Shkalim: All For One

 “When you take a census of the Israelites [to determine] their numbers, each one will be counted by giving an atonement offering for his life.... Everyone included in the census must give a half-shekel.” (Ex.30:12-13)

Why were the Israelites commanded to give a half-shekel coin, and not a whole shekel? And why is this donation required when counting the people?

The Unity of Israel

All societies require a degree of harmony and goodwill. Social cohesion is critical to attain prosperity and success. For the Jewish people, however, unity is not just a means to achieve worldly objectives. Social unity is a far greater value, a goal unto itself. Our highest aspiration is to merit closeness to God, and God’s Presence dwells in Israel only when they live in peace and harmony. As the Sages taught: “When is My Name called upon Israel? When they are united” (Sifre VeZot HaBrachah 346).

There is a second difference between the unity sought by the Jewish people and that of the other nations. A society may be unified in two ways: in deed and in thought. ‘Unity in deed’ refers to practical actions to assist one’s neighbors or to contribute to the nation as a whole. ‘Unity in thought’ means concern for fellow citizens and love for one’s people.

While all nations need both forms of unity, only practical cooperation is essential for a nation to realize its material objectives. For the Jewish people, however, peace is a prerequisite for God’s Presence and special providence, and this peace depends primarily on unity in the heart. Thus, for Israel ‘unity in thought’ is the ultimate goal, while ‘unity in deed’ is a means to bolster and strengthen it.

The Mitzvah of Shekalim

What does this have to do with the yearly donation of half-shekels? The collection of half-shekels is a vehicle for uniting the Jewish people in deed and action. The money was used to provide for the nation’s spiritual needs - to supply the daily Temple offerings — as well as its material needs — funds left over were used to maintain the city walls and towers (Shekalim 4:1–2).

When other nations unite for some public objective, such as raising an army or collecting taxes, they arrange a census in order to determine how much each individual must contribute toward the collective effort. This census does not contradict the purpose of their unified efforts, since the ultimate goal is to benefit each individual. For the Jewish people, however, the purpose of joining together is to benefit and elevate the nation as a whole. A census negates the ultimate objective, as it emphasizes the portion of the individual. For this reason, the Torah requires that we do not count the people directly, but use half-shekel coins donated for national needs, thereby stressing that this count is for the benefit of the nation.

The half-shekel coins collected in the time of Moses were used to make the adanim, the silver sockets that formed the Tabernacle’s foundation. This act established the connection between each individual’s service of God and the spiritual accomplishments of the nation. Even without a spiritual center in Jerusalem, the unity of Israel protects the Jewish people, as the service of each individual contributes to elevate the nation as a whole.

Directing this benefit to the nation requires some unifying act. This was initially accomplished through the donations to build the Tabernacle. Later it was the half-shekels donated for the daily Temple service. And nowadays it is performed through our communal reading of Parashat Shekalim each year.

Haman’s Shekels

Now we may understand what the Sages wrote in Megillah 13b:

“God knew that Haman would pay shekel coins for [permission to destroy] the Jews. Therefore God anticipated the shekel coins of the Jewish people to those of Haman, as we learned, ‘The collection of shekalim is announced on the first day of Adar’ [thus preceding Haman’s plot to annihilate the Jews on the thirteenth of Adar].”

What is the connection between our donations and Haman’s bribe?

The nations were aware of the special Divine providence protecting the Jewish people and were reluctant to harm them. Haman, however, felt that this protection was only in force when the Jewish people lived together as one people in their own land. But once they were exiled from their land, they were no longer a nation, just a group of individuals — “dispersed and separated among the nations” (Esther 3:8). Stripped of their Divine protection, he reasoned that it was now possible to annihilate them. Therefore he weighed out his silver shekels to purchase the right “to destroy them” (Esther 3:9). Not “to destroy it” — the nation — but them — these dispersed individuals.

God, however, thwarted his plot, as the Jewish people are united even when they are in exile. By preceding Haman’s shekels with our shekel donation, we demonstrate the unity and collective holiness of Israel at all times.

The Second Half-Shekel

Each individual was commanded to give a half-shekel in the census. Why a half-shekel? They would have certainly donated a full shekel were it not for the specific instruction that “the wealthy shall not add more.” The two halves of the shekel correspond to the two forms of unity. The half-shekel that was given reflects their unity in deed, their practical cooperation; and the second half that they wanted to give corresponds to their unity in thought.

The Midrash states that Moses had difficulty understanding which coin to collect, so God showed him a half-shekel coin made out of fire from beneath His Throne of Glory (Bemidbar Rabbah 12:3). What did Moses have difficulty understanding? And why does the Midrash speak of a fire-coin that came from beneath God’s throne?

Moses did not understand why the Israelites needed to donate a half-shekel and not a full shekel. Therefore God showed him a fire-coin from a very elevated place, from under His throne, the source of the souls of Israel. In other words, God showed Moses the second half of the shekel — not the metal coin that was collected, a sign of their practical cooperation, but a coin of fire, representing their unity in thought, a burning love emanating from the very root of their souls.

(Silver from the Land of Israel, pp. 129-132. Adapted from Midbar Shur, pp. 127-136.)

A Suitable Leader

 (ברכות לב.): "ויאמר ד' אל משה, לך רד, מאי לך רד, אר"א א"ל הקב"ה למשה רד מגדולתך, כלום נתתי לך גדולה אלה בשביל ישראל כו'".

המנהיג צריך שיהי' נערך על המונהגים. ע"כ אע"פ שבאמת נשגבה ונעלה היא נפש המנהיג מהעם במעלות נפלאות רבות, אבל מ"מ איזה ערך ראוי שיהי' ביניהם. ע"כ בהיות ישראל במעלה עליונה קודם החטא, היתה מעלת משרע"ה נשגבה מאד. אבל משחטאו, כבר לא הי' ראוי להנהיגם אם יעמוד במעלתו, כי לא יוכל להשפיל עצמו להנהיג עם שפל בערכו. ע"כ הוכרח לרדת מגדולתו לעמוד במדרגה נמוכה מאותה שעמד עליה תחילה, כדי שיהי' ראוי להנהגה של העם במעמדו הנמוך.

Moses was on top of Mount Sinai, experiencing Divine revelation on a level beyond the grasp of ordinary prophets.

At the foot of the mountain, however, the people began to worry. Not knowing why Moses was taking so long, not understanding how he could live without food and water for forty days, they felt abandoned and leaderless. They demanded that Aaron make them a golden calf, and they worshipped it.

God’s response was immediate — He banished Moses from Mount Sinai:

לֶךְ־רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

“Leave! Go down! The people whom you brought out of Egypt have become corrupt.” (Exodus 32:7)

It seems unfair. The people sin, and Moses is kicked off the mountain?

A Suitable Leader

In order for a leader to succeed, he must be appreciated and valued by his followers. The leader may possess a soul greatly elevated above the people, but it is crucial that the people should be able to relate to and learn from their leader.

At Mount Sinai, the Jewish people were on a lofty spiritual level. As a result, Moses was able to attain a supreme level of prophecy and revelation on top of the mountain. But after they sinned with the golden calf, Moses would no longer be a suitable leader were he to retain his spiritual attainments. It was necessary for Moses to “step down,” to lower himself, in order to continue serving as their guide and leader.

This idea is clearly expressed by the Talmud in Berachot 32a:

“What does it mean, ‘Go down’? God told Moses, ‘Go down from your greatness. I only gave you pre-eminence for the sake of the Jewish people. Now they have sinned — why should you be elevated?’

Immediately, Moses’ [spiritual] strength left him.”

(Gold from the Land of Israel, pp. 160-161. Adapted from Ein Eyah vol. I, pp. 142-143.)

Points To Ponder

"If you want to avoid criticism, create less.

If you want to avoid irrelevance, create more."

---

"I can't control the other person's behavior, but I can control my response. Their actions may be rude or unacceptable, but I still want my response to be measured and thoughtful. Even if they aren't doing what is right, I still want to make sure I'm doing what is right."

---

"In theory, consistency is about being disciplined, determined, and unwavering.

In practice, consistency is about being adaptable. Don't have much time? Scale it down. Don't have much energy? Do the easy version. Find different ways to show up depending on the circumstances. Let your habits change shape to meet the demands of the day.

