סוד העיבור – מערכת של חידוש המצטרפת ל"עולם כמנהגו נוהג"

WOW!!

מדוע פרשיות ת"ת מצטרפות רק בשנה מעוברת

האריז"ל תיקן והנהיג שאותם השבועות שבהם קוראים את פרשיות גלות מצרים

ויציאת מצרים, מתחילת ספר שמות ועד משפטים, הם זמנים מיוחדים לתיקון של

מכשולים מסוימים, חטאים מסוימים, והן הנקראות שובבי"ם. אכן, לפי המנהג והתקנה

שהנהיג ותקן האריז"ל, שנת עיבור שונה משנה פשוטה, בשנת העיבור מצרפים גם את

פרשות תרומה ותצוה, היינו, שגם בקריאת הפרשות האלה זה נחשב שאנו קוראים את

הפרשות של יציאת מצרים.

הקשר שבין תרומה ותצוה ליציאת מצרים הוא ברור, וכדברי הרמב"ן הידועים

בהקדמה לספר שמות "השלים הכתוב ספר בראשית שהוא ספר היצירה, בחדוש העולם

ויצירת כל נוצר, ובמקרי האבות שהם כענין יצירה לזרעם, מפני שכל מקריהם ציורי

דברים לרמוז ולהודיע כל עתיד לבא להם, ואחרי שהשלים היצירה התחיל ספר אחר,

בענין המעשה הבא מן הרמזים ההם. ונתיחד ספר ואלה שמות בענין הגלות הראשון

הנגזר בפירוש, ובגאולה ממנו, כו', והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם

ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו

גולים, כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר. וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב

הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלות אבותם, שהיה סוד אלו-ה

עלי אהליהם, והם הם המרכבה, ואז נחשבו גאולים". כתוב כאן שעשיית המשכן וכל

כליו, והיינו ההכנה לושכנתי בתוכם, הכנה זו מצטרפת, והיא בעצם גמר, לגאולת מצרים.

נמצא, שכך צריך היה להיות מעיקר הדין.

אכן, יש כאן דבר תמוה ומאד לא מובן, אחר שעצם הדבר הוא שזו גמר יציאת מצרים,

הרי שממה נפשך, אם פרשות אלו שייכות ליציאת מצרים מה החילוק בין שנת עיבור

לשנה פשוטה, מה ההבדל אם יש שני אדרים או יש אדר אחד, מדוע זה יוצר הבדל בענין

הזה, ואם זה לא שייך הרי שלעולם זה לא שייך. הדבר צריך ביאור, וכבר עמדו על כך

רבים ליישב זאת, [ועיין בשל"ה], ואחר שתקנו זאת רבותינו אשר ידעו היטב את שרשי

העניינים, אנו צריכים להשתדל ולעמוד על הדברים עד מקום שידינו מגעת, ולהבין קצת.

בפסוק "החדש הזה וגו'" כתובות שתי מצוות – קידוש החודש ועיבור השנה - הפותחות את גאולת מצרים

פרשת יציאת מצרים פותחת בפסוק "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם

לחדשי השנה". בפסוק זה, לדעת הרמב"ם, כתובות שתי מצות, האחת קידוש החודש,

והשניה עיבור השנה. קידוש החודש כתוב ב"החדש הזה לכם ראש חדשים " אתם תהיו

אלו שקובעים את ראשי החדשים, זו המצוה הראשונה שכתובה בפסוק הזה.

המצוה השניה, מצות עיבור השנה, כתובה במילים "לחדשי השנה". ביאור הדבר,

כי הנה, הדברים ידועים, ששנה נקבעת על ידי השמש, החמה. ללבנה אין מהלך של שנה

אלא רק מהלך של חודש [עם תזוזה קלה בין חודש לחודש], ואילו לחמה אין חדשים.

