. ואיזה חסרון יש בזה? וכי עד כאן לא למדנו (ברכות סג.) כי 'בכל דרכיך דעהו' הוא היסוד 'שכל גופי תורה תלויים בו'? ואם אפשר להכניס רוח קדושה גם באלה שהם מתגדרים בגבורה גופנית, הלא נוציא יקר מזולל (ע"פ ירמיה טו, יט). ובזה כחם של צדיקים מתעלה, וגבורת הקודש מתרוממת בתפארת עוזה. והלא כל הדברים נאמרים רק בתנאי ובקשר של שמירת תורתנו הקדושה ושל תגבורת קדושת האמונה, והדבקות בתורה ובמצוות באהבת הש"י ויראתו. ואיך בודים דברי דופי על דברי קודש, שהם הם עיקרי תורתנו הקדושה?" (עד כאן הבאנו מה ששייך לעניננו).
ה. יש לשים לב כי דברי הרב בשבח ההתעמלות נמצאו ב"קובץ ראשון" של "שמונה קבצים", כלומר דברים שכתב לפני שנת תרע"ד (1914). והיא פסקא תשט"ז מתוך תתק"ג פסקאות, כלומר באומדן משוער נכתבה בשנת תרע"ג. בעת ההיא היה מצב הספורט בארץ חובבני, ולא משך קהל רב של צופים. אבל כעבור שנים (שנת תרפ"ז) מחה הרב במכתבו לקונגרס הציוני:
"סידורי הספורט, אשר הנוער שלנו מחזיק בהם בחיבה מופרזת, והדברים מגיעים עד כדי חילולי קודש פומביים ע"י משחקי כדור הרגל בשבתות וימים טובים בהמון רב, בארח כזה שכל הסביבה היהדותית מרגישה בזה תהומי עלבון אין קץ" ("חזון הגאולה", עמ' רמב).
כלומר, אין להקיש מהמצב בתקופה מאוחרת יותר לנאמר בתקופה קדומה, שאז לא יצא מזה הנזק בו מדובר.
ו. עוד יש לדייק כי המבקרים ביקורת לא דייקו במשמעות של אות כ'. כאשר הרב כתב שההתעמלות "מעלה את השכינה וכו' 'כעלייתה' ע"י שירות ותשבחות", לא התכוון לומר שהן שתיהן בדרגא שווה. אלא כ' הדמיון באה להודיע כי כמו שזו מעלה את השכינה, כך זו מעלה לשכינה, אבל כל אחת מהם באופן שונה, באיכות שונה. וכך גם מפורש בדבריו שם, שהשירות ותשבחות מעלים את הנשמה הפנימית, ושהפעילות המעשית מעלה את הרוחניות החיצונית.
ז. גם הרב י"מ חרל"פ נזקק לבירור נושא זה, ודבריו נמצאים במאמר "טובים מאורות" (נדפס ב"מעייני ישועה", מהד' שנת תשל"ז). דבריו מבוססים על מאמר חז"ל "אין השכינה שורה אלא על חכם גיבור עשיר ובעל קומה" (שבת צב.). פיתוח גבורת הגוף היא שלב בהתכוננותנו להשראת שכינה בישראל.
ח. גם הרב צבי קפלן, בנו של הגאון המפורסם הרב א. א. קפלן (מחבר "בעקבות היראה") הרחיב בחוברת "בשיפולי גלימתו" (בהוצ' מכון פרי הארץ, שנת תשד"ם, עמ' 17-23) ועיקרי דבריו:
"יותר מדי נזדהו בתקופה האחרונה בתודעתם של בני אדם: דתיות עם חולשה. בדרגא נמוכה מזהים את הדתיות עם חולשת הגוף. וכו' ורבים גם המטיפים לדתיות המבססים אותה על חולשת האדם, הבאים להראות לאדם מה דל הוא, מה אפס ואין הוא, ומה טועה ומשלה הוא את עצמו בשוא כשהוא נסמך על כחו ובטוח בגבורתו" עכ"ל.
ובאמת דברי הראי"ה קשורים לעקרון בסיסי שהקדושה בא"י היא בחיבור הקודש אל הטבע ("אורות", עמ' עז).
ט. גם הגאון הנודע הרב חיים הירשנזאהן (רב של הובוקן בארה"ב, מחבר ספר "מלכי בקודש") סנגר על הרב (בספר "חידושי הרח"ה", חלק חילופי מכתבים, סי' כג). בין יתר דבריו הוא כותב:
"אין כלל שאלה שלחזק בחורי ישראל שיהיו יכולים לעמוד על נפשם נגד רודפיהם, וה' יהי בעזרם, שהיא מצוה יותר גדולה מן אמירה בעלמא, אפילו אמירת תהלים, אם יהא בלי לימוד והתעניינות בתוכן שלו" עכ"ל.