Adaptability is the way of consistency."

---

"Be prepared to appreciate what you meet."

---

"I think of beauty as an absolute necessity. I don't think it's a privilege or an indulgence, it's not even a quest. I think it's almost like knowledge, which is to say, it's what we were born for. I think finding, incorporating and then representing beauty is what humans do. With or without authorities telling us what it is, I think it would exist in any case.

The startle and the wonder of being in this place. This overwhelming beauty—some of it is natural, some of it is man-made, some of it is casual, some of it is a mere glance—is an absolute necessity. I don't think we can do without it any more than we can do without dreams or oxygen."

---

1 Question For You

Design for relaxation. What is one change I can make to my environment that promotes mental peace and reduces stress?

לעומקו של חטא העגל

 אני רוצה לנסות היום למצוא פתרון לאחת השאלות הקשות

בעבודת ה'.

כל עובד ה' פוגש במהלך חייו בתופעה קשה מאוד:

ביום 'ראש השנה', ישנה התעלות רוחנית גדולה מאוד. יומיים

ארוכים של תפילות; מלכיות, זיכרונות וש ופרות; ימים שאדם

עושה עם עצמו חשבון נפש פנימי; אדם חווה הארה רוחנית

ומרגיש תחושת התעלות. מגיעים 'עשרת ימי תשובה' - פתאום

הכל חלש מאוד...

מגע 'יום הכיפורים': התענית, התפילות הארוכות, חשבון

הנפש, תשובה, 'תפילת נעילה' - הוא מגיע לדרגות גבוהות

מאוד של דבקות. עובר יום הכיפורים - שוב ירידה, תחושה

שהכל מתרוקן ---

"פורים"! יום שבו "קיימו וקיבלו", קריאת המגילה, תפילות,

שירה וריקודים, שתייה. מי שקצת מנסה להתעלות ביום הזה,

מרגיש התעלות גדולה מאוד. מסתיים היום הגדול - שוב,

תחושת התרוקנות.

מגיע "חג השבועות": לילה שלם של התמדה בתורה; חיבור

לקדושת התורה. יש שעושים אף תענית דיבור מעת לעת. יום

שבו אדם מרגיש התעלות גדולה מאוד. ושוב, עובר לו היום,

ותחושת "ירידה" אופפת את האדם---

זה אומר דרשני!

לא ייתכן שהמחזוריות הזו מתרחשת ללא סיבה. האם זו הדרך

של עובד ה': להתעלות, להרגיש קרבת ה', ואח"כ תחושת

נפילה וריחוק מה'?

ישנה תופעה אף קשה מזו: פעמים, שהנפילות הגדולות של

האדם מתרחשות דווקא אחרי עלייה גדולה שלו. זהו דבר פלא!

בפרשה הזו, כך קבלתי מרבותיי, נמצאת התשובה להבנת

התופעה הזו; ישנן תשובות נוספות, אך נראה שזו העיקרית

שבהן.

חטא העגל - כיצד נפלו ישראל בחטא?

שמות ל"ב:א'

וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם כִּֽי⁠־בֹשֵׁ֥שׁ מֹשֶׁ֖ה לָרֶ֣דֶת מִן⁠־הָהָ֑ר וַיִּקָּהֵ֨ל הָעָ֜ם עַֽל⁠־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֤וּ אֵלָיו֙ ק֣וּם׀ עֲשֵׂה⁠־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ כִּי⁠־זֶ֣ה׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה⁠־הָ֥יָה לֽוֹ׃

באיזה יום קרה ה' ספק' הזה אצל בני ישראל ?

בני ישראל עומדים ביום הארבעים לעליית משה להר סי ני.

באיזה מצב היה משה רבינו באותו זמן?

משה רבינו, כבר ארבעים יום (שלושים ותשעה, לפי החשבון

שלו) לומד תורה מפי הקב"ה. הוא הנציג של עם ישראל, נציג

העולם כולו - לקיים קשר בינו לבין הקב"ה. הוא לומד את תורת

ה' בנבואה, בדרגות גבוהות של התפשטות הגשמיות. כולו

'הארה'. "האיש משה" - מחציו ולמטה אדם, מחציו ולמעלה

אלוקים. מאז בריאת העולם לא היה אדם במצב שלו!

מה היה המצב של בני ישראל באותה נקודת זמן?

בני ישראל נמצאים שלושים ותשעה יום אחרי 'מעמד הר סיני'.

מעמד בו העם כולו מגיעים לדרגת נבואה מפי ה'; השגת

'נבואה' לעומת 'חכמה' של האדם החכם ביותר, משולה לאור

ביחס לחושך. חז"ל מכנים את זה "קודשא בריך הוא וישראל -

חד הוא"! זו הייתה החופה של עם ישראל. הקיר בה הגדולה

ביותר ש'אומה' יכולה להיות עם הבורא.

כדי שנבין מה היה באותו זמן, צריך לדעת מה מתרחש בעולם

כולו באותו הזמן: עם ישראל עומד במעמד הר סיני, העולם

כולו מריח 'ריח גן עדן'! כשהם מגיעים להכרה מוחלטת של

"אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלוקים - אין עוד מלבדו" -

העולם כולו בשקט מוחלט. אין שום מציאות שתופסת מקום

בעולם, באותו זמן, חוץ מהקשר של עם ישראל והקב"ה!

בני ישראל, כתוב, "רואים את הקולות". איך אפשר 'לראות'

קול? הכוונה היא, שהם מקבלים, בנבואה, הכרה שכלית

בסודות הבריאה ברמה של ראיה מוחשית. הקב"ה פותח להם

את שבעה רקיעים.

שמחה, שלווה, עונג, קדושה. אלו התחושות שאופפות אותם.

שקט מוחלט בעולם כולו. תשוקה של בני ישראל - עד 'כלות

הנפש', ואכן יצאה נפשם... הם נזקקו לטל של תחייה כדי לחזור

לחיים.

איזו הרגשה נעימה הייתה באותו זמן!

והנה מגיע הרגע הגדול: משה רבינו מתכונן לרדת מההר וכעת

העולם עומד להגיע לתכליתו. אם משה יורד מההר עם לוחות

הברית, אותם קיבל מהקב"ה, העולם מגיע לתיקונו. כתוב

בספרים, שמשם בני ישראל נכנסים היישר אל ארץ ישראל. כמו

שבצאתם ממצרים הקב"ה הוליך אותם על כנפי נשרים, הם היו

נכנסים על כנפי נשרים משם לארץ ישראל, ובזה העולם היה

מגיע לתיקונו.

משה יורד מההר, המלאכים מלווים אותו ב שמחה; הנה, העולם

מגיע לתכליתו!!

השטן מביט ואומר: לא, זה לא יקרה! איני יכול לתת לכך

לקרות. אחטיא אותם בחטא כזה, שכל ההיסטוריה הם ישלמו

עליו ---

אבל איך הוא יצליח לעשות דבר כזה, בדיוק כעת, כשעם ישראל

נמצא במצב הכי יפה, הכי גבוה וקדוש שיכול להיות? מי ישמע

לו עכשיו?

אני יצליח!

כיצד? בנקודה זו מתחילה הסוגיא במסכת שבת [פט.]:

אמר ר' יהושע בן לוי: מאי דכתיב "וירא העם כי בושש

משה"? אל תקרי "בושש" אלא ' באו שש'; בשעה שעלה

משה למרום אמר להן לישראל: לסוף ארבעים יום,

בתחילת שש אני בא.

לסוף מ' יום, בא שטן ועירבב את העולם.

הוא צריך " לערבב" את העולם חזק מאוד...

העולם כולו עומד רגע לפני תיקונו; תיקון 'חטא עץ הדעת'. כל

ההיסטוריה מאז בריאת העולם, ירידת העם למצרים, הכל

כתוצאה מחטא אדם הראשון ש בחר ברע. התיקון של החטא

הוא 'מתן תורה'. זוהמת הנחש, שהחטיא את חוה ואדם

הראשון, פסקה. ועכשיו, כדי להחטיא את ישראל, זו לא משימה

קלה.

