אחד הרגעים הקשים ביותר בחייו של הרב מרדכי גיפטר זצ"ל היה כאשר התבשר שעליו לחזור לאמריקה. אומרים שהרב גיפטר התייעץ עם הרב שך ועם הסטייפלער, זכר צדיקים לברכה, והם הורו לו לשוב. הוראה זו הייתה קשה מנשוא עבורו. לפני פרידתו מהארץ מסר שיחת פרידה בבית הכנסת המרכזי של טלזסטון:
"לא זכיתי למה שזכה משה רבינו", הוא אמר כמעט בבכי: "אמנם משה רבנו לא נכנס לארץ ישראל, אבל הוא גם לא הוכרח לעזוב אותה אחרי שכבר נכנס אליה. אותי, לעומת זאת, מגרשת ארץ ישראל מגבולותיה!"
דמעותיו המרטיטות חדורות האהבה לארץ ישראל גרמו גם לנו השומעים לדמוע. אהבתו לארץ ישראל ולירושלים הייתה עזה כל כך, עד ששמעתי מבני משפחתו שמעולם לא התאושש אחרי חזרתו לאמריקה. מאותו יום והלאה, הם אמרו, הוא נהיה אדם אחר. משפחת גיפטר לא חזרה לביתה הקודם בשכונת ויקליף שבקליבלנד. כדי להדגיש שהם במצב ארעי של גלות עברו לדירה שהייתה בפנימיית הישיבה. כך הם חיו – ר' מרדכי למד, לימד והשפיע על הדור הבא של תלמידי טלז, ובה בעת מעולם לא הפסיק לכסוף לאוויר הארץ הקדושה.
פעם שיתף אותי ר' מרדכי בחידוש שחידש, ואותו כתב במכתב ששלח לרב רודרמן:
המשנה אומרת, 'המפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה, הרי זה מתחייב בנפשו'. והרב הסביר: "עד שהגעתי לארץ ישראל, הבנתי שהכוונה היא לאדם השקוע ב'קצות', ב'נתיבות' או ברבי עקיבא אייגר, ועוצר מלימודו כדי להתפעל מיופיו של אילן.
התנהגות כזו מעידה על זלזול בלימוד התורה, ולכן האדם מתחייב עליה בנפשו. אבל עכשיו שהגעתי לארץ ישראל אני מוצא את עצמי מהלך באותן דרכים שבהן התהלך אברהם אבינו... איך, מאטל גיפטר, גייט אויף די זעלבע בערג פון אברהם אבינו – אני, מוטל גיפטר, הולך באותם הרים, שהלך בהם אברהם אבינו... איינער וואס ביי אים איז דאס המפסיק ממשנתו – מי שמחשיב הכרה כזו [של מראה אילן או הר יפה בארץ ישראל] ומפסיק מלימודו פרשטייט ער נישט אז דאז איז אויך קודשא בריך הוא – ואינו מבין שגם ההרים האלה הם ביטוי של אלוקות... הרי זה מתחייב בנפשו".
בהמשך מצאתי שביאור זה מובא גם בשם הבעל שם טוב, ומעניין שגם הבעל שם טוב השתוקק להגיע לארץ ישראל, אך מאמציו לא עלו בידיו...
על אף ששהיתי במחיצתו רק שנים ספורות, לעולם לא אשכח את השיעורים ששמעתי ממנו ואת הזמן שזכיתי להיות אתו. לעולם לא אשכח את חיוכו, את חמימותו ואת חכמתו. בעיקר לא אשכח את אהבתו הלוהטת לארץ האבות, ואת שברון הלב שחש כשנאלץ לעזוב את בית המדרש האהוב שבראש ההר ד'קרית יערים', ולהמירו במרחביה העצומים של אמריקה ובחורפי קליבלד הקפואים.
שנות שהייתו המועטות בטלזסטון תיזכרנה כשנים הטובות ביותר בחייו – שנות ההוד, שנות השובע. אמר לי פעם צעיר בניו: "התקופה שבה גר אבי בארץ ישראל הייתה מיוחדת כל כך לאבי ולמשפחתי. שנתיים לאחר מכן הייתי בוכה כל לילה עד שנרדמתי – עד כדי כך התגעגעתי לארץ ישראל ולחיים בה. זאת הייתה תקופת השיא של חיינו".
זאת הייתה תקופת השיא בחיי משפחת גיפטר. ואני זכיתי לעמוד לצידם בימי הזוהר הללו.
אחרי חזרת הרב גיפטר לקליבלנד נסגרה ישיבת טלז בארץ ישראל, אך לעד יישארו חותמם והשפעתם של הרב גיפטר ושל ישיבת טלז.