ואף שיש להקשות על מקצת מדבריו שם, אבל הוא עצמו מתנצל שאין נוסח דברי הרב מונחים לפניו. ובכל אופן אמר נימוק נכון.
י. הגדיל לעשות דר. יהושע בארי, שכאמור הקדיש פרק שלם בספרו "אוהב ישראל בקדושה" (ח"ג עמ' 124-130) לנושא זה. המחבר הזה עמל שנים רבות בהתמסרות גדולה, ובעיון גדול בכתבי הראי"ה בכל מלה ומלה מבחינה ספרותית, והוא ראוי לכבוד ותהלה על מפעלו (שעשה בעמל גדול, בטרם עידן המחשב האלקטרוני). הנ"ל היה חוקר היסטורי דגול בכל עניני הרב בתקופה הראשונה (לפני שנת תרפ"ו). והוא מוכיח כי מלת "התעמלות" היתה צופן בשביל אימונים גופנים שעשו הבחורים כדי להתכונן לשמור על חיי ישראל מפני הפורעים הערבים. רבות הן ההוכחות לכך, ונביא כאן מקצת מדבריו. כך הוא בעתון "הפועל הצעיר" (כסלו, תרס"ט). כך הוא בספרו של יצחק טבנקין "דברים" (ח"א עמ' 489) האומר כי "ה'התעמלות' הוא שם סתר ל'הגנה'". וגם הסופר אורי ברנר, בספרו "הקיבוץ המאוחד בהגנה, 1923-1939" מביא (עמ' 9) תקנות ההסתדרות: "התעמלות, שם הסוואה לפעילות הגנתית בלתי ליגלית (בלתי חוקית) שהיה מקובל אז". ודר. בארי מביא עוד הוכחות. בזה מאירים אור דברי הראי"ה במה שכתב "להיות בנים אמיצי כח לאומה" כלומר להגן על חיי ישראל. ולכן הראי"ה דייק להביא מאמר חז"ל (סנהדרין מט.) בענין יואב שהיגן על עמו. שם אמרו "אלמלא דוד לא עשה יואב מלחמה. ואלמלא יואב לא עסק דוד בתורה". הרי ממש אותו הרעיון שהראי"ה כתב! וכן נימוק זה כמעט מפורש בסוף דברי הרב בציטט שהבאנו "על ידי המעשים המאמצים את גוף היחידים לשם הכלל!" כלומר להושיע לכלל. וממש כדברים האלה פירש הרב באגרתו להרב יוסף משאש (הובא לעיל, נימוק ד). אמנם נכון שהרב בעת כותבו פסקא זו לא ביאר דבריו במפורש, אבל הרי ישב אז תחת שלטון התורכים, ולא היה אפשר לפרש במפורש מפני חמת המציק. אבל היהודים החכמים שבדורו, הם הבינו יפה מה כוונתו. והרב ברוך רקובר מספר כי "פעם שאלו את הרב, מדוע יש תמיד המתנכלים אליו. ענה ואמר: 'כשיש אור, נטפלים אליו בדרך כלל זבובים'" ("שבחי הראי"ה" של פרופ' חיים ליפשיץ, עמ' קסד, וע"ע שם עמ' רנא).
מסופר בגמרא (חולין קז ע"ב) כי האוכל לחם כשיעור צריך לנטילת ידיים. אבל המאכיל לחם לתוך פיו של חברו, אין המאכיל חייב ליטול ידיו. מעשה ששמואל האמורא, בהיותו ילד, האכיל לחם לבנו של המלמד ב"חדר", וה"רבי" הכה אותו. אביו של שמואל בא אח"כ ומצא לבנו בוכה מהמכות. שאל אותו למה הוא בוכה, וענה שהרבי הכה אותו. שאל אותו אביו: "ובאמת, למה לא נטלת?" ענה הבן, "הוא אוכל, ואני חייב ליטול ידיים?". סיים אביו של שמואל "לא די שהרבי אינו יודע ללמוד תורה, אלא הוא גם מרביץ מכות?!" (עכ"ל). כן בעניננו, לא די שהמבקרים ביקורת אינם מבינים בתורה, או בסתרי תורה, אלא הם גם עוקצים, זועפים וזועמים?