מהי משמעות הביטוי "לערבב"; איזה ערבוב צריך לעשות

השטן כדי להחטיא את בני ישראל?

המושג " ערבוב" מופיע בגמרא בעבודה זרה ב.:

דרש ר' חנינא בר פפא ואיתימא ר' שמלאי: לעתיד לבוא,

מביא הקדוש ברוך הוא ספר תורה [ומניחו] בחיקו, ואומר

למי שעסק בה יבוא ויטול שכרו. מיד מתקבצין ובאין

עובדי כוכבים בערבוביא, שנאמר "כל הגוים נקבצו יחדו"

וגו'.

אמר להם הקדוש ברוך הוא: אל תכנסו לפני בערבוביא,

אלא תכנס כל אומה ואומה וסופריה, שנאמר "ויאספו

לאומים", ואין לאום אלא מלכות, שנאמר "ולאום מלאום

יאמץ ".

"אומה ואומה" הכוונה לאידיאה, האידאולוגיה של האומה.

כנסו ונדון האם מגיע לכם השכר.

ומי איכא ערבוביא קמי הקב''ה? אלא כי היכי דלא

ליערבבו אינהו בהדי הדדי, דלישמעו מאי דאמר להו.

הרי אצל הקב"ה אין משמעות לכך אם יבואו האשורים,

הבבליים והפרסיים יחד. הם מעורבים, אבל הקב"ה יודע בדיוק

מה כל אחד עשה ומה שייך לכל אומה ואומה.

כפי שמסביר רש"י את התמיהה והתשובה:

ומי איכא ערבוביא קמיה: והלא כולם נסקרין בסקירה

אחת, שנאמר "היוצר יחד לבם", כדאמר בר''ה (דף יח.) .

ומשני, "דלא ליערבבו אינהו": לדידיה לא מהניא

ערבוביא, אבל לדידהו מהניא ערבוביא - דמבלבלי

ומסתתמי טענותיהם.

'ערבוב' יכול להיות אצל בני אדם. ערבוב - זהו מצב של

'בלבול' אצל האדם.

אם יבואו כל האומות יחד, זה יבלבל - אותם; הקב"ה רוצה לתת

להם את האפשרות לטעון את טענותיהם. הם טוענים "מה

שעשינו לא עשינו אלא בשביל ישראל", מביאה הגמרא

בהמשך, אך טענותיהם נסתרות וזה לא מועיל להם. בכל אופן,

אם הם היו באים בערבוב, הם לא היו מצליחים לטעון את אותן

טענות.

אצל בן אנוש יש מצב של 'ערבוב', כלומר, הטענות שלו

מתערבבות. כשיש ערבוב, השכל אינו מאיר ישר ונוצר ערבוב

פנימי באדם.

כשהשטן רוצה להכשיל את בני ישראל, אחרי המעמד הכי יפה

ונעים שהיה בהיסטוריה, בעת שמשה עומד לרדת מההר, הוא

צריך 'לערבב' את העולם. העולם עומד להגיע לתיקונו, הוא לא

יכול לתת לזה לקרות; אם זה קורה, הוא מסיים את תפקידו

בעולם.

מה עושה השטן?

אמר להן: משה רבכם היכן הוא? אמרו לו: עלה למרום .

אמר להן: באו שש, ולא השגיחו עליו; מת, ולא השגיחו

עליו; הראה להן דמות מיטתו - והיינו דקאמרי ליה לאהרן

"כי זה משה האיש" וגו'.

בשתי הטענות הראשונות של השטן, בני ישראל לא מ קבלים את

דבריו. "משה אמר שהוא יבוא בשעה השישית, הוא רבכם ואתם

צריכים לדייק במילותיו, הגיעה השעה והוא עוד לא בא", טוען

השטן, אך בני ישראל לא מקבלים זאת.

"ארבעים יום הוא בהר, ללא אוכל ושתייה, בוודאי הוא כבר

מת"... טענה מגוחכת היא זו; הרי אין אדם יותר 'חי' ממשה

רבינו באותו זמן. בני ישראל לא מקבלים את טענתו.

עד אשר השטן "מראה להן דמות מיטתו"...

מה קרה כעת?

השטן, מסביר שם רש"י, " הוא יצר הרע המחטיא את האדם ".

כבר מכאן אנו לומדים, שלא היה מדובר על 'הצגה חיצונית'

שבני ישראל חזו בה. מדובר על משהו נפשי-פנימי. וכך אכן

מסביר האור־החיים, כפי שנראה להלן.

מה שעשה השטן, מסביר שם רש"י:

כשעלה משה להר, אמר להם, לסוף מ' יום אני בא בתוך

שש שעות. הם סבורים שאותו יום שעלה בו מן המנין

הוה, והוא אמר להם מ' יום שלימים; יום ולילות עמו, ויום

עלייתו אין לילות עמו, שהרי בז' בסיון עלה נמצא יום מ' י''ז

בתמוז היה.

בא שטן ועירבב את העולם והראה דמות חושך

ואפילה, דמות ענן וערפל וערבוביא, לומר ודאי מת משה,

שהרי באו כבר שש ולא בא.

בני ישראל ראו שמשהו מתערבב בעולם. כתוב, שהם ראו כעין

צורה של ענן אשר נדמה להם כמיטתו של משה, וזה הביא אותם

למסקנא שכנראה הוא מת. ואם משה מת, העולם כבר לא יגיע

לתיקונו. כך הצליח השטן להחטיא את בני ישראל בחטא העגל.

נשאלת השאלה: אם השטן הצליח להביא את בני ישראל למצב

שהם רואים שמשה מת ומחמת כך הם חטאו בעגל, אז מה רוצים

מהם? יש 'שטן' בעולם, היה חושך, ענן וערבוביא בעולם, אז

על מה הם נתבעו?

מי יוצר את הבלבול ומי שולט במסקנותיו

האור־החיים מסביר:

"וירא העם" וגו' - פירוש בעיני השכל, או על דרך אומרם

ז"ל (שבת פ"ט.) שבא שטן והראה להם דמות חשך ואפלה

וכו' ודמות מטתו של משה שמת.

מה הפירוש "בעיני השכל", הם ראו את משה שוכב על המיטה

או לא ראו?

כאן אנו נכנסים לנושא עמוק מאוד, דומני שהוא אחד הנושאים

העיקריים שצריך לעסוק בהם בעבודת ה'.

פעמים רבות יש ליצר הרע כח לערבב את העולם; לערבב את

האדם בשכלו - בפנימיות שלו. "כן, ברור שזו האמת, אבל

'ההוא עשה כך'; ראיתי רבנים שעשו כך", אלו מקצת מהטענות

המוזרות וההרגשות הדמיוניות ש לפתע מצי פות את האדם.

"הייתה לי כזו התעלות בחג, ועכשיו אני לא מרגיש כלום. אין

לי שום הרגשה של קרבת ה'. כנראה שזה לא היה אמיתי... לא

באמת התעליתי. וגם אם התעליתי - עכשי ובוודאי ירדתי.

כנראה שהקב"ה כבר לא אוהב אותי, הוא לא רוצה בי; כנראה

שהוא דחה אותי".

מה התוכן של מראה "משה מת"? הרי משה, גם כשהוא מת,

הוא חי; צדיקים במיתתן קרויים חיים. משה רבינו הוא הסמל

של עובד ה' האמיתי, אדם שהגיע לדרגה הגבוהה ביותר. דמות

"משה מת" מראה שנחזה "בערפל, חושך וערבוביא" - זה

בדיוק מה שאנו מכנים בלשוננו:

"מ - ש - ב - ר" !!

אם הייתי מקריא ומנתח כאן מונולוגים של בחורים ב"משבר",

זה היה תואם באופן בדיוק לתיאור הזה: "בסוף כולם מתים,

ממילא יהיה לי גהינום". גהינום - זה ח ושך ערבוביא, פחד.

"בכל מקרה ישרפו אותי שם על שיפוד... מה שווה לי ללמוד,

מה שווה לי להתפלל? בכל מקרה אני לא יגיע לשום מקום"---

"אני מכיר בחור שלמד איתי בישיבה קטנה, הבחור הכי טוב

הוא היה! היום, הוא עם קרחת ועגילים... כנראה ש'זה לא זה'...

יש משהו אחר". אלו דוגמאות ל תחושות ערבוב האופפת את

האדם בשעת משבר.

הערבוב הזה - זה כח של היצר הרע. והוא בא לאדם, ב מיוחד,

אחרי זמן של עלייה. אחרי זמן של התעלות, של הרגשת דבקות

בה' - היצר בא ומערבב אותו.

אך אם כן, אנו מתקשים בקושיא עצומה: אם אכן ליצר יש כזה

כח השפעה על האדם, ועוד רגע לפני שהעולם עומד להגיע

לתיקונו, איך הקב"ה נותן לו לעשות את זה?

התשובה היא: הקב"ה לא נתן לו לעשות את זה. "השטן",

הסביר רש"י, זה "היצר הרע המחטיא את האדם". כלומר, זו

תופעה אצל אנשים !

ואם זו תופעה אצל אנשים, אז יש כאן תשובה מה אנשים יכולים

לעשות נגד הערפל, החושך והערבוביא שנחזה להם; מה אפשר

לעשות נגד מראה 'מיטתו של משה'.

רבי ירוחם ממיר מסביר, שיש כאן דבר עמוק ביותר: בני ישראל,

הרי רק לפני שלושים ותשעה יום חוו נבואה אמיתית. הייתה שם

חוויה עצומה של אור בכל העולם, הייתה שם שמחה, נעימות

ושלווה פנימית.

הרגשתם מהי קדושה אמיתית? אז ההרגשה שאתם מרגישים

עכשיו - בהכרח אינה אמיתית !

זו הייתה הטענה על עם ישראל.

אם השטן מערבב אותך ובעקבות כך אתה חושב שכנראה זה

המצב האמיתי שלך - זו טעות!

המצב האמיתי - זה מה שחוויתם במעמד הר סיני; שם הרגשתם

את הנעימות האמיתית, הרגשתם מהי פנימיות אמיתית. זה

המצב האמיתי שלכם! השטן יכול "לערבב" אתכם עם הרגשות

אחרות; אך אתם צריכים לבדוק: האם זו צורה של נבואה? האם

זו צורה של עבודת ה' ועולם רוחני? אתם הרי מכירים את

האמת, הייתם צריכים להבין שאלו 'הרגשות' של הבל !

הרי ל'טענות' של השטן, ב ני ישראל לא שמו ליבם. רק כאשר

הוא גרם להם "חושך, ערפל וערבוביא" - בעיני השכל , כפי

שמסביר האור החיים - אז הם נפלו.

גם אנו, אמנם איננו יכולים להחזיק לזמן רב את ההרגשות

הגבוהות. אפשר להרגיש אותן בראש השנה, יום כיפור, פורים,

שבועות ובזמנים מסוימים, אבל איננו יכולים להרגיש זאת כל

הזמן. זה לוקח שנים רבות של עבודה. אלו הרגשות אמיתיות

וכשאנו כן חווים אותן, אל לנו לתת לתחושת ההתפוגגות

שלאחר מכן להשפיע עלינו ו"לערבב" אותנו. אל לנו לחשוב:

"אם זה מה שאני מרגיש כעת, כנראה מה שהיה אתמול אינו

אמיתי; אולי משהו כאן לא נכון; אולי איני בדרגה הזו".

הרגשות הללו - הם מעשה השטן. לנו אסור לתת לזה להשפיע

ו'לערבב' את שכלנו.

היצר רוצה לערבב אותנו עם הרגשות האלו, כי מכח זה אפשר

להגיע גם ל'חטא העגל'. אפשר להתבלבל: אם משה מת, אז

אנחנו רוצים מישהו אחר שיעמוד ויקשר ביננו לקב"ה. הרי ב ני

ישראל לא כפרו בעבודה זרה במובן הפשוט של לעבוד לעגל.

הם רצו משהו מציאותי, שאפשר לראות אותו, כמו משה, שהוא

יוביל אותם בקשר עם הבורא. כמובן ש גם זה היה סוג של

עבודה זרה, כי גם את זה הקב"ה אסר.

הבלבול הזה היה חוסר במבט פנימי: "רגע רגע, תעצרו

ותחשבו: ההרגשות הללו, החושך הערפל והערבוב הללו, יכול

להיות דבר רוחני אמיתי? הרי אתם יודעים מהי נבואה

אמיתית".

לכן, כשאנו נמצאים במצב של התעלות, נשים לב: כעת זה

המצב האמיתי שלנו!! נכון, קשה להחזיק את המצב הזה עצמו

לאורך זמן רב, אבל לא להיבהל כשמגיע אחריו הבלבול. לא

לחשוב שההרגשה של הבלבול זה משהו אמיתי.

המחזוריות הזו שאנו מרגישים אחרי כל זמן עלייה, זו לא ירידה

אמיתית. מה שקורה הוא, שאנו מ פסי קים להרגיש את העלייה

האמיתית. אבל זה גורם לבלבול השכל, תחושה ש כביכול

'משהו לא בסדר' אצלנו.

כאן עלינו להיזהר!

מה עושים? ממשיכים הלאה! - גם אם אינך ממשיך להרגיש

את הרגשות ההתעלות, הקדושה, האור והנעימות שחווית אך

לא מזמן. זכור: הנעימות הזו היא העולם האמיתי!

מי שטעם את טעם החטא, טעמו של העולם הגשמי, יודע:

ההרגשות הללו הם חושך, הם ערבוב. זה לא ההרגשות

הנכונות. זוהי לא הנעימות האמיתית.

מקור הערפול והבלבול

כתב הח זון איש באיגרותיו אגרת ג:

והננו עומדים על מידת העצלות התופסת מקום מכובד

בין מידות המושחתות. העצלות מש תרעת על כר נרחב,

על המחשבה ועל התנועה.

"עצלות בתנועה" היא אדם המתקשה להזדרז לעשות את

המצוות, כגון לקום בזמן לתפילה. "עצלות במחשבה" היא

כשאדם מתקשה להתאמץ ללמוד שוב את הסוגיא שהוא עוסק

בה, לבחון אותה מחדש, האם הוא הבין אותה בצורה נכונה,

האם הוא מבין את עומק העניין. מכאן, אומר החזו"א, שמידת

העצלות מׂשתר עת על חלקים רבים באישיותו של האדם.

לפעמים אפשר למצוא את העצלות לגורם לתנועה

ולמרץ, כשהתנועה טבעית למלא תאוותו חשקו ומתקו,

ושמה בחביון לב דופק פקפוק ולחש באוזנו: לא! לא!

משהו שלא בסדר.

החזו"א מתאר כאן תופעה מאוד מעניינת; עצלות שדוחפת

לפעי לות. בחיים שלנו, זה נראה כך:

"שלמה, אנחנו הולכים ל... אתה בא?"

"בסדר, אני בא".

בתוך תוכו, שלמה יודע שהמקום הזה הוא לא בדיוק המקום

לעסוק בו בענייני קדושה... וכאן מתחיל לבצבץ, באחורי המוח,

'פקפוק': "אתה יודע שזה לא מקום טוב!".

מצד שני, קול אחר אומר לו, "אל תהיה כזה עצלן! קח מהר את

המעיל, וקדימה, תתחיל לזוז". והנה שלמה נהיה 'זריז'.

"חברים, מהר! האוטובוס כבר מגיע".

איך זה קורה? זה 'עצלות' הגורמת ל'זריזות': כאשר עצלות

באה למנוע חשיבה , שמעשה מסוים לא טוב ויש להימנע ממנו,

זה משפיע על האדם להזדרז - לא ל הקשיב לקולות שאומרים

לו : "חכה, עצור ! אולי זה לא בסדר? אולי אחר כך תצטער על

זה?".

אבל העצלות מערפלת שלא יוסיף כח להכריז מלחמה

נגד בחירת נפשו הזדונית.

זו בדיוק נקודת הערפול שהייתה ב חטא העגל.

תשאל אדם, בעודו ישוב נינוח על כורסה בסלון ביתו, כשלא

עומד לפניו אף ניסיון: "האם כדאי לעשות מעשה מסוים או

ללכת למקום מסוים"?