[הרב משה צוריאל זצ"ל]
הסבר הרב יעקב משה חרל"פ לדברי הרב קוק
נפלאה היא אמנם עבודת הקודש של מייחדי ייחודים בעת דודים, מחצדי , שמעוררים את האהבה על ידי שירות ותשבחות שאמרן דוד מלך חקלא ישראל, ולהשפיע עלינו משפע עליון לאקמא שכינתא מעפרא דא כנסת ישראל, ולסגל אותנו אל ההקשבה הנסתרת של "קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי, שראשי נמלא טל קווצותיי רסיסי לילה" (שיר השירים ה, ב), אבל גם תנאי הגבורה אי אפשר שיחסר כדי להכשיר את גופנו הנדכא והחלוש שישוב לאיתניותו, להיות גיבור ורענן ודי אמיץ לקבל את רוח הקודש, ולא להתבטל ולהיהרס, ולשחררו מקללת התוכחה שנתקיימה בגלות. "ונתן ד' לך שם לב רגז וכיליון עיניים ודאבון נפש. והיו חייך תלואים לך מנגד, ופחדת לילה ויומם, ולא תאמין בחייך" (דברים כח, סה-סו), שחיים מרורים כאלה הם המונעים היותר גדולים בעד כל השגה ועלייה. ועל כן אנו רשאים להבין ממה שהוא מבחוץ, את המגמה שבחפץ הפנימי של התעמולה להעמיד בנים אמיצים לאומה, שמכיוון שבא גם מצד התמסרות לכלל ישראל, היא מסמנת לנו את עוז הגבורה גבורת הקודש של בשר ורוח, העומדת אחר כותלנו הכן בעדנו, וקוראת אלינו להתלבש בה ולהתאזר בהוד תפארתה, שנהיה "גיבורי כוח עושי דברו" (תהלים קג, כ), קלים מנשרים וגיבורים מאריות לעשות רצון קוננו וחפץ צורנו, לבסס את בית ישראל על אדמת קודשו בפליאות קודש תורתו ובגבורת ימין עוזו. "עתה ידעתי כי הושיע ד' משיחו... בגבורות ישע ימינו" (תהלים כ, ז).
ופרסום החפץ הזה עצמו להמציא גבורה בישראל, מוסיף הוא גבורה לכל ישרי לב, כי על פי רוב עיקר הגורם לגבורה הוא החפץ בגבורה, וכל התלבשות פנימית בגבורה טהורה מכשרת את הלב שתנוח בו חכמה, וכל זה אפילו אם הוא רק מצד הפרט, וקל־וחומר אם הוא מצד הכלל שכל עוז ועצמה של העם מביאה לידי ברכת אלוהים, "נורא אלוהים ממקדשיך אל ישראל, הוא נותן עוז ותעצומות לעם, ברוך אלוהים" (שם סח, לו), שזה באמת מעין הפעולה של הייחודים העליונים, אלא שהייחודים מצד שהם מגיעים לעולם יותר נשגב, לא היה בכוחו של שר עשיו לנגוע בהם ונשארו בצביון קדושתם גם בצד חיצוניותם, והגבורה הגופנית שבאה מעולם יותר ירוד הוגעה בכף הירך, בכוונה לרעה, לקעקע ביצתן של ישראל, על כן היא באמת לקויה מאוד מצד חיצוניותה, אבל כשתזרח השמש, דהיינו גילוי עומק החפץ הפנימי, יתרפאו כל המחצים ויתפרדו כל פועלי אוון, ואור הגבורה תאזרנו חיל להבין סוד קדושים, "אני בינה לי גבורה" (משלי ח, יד). וגם עתה לפני זריחת שמש גבורתנו, מה שנפעל מצד הקודש, שהוא מעצמיות ישראל, פועל מה שצריך ומתעלה ומתברך כפי הנטייה הפנימית המכוונת ביסוד יצירת החפץ, כנודע דרכי העלאת הבירורים. ומה שנפעל מצד הגסות והעוביות שהם באמת מהזרות לישראל, ונקלטו מהנוכריות, נבלה ונתאבד, מתנוונה והולך. וההבחנה העליונה היא מבחנת להפריד חלקי הטוב מחלקי הרע ולקבל את הטוב וליהנות ממנו מה שדרוש ליהנות ממנו. אבל מה הוא הגורם להפרדה הזאת, להעלאת המבורר והמובחר ולהדחפה לידי הזיכוך הגמור בכליל שלמותו, הלא הוא אך ההתקשרות המוחלטת ודביקות האמונה בקדושת נצחיותן של ישראל, בכל עת וזמן ובכל אופן וצורה, שלעולם לא יחליפם ד' חלילה באומה אחרת, אף לשעה, ותמיד שם ד' נקרא עליהם, "יענך ד' ביום צרה, ישגבך שם אלוהי יעקב" (תהלים כ, ב), מפני שתמיד בקדושתן הן עומדים, שעל ידי מסירה נאמנה וגדולה במשגב רוממותם זוכים ליהנות מאורותיהם אורות עולמים ולעמוד על סוד חפציהם הפנימי, שהוא בעיקרו לשם ייחוד ברכה וקדושה, ומתברכת בזה באמת קדושתן של ישראל, וכל טומאותיהן הולכות ונמחקות "וידעתם כי בקרב ישראל אני, ואני ה' א-להיכם ואין עוד, ולא יבושו עמי לעולם, והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר וניבאו בניכם ובנותיכם, זקניכם חלומות יחלמון, בחוריכם חזיונות יראו, וגם על העבדים ועל השפחות בימים ההמה אשפוך את רוחי" (יואל ג, א-ג).
[טובים מאורות כ"ב]