"בוודאי שלא, זה אסור!" הוא יענה. יתירה מזו, "אני כלל לא

רוצה לעשות את זה". אבל בשעת מעשה, כ שעומד לפניו

הניסיון, פתאום נוצר מין ערפול מחשבתי: "רגע, הרי צריך

שאדם 'תהיה דעתו מעורבת עם הבריות'; אלו החברים שלי, וכי

לא אלך עימם?". טענות מעניינות כגון זו, שבאות לאדם מכח

הערפול. זה גורם לו לא להקשיב לקול בתוכו הזועק לו: "לא,

אל תלך!".

על המצב הזה אומר החזו"א:

ההזנחה את זרם החיים למסלולו ולהרגלו - היא שורש

הזנחת התורה.

השורש של 'הזנחת התורה' זה כשאדם מניח את חייו על ההרגל

הטבעי. החבר'ה הולכים - הוא הולך; עכשיו לומדים - הוא

לומד; כולם עושים משהו מסוים - הוא עושה גם... זו 'הזנחה'.

אדם שלא מזניח את עצמו להרגל הטבעי הוא אדם שחושב על

מה שהוא עושה, אדם שגם יודע ל ומר "לא" כשצריך!

ישנו משפט שמפורסם בשמו של רבי אריה לוין. רבי אריה לוין

היה ידוע כבעל כח מיוחד לשמח את הבריות. היו מזמינים אותו

והוא גם היה מגיע למקומות, שאנשים בדרגתו לא היו מגיעים.

פעם אחת הזמינו אדם למקום מסוים ור' אריה סירב לו. אותו

אדם ניסה בשנית והוא סירב בתקיפות.

לשאלתו, מדוע הוא מסרב בתקיפות כזו, ענה רבי אריה לוין:

"מי שלא יודע לו "לא" לשני, לא יודע להגיד "לא" ליצר הרע

שלו"...

באדם ישנו כח להגיד: "לא!". צריך להשתמש בו ולא להיסחף

אחר הצעה של כל אדם.

בהנהגותיו העדינות של החזון איש זה התבטא בכך, שהוא לא

לחץ ידי אנשים לשלום, גם לא בשבת. כששאלו אותו להנהגתו,

הוא אמר: "וכי גופי 'הפקר', שאתן אותו לכל אדם? !"

איני אומר שכך צריך לנהוג כל אחד, אבל זה ביטוי של עדינות,

שלא כל אחד שרוצה ייגע בי. לא כל אחד שאומר לי משהו, אני

עושה; אינני 'נפנף' ברוח...

ומכאן, מהיציאה מהערפול של העצלות והשליטה על מהלך

החיים, עובר החזו"א אל השליטה על הרצף הלימודי:

ללמוד שעה אחת ולהפסיק שעה אחת - הוא קיום התוהו,

האפס והעדר. הרי זה זורע ושולח מים לסחפן. עיקר

הלימוד הוא התמידי והבלתי נפסק. בלימוד התמידי הוא

סוד הקדושה וזה שעושה תורתו קרעים קרעים אסף רוח.

פעמים רבות, אנשים לא מרגישים סיפוק מהלימוד, אין להם

הנאה מהלימוד. הסיבה לכך, משום שלומדים במנות קצרות

מידי. תלמידי חכמים שלמדו סוגיות באמת, זה היה מתוך לימוד

של שעות - ברצף.

כשהגעתי ללמוד בישיבה, זה היה שנתיים לאחר הסתלקותו של

רבי אליהו לופיאן. היו עוד בישיבה בחורים ואברכים רבים

שראו אותו. הם סיפרו סיפורים מו פלאים על שקיעותו בלימוד,

דברים שקרו לא אחת ולא שתיים. לפעמים היה קורה, כך

שמעתי מהם, בעודו עם התפילין לאחר תפילת שחרית, הוא היה

פותח רשב"א ומעיין בו על הבימה. אחרי ארבע שעות, כשהיו

דופקים על הבימה לתפילת מנחה, הוא היה שם לב שהוא עדיין

עם התפילין---

מן הראוי לחבל תחבולות איך לקנות את התמדת הלימוד,

ולהתפלל על זה תמיד.

שקיעות בלימוד ורצף בלימוד, זה דבר שאדם יכול להר גיל את

עצמו לכך. בשביל זה צריך להתכונן, לחשוב על זה לפני הסדר:

עכשיו אני יושב שלוש שעות ורק לומד.

גם אם אינני בדרגה הזו, כרגע, אפשר להתחיל להתקרב לזה.

אפשר לנסות בתקופה מסוימת, כמו בתקופה של 'חזרות',

ללמוד שלוש - ארבע שעות ברצף, ללא הפסקות ובלי

התעניינות בכל מה שמסביבי. אפשר לחלק זאת לסדרים שונים,

בסדר אחד שלוש שעות, בסדר אחר שעתיים. כל אחד יכול

להחליט על ה'רצוף' שלו, אבל שיהיה כמה שעות. כי לימוד

שמופסק כל הזמן, זה כמו לזרוע ואח"כ לשפוך שם מים

שסוחפים הכל. או כפי שאמר זאת רבי חיים שמואלביץ : אם

תשים קומקום על האש ואחרי שתי דקות תוריד אותו, שוב תניח

ושוב תוריד, הקומקום לעולם לא ירתח.

צריך לחפש "תחבולות", אומר החזו"א. יש אדם שיותר טוב לו

לימוד עצמאי ויש שיותר טוב לו עם חברותא. לקבוע יעד

מסוים, "עכשיו אני לומד עשר דף ולא קם עד שאני מסיים",

"עכשיו אני לומד שלוש שעות". כמובן, להסיר את המפריעים

השונים, לאכול טוב ולישון טוב.

כל אחד יחשוב מה יעזור לו לעשות זאת. אבל אם לא נחשוב

ולא נתכנן את זה, זה לא יקרה מאליו.

וזה חשוב, כי זה " סוד הקדושה": זה סוד הרוממות של האדם ,

אז הוא מרגיש את החיבור לתורה.

שקיעות והתמדה בלימוד - נותנת 'בהירות'. ה'בהירות' הזו -

היא הדרך לשמר את הרגשת הרוממות שאנו מרגישים בחגים

ובזמנים מיוחדים. דבר נו על כך, שקשה לנו לשמר את ההרגשה

הזו אחרי שעוברים הימים. אדם שמתרגל להתמיד בתורה,

מצליח לשמר את ההרגשה הזו. הוא לא ירגיש בדיוק את אותה

הרגשה שהייתה לו בראש השנה, אבל יש משהו ששומר לו על

הרצף.

ומכאן נמצא את התשובה לשאלה בה פתחנו: " מדוע

המחזוריות הזו של העלייה והירידה בעולמו של עובד ה'"?

ראשית, עלינו לדעת: יש יצר הרע בעולם! יש שטן שרוצה

להכשיל אותנו. ולפעמים לא חשוב לו החטא עצמו, אלא בעיקר

"להוריד" את האדם. כי אדם שמרגיש ירוד, מרגיש ריחוק

מהקב"ה, הוא אדם שאפשר לעשות איתו מה רוצים...

ולכן, בכל עת, עלינו לזכור איך הרגשנו בזמנים של הרוממות

ושל העלייה. אלו הזמנים האמיתיים שלנו!

כשאנחנו מתחילים להרגיש את הערבוב, החושך והערפל, אנו

צריכים לדעת: זה בא מהשטן. מדוע? או כדי שנתעצל

מלחשוב, או כדי שלא נלמד ברצף, או בכדי שנאבד את תחושת

הרוממות שהייתה לנו.

אך אל לנו להיבהל; אחרי ימים גבוהים באות ירידות. זו הדרך

הטבעית.

גם אם אנו מרגישים כך, מכוחו של השטן, כמו שראינו בגמרא

בשבת, אסור לנו לאפשר לזה "לערבב" אותנו: עלינו לחדד את

ההכרה, שכעת זה השטן שפועל כאן וזה לא הצורה האמיתית

של החיים.

החיים האמיתיים, זו שמחה, נעימות, קדושה. אלו ההרגשות

האמיתיות!

אם אכן נהיה ערניים לכך, גם אחרי הימים הגבוהים - הירידה

תהיה קטנה יותר.

הרב יונתן אבר שליט"א 

Bentching Milchigs And Fleishigs

Rabbi Yehuda Spitz 

Several recent articles touched upon the topic of dairy food items and what needs to be done before one is permitted to partake in a meat meal [1]. The Shulchan Aruch mandates that one who has partaken of milk products must do a personal three step process [2]: kinuach - palate cleansing by eating a hard food item (ex. cracker), rechitza - hand washing [3], and hadacha - rinsing out of the mouth, as well as removing any remnants and leftovers of the dairy meal, all before being able to have a meat meal.

Yet, that is all that the Shulchan Aruch necessitates. If so, why do many people also wait a half hour before eating anything meaty? And, why are many people particular to also recite Birkas HaMazon between a dairy and a meat meal? Is the Shulchan Aruch’s ruling not good enough for them?

Zohar Zehirus

The answer to the first question actually predates the Shulchan Aruch by quite a bit and lies in a cryptic comment found in the Zohar. The Zohar writes [4] that everyone should wait between dairy and meat meals “one meal or one hour”. Although there are many interpretations offered for this enigmatic remark [5], the most common one is that “one hour” is referring to mandating a waiting period of one hour even after eating dairy [6]. Several authorities, including the Pri Chadash, actually rule like this[7], and the Shulchan Aruch himself, in his Beis Yosef commentary [8], implied this way as well. Yet, when it came down to the practical ruling, the Shulchan Aruch did not mandate following the Zohar’s view.

That is why according to the basic halacha no actual waiting period is required after partaking of dairy foods. Nevertheless, there are those who try to take the Zohar’s opinion into account and at least “meet him halfway”, as we find in several places in the Talmud and Rabbinic Literature that the majority of an hour is akin to an hour[9]. Therefore, as an added stringency, a custom has developed among several groups to wait a half-hour between a dairy meal and a meat one.

Bentching Brouhaha

The matter of whether Birkas HaMazon is also required after a dairy meal is addressed by the Magen Avraham in the Laws of Shavuos [10]. Since it is customary on the holiday of Shavuos to eat milchigs aside from the traditional meat seudah [11], a common question is whether one may have them as part of the same meal, by merely doing the basic rinsing, washing and palate cleansing mandated by the Shulchan Aruch, or whether one must have the milk dishes and meat dishes each as part of a separate seudah.

The Magen Avraham rules that unless one ate hard cheese, which would require a full 6 hour wait [12], one need not have the dairy dishes and following meat dishes as separate meals. Thus, no bentching is required. Many authorities follow the Magen Avraham’s ruling, and do not require Birkas HaMazon between a dairy and a meat meal [13].

However, many other decisors, including the Knesses HaGedolah and Shla"h, disagree and mandate Bentching. The Ba’er Mayim Chaim [14] even maintains that the Magen Avraham's opinion must have been a printing mistake and that certainly one may not eat milk and meat as part of the same meal. To add another wrinkle, anyone who follows the Zohar’s view of waiting even after dairy would undoubtedly require Birkas HaMazon as well, as he maintains a higher degree of separation. Therefore, many later and contemporary authorities rule that one should bentch after milchigs if at all possible, even though it may not be required by the letter of the Law [15].

Still, others, ardently defend the Magen Avraham’s position, and refer to this bentching as a “chumra yeseira” [16]. Additionally, if it were truly a printing mistake, the Magen Avraham's son-in-law, Rav Moshe Yekusiel Kaufman-Cohen, would have corrected it in his comprehensive sefer onhalacha and minhag, Chukei Chaim. Yet, instead he rules exactly as his father-in-law did [17]. This is also the final ruling of the Aruch Hashulchan and Mishna Berura, that one is not required to make two separate meals out of his different dishes, unless one ate hard cheese [18].

In the final analysis, all one needs to do after partaking of a dairy item is the rinsing, washing and palate cleansing prescribed in halacha. One is not required to wait an extra hour, nor half-hour, nor bentch before a meat meal. Nevertheless, many have the custom do some or all of the enumerated, to go “above and beyond” the letter of the Law to properly ensure that their meat and milk stay distinctly separate, and “ne’er the twain shall meet”. But it is equally important that one should never lose sight of what is actual codified halacha and what is truly a chumra [19].

[1] Including “Hard Cheese Complexities”, “The Halachic Challenges of the Cheesecake”, “The Halachic Power of a Diyuk”, and “Ma’aseh Avos = Halacha L’Ma’aseh”.

[2] Y”D 89, 2 & 4.

[3] Although most civilized people generally use utensils such as forks and knifes to eat and their hands remain clean, and therefore may not actually require handwashing [Pri Chadash (Y”D 89, 20), Shulchan Gavoah (ad loc. 8), Ba’er Heitiv (ad loc. end 13), Rashash (Chullin 103), Mor U’Ketziah (end 181), Aruch Hashulchan (Y”D 89, 8)], nevertheless, many authorities feel that since handwashing involves minimal effort, one should still do so, even after eating dairy items with proper utensils (cheesecake, anyone?) [Including the Pri Megadim (Y”D 89 S.D. 20), Pischei Teshuva (ad loc. 4), Chida (Shiyurei Bracha ad loc 15), Atzei Ha’Olah (Hilchos BB”C 3, 12 & Chukei Chaim 9), Ben Ish Chai (Year 2, Parshas Shlach 14), and Kaf HaChaim (Y”D 89, 34). See also Chaguras Shmuel (ad loc. 25) who maintains that even when one eats with a fork it is inevitable that some residue will remain on his hands]. See recent article titled: “ The Halachic Power of a Diyuk”.

[4] Zohar (Parshas Mishpatim pg. 125, 1) cited in Biur HaGr”a (Y”D 89, 11).

[5] See Chemdas HaYamim (Shabbos Ch. 8, Sod Seudas Shabbos, end s.v. umah), Levush (O.C. 173, 1), Pri Toar (Y”D 89, 6), Kreisi U’Pleisi (Y”D 89, 3), and Chaguras Shmuel (Y”D 89, 18), who each have a completely different approach to understanding the Zohar’s intent.

[6] See Beis Yosef (O.C. 173, s.v. V’yesh machmirin), Shach (Y”D 89, 15), Pri Chadash (Y”D 89, 6), Gr”a (ibid.), Chida (Shiyurei Bracha Y”D 89, 6, s.v. v’ani and Kikar L’Aden 5, Likutim, 8), and Ikrei HaDa”t (Ikrei Dinim Y”D 10, 5).

[7] Including the Pri Chadash (ibid.), Pri Toar (ibid.), Shulchan HaTahor (173, 2), Shu”t Kol Gadol (64). See also Shiyurei Bracha (ibid. 13) and Shu”t Teshuvos V’Hanhagos (vol. 2, 390) who cite waiting an hour as a proper minhag. Yet, several authorities, including the Pri Chadash, Pri Toar, Ya’avetz (Mor U’Ketziah end 173) and Aruch Hashulchan (Y”D 89, 11) qualify this ruling, that the one hour waiting period does not apply before eating fowl.

[8] Beis Yosef (O.C. 173, s.v. V’yesh machmirin).

[9] See Matteh Reuven (186), Shu”t Maharshag (vol. 1, Y”D 13, s.v. amnam), Shu”t Divrei Chachamim (Y”D 1, 3 - quoting Rav Yaakov Kamenetsky), Shu”t Teshuvos V’Hanhagos (Vol. 2, 390), Shu”t Shraga HaMeir (vol. 7, 105, 2), Netei Gavriel (Shavuos Ch. 31, 5), Shu”t Maadanei Melachim (85, 3), Shu”t Mishneh Halachos (vol. 10, 135), Halichos Shlomo (Moadim vol. 2, Ch. 12, footnote 49), Kovetz M’Beis Levi (on Y”D pg. 35, 15), and sefer Minhag Yisrael Torah (O.C. vol. 3, 494, 8 s.v. v’hinei).

[10] Magen Avraham (O.C. 494, 6).

[11] See recent article titled: “The Halachic Challenges of the Cheesecake”.

[12] See recent article titled: “Hard Cheese Complexities”.

[13] Including Levush (ad loc.), Matteh Yonason (ad loc.), and Machatzis Hashekel (O.C. 494, 6). See also Shu”t Rivash (vol. 1, 384, cited in Shaarei Teshuva O.C. 206, end 1).

[14] Shiyurei Knesses HaGedolah (O.C. 493, 3, cited in Darchei Teshuva Y”D 89, 14), Shla"h (Shavuos, Ner Mitzvah, 8), Ba’er Mayim Chayim (Parshas Vayera Ch. 18, 8, cited in Pischei Teshuva vol. 3, 287, 1). Other authorities who rule this way include the Minchas Yaakov (76, 5), Pri Chadash (Y”D 89, 6), Pri Megadim (ad loc. S.D. 6 & 15), Elyah Rabbah (O.C. 173, 8 & Elyah Zuta O.C. 494, 6), Kitzur Shulchan Aruch (46, 11) and the Kaf Hachaim (Falag’i 24, 25).

[15] See Shu”t Maharshag (ibid.), Shu”t VaYaan David (vol. 1, Y”D 115), Shu”t Beis Yisrael (O.C. 97), Shu”t Maharsham (vol. 3, end 126 s.v. umah), Shu”t Igros Moshe (O.C. vol. 1, 160), Shu”t Teshuvos V’Hanhagos (ibid.), Shu”t az Nidberu (vol. 4, 42), and Netei Gavriel (Shavuos Ch. 31, 1).

[16] Including Matteh Reuven (187), Shu”t Melamed L’Hoyeel (vol. 2, 23), Shu”t Keren L’David (140), Shu”t Mishnas Sachir (vol. 1, 29) and Shu”t Yad Yitzchak (vol. 3, 189).

[17] Chukei Chaim (Os Shin, 2, Dinei Chag HaShavuos, pg. 112a) " d'eino tzarich lehafsik b'Birkas HaMazon im aino ochel gevina kasheh, v'yizaher likach mapah acheres".

[18] Aruch Hashulchan (Y”D 89, 9), Mishna Berura (494, 15). The chumra to bentch after milchigs is also noticeably absent from the Chochmas Adam, who only cites the lenient ikar din. Other contemporary authorities who are lenient include the She'arim Metzuyanim B’Halacha (vol. 1, 46, 6), Rav Chaim Kanievsky shlit”a (cited in Kuntress Ma’aneh Ra”Ch pg. 54, 446 - 447), and the Badei Hashulchan (Y”D 89, 75).

[19] See Shu”t Yabia Omer (vol. 6, Y”D 7, 4 & 5) and Shu”t Yechaveh Daas (vol. 3, 58).

INSIGHTS INTO EVIL

RABBI NORMAN LAMM 

Ki Tissa, 5724

THE JEWISH CENTER 

Feb. 29, 1964

The episode of the building of the egel ha-zahav, the golden calf, was probably the most

traumatic experience in the life of our nation during its infancy. It left an indelible impression

upon the psyche of the folk. Its echo can be detected throughout the life and the literature, the

dreams and the liturgy, the destiny and the self-image of our people. It is essentially an

inexplicable phenomenon: so soon after the revelation at Mt. Sinai, this same people dances

about a golden calf! From dizzying heights to harrowing depths!

Perhaps most incomprehensible is the conduct of Aaron, the Kohen Gadol or High Priest

of Israel, the brother of Moses. His role has challenged our commentators, stimulated our

exegetes, and perplexed the ordinary reader of the Bible. I would like today not to apologize for

Aaron (although his position can be satisfactorily explained under the circumstances), but to

point to certain insights resulting from the Rabbis’ comments on his role, comments which are

especially relevant to some of the central issues of our times and with which I was especially

confronted during my recent trip overseas.

We read this morning of the pressure brought by the Israelites upon Aaron to help them

build the golden calf, and the stalling and procrastination by Aaron. Then comes the following

significant verse: va-yar Aharon va-yiven mizbeah lafanav va-yikra Aharon va-yomer hag

la-Shem mahar, “and Aaron saw and he built an altar before Him, and Aaron called out and he

said there will be a festival to the Lord tomorrow.” The plain meaning of this verse, according to

Nachmanides, is that Aaron felt that the Israelites were determined to go ahead with their

idolatry, and so he built an altar not to the idol, but lefanav, before Him, meaning God, and

announced: hag la-Shem mahar, tomorrow we will have a celebration not for this idol, but for

the Lord.

The verse is introduced by two words, however, which are quite challenging: va-yar

Aharon, “and Aaron saw.” What, exactly, did he see? The Rabbis, quoted by Rashi, tell us the

following: va-yar Aharon – she’hayah bo ruah hayyim she’ne’emar ke’tavnit shor okhel esev,

Aaron saw that the golden calf became infused with the breath of life, that it took on the

appearance of an ox grazing in the pasture, feeding on the grass!

What did our Rabbis mean by that? They offer, I believe, a profound comment upon the

nature of idolatry. They mean to outline for us three stages in any man’s encounter with

falsehood of any kind, ancient or modern.

The first stage is one of instinctive revulsion. The idol is immediately repulsive, the

falsehood repugnant, the lie revolting. You can see right through the idol: it is illogical and

irrational, as any half intelligent child knows. It is simply evil and stands condemned without any

further thought.

But then there comes a second stage. As you become accustomed to it, as you study it,

you learn that it may work – indeed it does work! You can live with it – and get away with it.

Furthermore, it is not as absurd as you originally thought. They are compelling reasons for the

existence of idolatry or any false doctrine – sociological, psychological, and historical reasons. A

society can be built around it, and survive. There are reasons for idolatry which you must

appreciate and understand.

If you stop at this stage of your development, then insight turns to tolerance, tolerance to

sympathy, and sympathy to consent and acceptance. If you stop at this stage, then you bow the

knee to a statue, you swallow the lie, you swear by falsehood. Then open-mindedness becomes

closed-heartedness. What is required is to make the transition from the second to the third stage.

And the third stage is one of deepest insight: with all the understanding, with all the

appreciation, with all the study and awareness and broadmindedness, you recognize the

perniciousness, all the ugliness and danger of avodah zarah, and you condemn idolatry as evil

throughout.

Va-yar Aharon, “and Aaron saw” – this is the crucial point in the development of Aaron’s

role. In the beginning, at the first stage, he no doubt believed that the whole plan was ridiculous.

It was inconceivable that so soon after Sinai these same Israelites would bow to a mere statue.

Give them their little golden statue, he probably told himself, and before long they will laugh at

their own error and recognize the absurdity of their request.

But then – va-yar Aharon! He saw that the idol became alive: she’hayah bo ruah hayyim

she’ne’emar ke’tavnit shor okhel esev! When he saw that his lifeless statue was becoming a

living thing and that it assumed the attributes of life, he became frightened. He recognized that

idolatry has, for its worshippers, certain clear aesthetic values; it can be beautiful, and

convincing. Paganism possesses a gripping and imaginative mythology. The idol and its worship

respond to man’s inner needs. You can build society and a civilization on such erroneous

foundations. You can explain it – and even justify it!

Quickly, therefore, Aaron passed over to the third stage. Precisely at the point of his

greatest understanding of the nature of the Israelite idolatry, he announced hag la-Shem mahar:

no longer will I humor you or entertain your childish and fallacious but highly dangerous

notions. Tomorrow we return to the worship of the Lord. Va-yar Aharon, the seeing of Aaron, is

the instant of insight, the moment of truth.

Both the first and third stage agree in principle and in conclusion. The difference is, that

the first is an instinctive black-and-white judgment, whereas the third is aware of the

complexities, the subtleties, and the nuances of idolatry, but nevertheless condemns it as evil. In

the third stage you recognize, so much more than you do during the second stage, that the idol

only goes through motions, but does not really move. It appears to eat, but it is only a mirage: it

is only the tavnit of a grazing ox. It is an apparition, not a reality – it contains only the ruah

hayyim, the breath of life, but not hayyim itself. The third stage is greater than the first because it

is the result of a more realistic appraisal; it is mature, and not guilty of oversimplification and

uncomplicated naivete. Hence, it is also more convincing.

This development of insight into evil refers not only to ancient but to modern idolatries as

well. Whether it is scientism or materialism, communism or even godless humanism, the same

three stages are required of man: the first, where you acknowledge immediately its absurdity and

fallacy; the second, where you begin to appreciate the rationale and explanation; and the third,

where, with a great deal more sophistication, you rise nevertheless to the moral heights of

rejection. And the same development must apply to one of the most pernicious and idolatrous

doctrines in the memory of living man, one that has caused untold grief to uncounted millions in

our century: that of race superiority and race inferiority.

My recent trip to South Africa left me overwhelmed by the exhilarating beauty of the

country, its great wealth, and the abundance of its natural resources. And yet I had the feeling

that it is a tortured country, gripped by a tragic agony that dominates all thinking, underlies all

conversations, and pervades all politics in this highly politicized community. The race problem is

a pall that, in this land of magnificent climate and almost endless sunshine, darkens the heart of

the country from one end to the other. The reaction to Apartheid, the doctrine of separate

development of the races based upon the idea that the white race is superior to the non-white,

must also go through these three stages.

The first stage is one that has aroused the conscience of mankind in our day and has

excited the indignation of the great majority of the countries in the United Nations. There is no

question that white supremacy is a foul doctrine and a malignant idolatry. Do we of the twentieth

century even have to discuss it? Can there be any question about it? And so we condemn it no

matter who are its adherents.

But – va-yar Aharon: we must arrive at a second stage far less naïve than the first. We

Americans do no favor to the cause of equality if we close our eyes to some of the profound

complexities and compelling justifications of this initially repugnant doctrine. And there are

certain mitigating facts and factors. The visitor realizes that, despite certain unattractive

restrictions, this is not a police state on the style of a Nazi or Communist or Fascist state. It has a

proud and independent judiciary, and, despite intimidation, a fiercely free press.

The white man is not a colonialist in South Africa. He came to this country at about the

same time the black man did from Central and East Africa – the middle of the 17th century. The

Afrikaner especially regards this country completely as his home and has strong patriotic and

nationalist feelings about it.

There is no obvious persecution of non-whites in this country. The black are better off in

South Africa than in the independent countries in the rest of the continent. Their economic status

here, despite its inferiority to that of the white, is so much more attractive than the rest of Africa,

that there is a tremendous illegal immigration of blacks from outside South Africa into the

country. Proportionately more blacks and other non-whites are literate and own automobiles than

in all the rest of Africa combined. And there never has been a lynching in South Africa.

Furthermore, we cannot compare the situation of the white man in America with that of

the white man in South Africa. There, in South Africa, he is outnumbered by about four to one,

constituting only three out of a population of fifteen million people. The white man in South

Africa, in conversation with an American, will always point to the Congo as an example of what

happens when independence is granted to the black man prematurely.

Finally, the idea of “one man, one vote” is, to tell the truth, ludicrous. Even the black

nationalist privately admits that it is nothing more than a slogan. You cannot grant full votes to

such peoples as are totally illiterate and still living in the most primitive of tribal conditions.

This second stage is one of sophistication and realism, and represents a pragmatic and

open-minded appreciation of the hard facts of political and human realities.

And yet, having considered all this, having gone beyond an impulsive good-and-bad

judgment of simple and naive solutions, there remains the burning moral issue which emerges

from the mass of complexities and subtleties, and demands to be heard and seen and dealt with

courageously. The moral issue is simply this: that a human being is a human being, and must be

judged as such, and not primarily as black or white or colored or Asian!

When a black university professor is disenfranchised, though he is more literate not only

than the white farmer but even than the white millionaire, because he is considered racially

inferior – that is a modern form of avodah zarah.

When people are forcibly kept apart, when they are ghettoized without having been asked

for their opinion – it is an evil which must be exposed.

When by legislation the Bantu or black man is kept to the kind of school system which

cynically ensures permanently inferior academic standards, which makes certain that the African

will never be able to Westernize, and which will keep apart forever not only the white man from

black man, but also tribe from tribe by perpetuating inter-tribal hostilities – that is cruel.

When South Africa today considers a bill in its Parliament according to which its

urbanized Africans will be turned into a portable labor force so that people may be assigned to

jobs merely at the whim of some minor official; when a capricious commissioner will be able to

separate husband from wife and parents from children merely by saying so – that is inhuman!

When a society is so structured that there can never be communication between equals of

different races, so that the only blacks most white people know are their domestic and hired help

– that is rotten.

When a business success by a non-white is rewarded by shipping him off to a primitive

tribal area called a Bantusan – that is pernicious.

When such policies are advanced by Nazis, Crypto-Nazis, and Nazi sympathizers

entrenched in the government – the Minister of “Justice” was interned as a Nazi during the war!

– and when the Government is riddled by people who hold membership in a secret society called

a “Broederband,” a kind of legally tolerated Klu Klux Klan; when the government can detain any

individual in prison for 90 days without giving any reason for its action and can repeat this

90-days detention up to three times without a trial – than all of it is vicious and immoral.

When va-yar Aharon that the evil has taken on a ruah hayyim, that it has the appearance

ke’tavnit shor oknel esev – than we must proclaim an end to this kind of immorality, and insist

that hag la-Shem mahar – that it is time to return to the verities of Torah and Godliness. We Jews

have always proclaimed the existence of one God who created one Adam, teaching thereby that

all the human race is descended from one father, and that hence no one family of colors is

superior to any other.

It is true that we New Yorkers must not rush overzealously to condemn and criticize those

in other states, let alone other lands. For (without in any way favoring or denying the claims of

certain Negro groups which may or may not be justified) we certainly have not been blemishless

ourselves; and our race problem is far less severe and threatening to us than that in South Africa.

Nevertheless, wherever one man oppresses another and shuns him because of the color of his

skin; wherever one man denies another the benefit of his own labor and the right to the bounty of

God’s nature because of race or religion, whether it be in Georgia or Johannesburg, in Corona or

Capetown; it is idolatry, because it denies the fatherhood of God. It is an affront to Torah,

because Torah recognizes only one Apartheid: that between tamei ve’tahor, between pure and

impure, good and evil, gentle and wild, malevolent and benevolent. We Jews who have suffered

so from silence, from the silence of Popes and Presidents and organized populations during the

time we needed help, when our families were slaughtered by the millions, we especially must not

keep silent when an injustice is committed against others in our presence.

He who remains stationary in this second stage, he who becomes reconciled to evil

merely because he understands the reason for its existence, is bound to suffer the consequences

predicted by King David in the Psalms, which we recite during our Hallel. For David said

concerning the worshipers of idols, and we may say it as well about one who abides and tolerates

the existence of evil of idolatry or any other evil, that ke’mohem yiheyu osehem, “as they are so

may be their makers.” Just as the idol is only apparently alive, but not really so; just as he goes

through motions but does not really move; so the idol worshiper and the one who remains silent

in its presence is not really and truly alive in the moral sense.

Peh la-hem ve’lo yedaberu – for a person of this sort, like a mute statue, has a mouth –

but does not speak. He fails to voice protest when conscience challenges him to do so.

Einayim la-hem velo yiru, they have eyes but see not – they see only what they please,

not the squalor and suffering produced by evil.

Aznayim la-hem ve’lo yishma’u, they have ears but they do not hear the cry of the

oppressed.

They have noses but they prefer not to be aware of the stench of slums in which entire

families are condemned to a life of poverty and ignorance. They have hands but do not raise

them to assist a fellow man, and they have feet which refuse to march on to greater happiness for

all humans. Such is not only the worshiper of idols, but also he who sees it and its injustice and

remains silent: lo yehegu bi’geronam, the throat fails to utter protest and is suffocated in syllables

of silence.

Is this third stage in the encounter with evil – whether of godlessness or race prejudice, of

avarice or religious bigotry – to which the Torah wishes to lead us in the story of Aaron’s role in

the making of the egel hazahav. It tells us that in an ultimate sense every man must choose for

himself between right or wrong not in some far-off world, but here and now, in the real,

non-ideal, mundane world.

With Aaron we must rise to the occasion when we can proclaim publicly hag la-Shem

mahar – tomorrow is a festival for the Lord. Or better yet, let us proclaim with Aaron’s brother

Moses, la-tet alekhem ha-yom berakhah – to prepare for everyone a blessing today – today, not

tomorrow.