המחזור של החמה הוא מחזור שנתי והמחזור של הלבנה הוא מחזור חדשי, אלו הם שני

סדרי זמן השונים זה מזה, וההפרש בין שנים עשר חדשי לבנה שאחד מלא ואחד חסר

העולים לשנ"ד יום ובין שנת חמה שלימה שהיא שלש מאות ששים וחמשה ימים, עולה

לאחד עשר יום. זה ההפרש בין שנת חמה למה שנקרא שנה שלימה הכלולה מחדשי

לבנה, ואחר שאמרה תורה שהשנה צריכה להיות מורכבת רק מחדשים שלמים, כפי

שהגמרא במגילה (דף ה' ע"א) לומדת מהפסוק הזה עצמו "לחדשי השנה, חדשים אתה

מונה לשנים ואי אתה מונה ימים לשנים", שנים עשר חדשים שלמים יש ואין יותר מכך,

מעתה את אותם הימים העודפים צריך להשוות לחדשי השנה, והמכוון בזה, שהשנה

צריכה להיות גם שנה של חמה וגם שנה של חדשים שאותם אין לחמה. "לחדשי השנה",

מכאן אנו לומדים שיש דין מיוחד להשוות את סדר החדשים לסדר השנים, ואחת לכמה

שנים כשמתקבצים ומצטרפים אותם ימים אנו מוסיפים חודש שלם. ואף שלעולם אין זה

מדויק, ואין לנו שנה שלימה שהיא שנת חמה בדיוק, אלא או י"א יום פחות בשנה

פשוטה, או בשנה מעוברת שאז יש הרבה יותר משנת חמה, אולם זה החשבון המדויק

כמו שקיבלו חכמינו, שעושים שבע שנים מעוברות במחזור של תשע עשרה שנה, ואותן

שבע השנים המעוברות, הן המשלימות ומתאימות את שנת החדשים עם שנת החמה, ואז

הדברים חוזרים לנקודת ההתחלה, וכך, כפי שקבלו חז"ל, זה שוה ואין עודפים.

אלו שתי המצות הכתובות בפסוק שבו מתחילה הפרשה, שבה ועל ידה נתגלתה

גאולת מצרים, "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה". המשך

הפרשה הוא "דברו אל כל עדת ישראל לאמר ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית"

וכל פרשת גאולת מצרים, אבל כל הפרשה הזאת מתחילה בשתי המצות האלה, בקידוש

החודש ועיבור השנה, ושתי מצות אלה נצרכות לה, היינו, הן הפתיחה של גאולת מצרים,

הנפתחת על ידן.

מה היא השמחה בלידת לבנה חדשה

כאשר נולדת לבנה חדשה כתוב שיש בזה נקודה של שמחה. וכך גם נוהגים העולם

ששרים ורוקדים, וכדברי הרמ"א בסימן תכ"ו, זו שמחה שנולדה לבנה. אנו אומרים

בברכה "וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש

כמותה", גאולת כלל ישראל נקראת לידה, בהרבה מקומות בכתוב, ומולד הלבנה גם הוא

לידה, זאת לידה של משהו שעדיין לא היה, יצירה חדשה שלא היתה קודם.

הכוונה בזה, הלבנה נקראת בתורה בשם מאור, כלשון הכתוב "ויעש אלקים את שני

המאורות הגדולים, את המאור הקטן וגו'". בזמן שהלבנה מתכסה, כדאיתא בראש השנה

(כ"ב ב') "כ"ד שעי מיכסי סיהרא", היא מתמעטת והולכת עד שהיא נגמרת, כך היא

מתכסה יממה שלימה ואז נולדת לבנה חדשה, ואחר שהיא נקראת מאור הרי שבזמן

שהלבנה אינה מאירה ליום שלם פירוש הדבר שהיא איננה. עצם העובדה שאותו עצם

אכן נמצא שם באיזה מקום אין זה נקרא לבנה, כי הלבנה נקראת מאור וכיון שהיא לא

מאירה היא לא לבנה, היא לא המאור הקטן לממשלת הלילה, היא לא נמצאת בכלל.

מעתה, כשהיא חוזרת להיות מאור אין זה המשך של קודם לכן אלא זה מאור שלא היה

עדיין, זה מאור חדש, כי כמאור היא לא היתה. וכאמור העובדה שיש עצם שיהפוך מחר

להיות מאור אין זה נקרא המאור הקטן לממשלת הלילה, ואחר שעברו עשרים וארבע

שעות והמאור הזה לא היה בעולם, בטלה ממשלתו, בטל ממנו השם מאור והוא איננו,

וכאשר הוא נולד מחדש, אז הוא חדש לגמרי, משהו שמעולם לא היה.

המאור הזה שמעולם לא היה, הוא אף פעם לא נתקלל ולא נתמעט, המאור הזה

שכעת נולד לא היה אף פעם בעולם, הוא חדש. כמאור, הוא נעשה כעת מאור מחדש,

והוא לא ממשיך את המצב הקודם. המצב הקודם נגמר, וזה דבר חדש שמעולם לא היה

ועליו לא חלה גזירת המיעוט. אותה גזירת "לכי ומעטי את עצמך" שאמר הקב"ה ללבנה

נאמרה לאותה לבנה שאורה היה כאור החמה והאיר בלי הפסק, אבל כשכעת נולדת לבנה

חדשה, עליה לא נאמרה אותה גזירה. לכן אנחנו תמיד מקוים, שכאשר נולדת לבנה

חדשה, אז הלבנה הזאת תהיה הלבנה שתעלה ותמשיך לעלות, היא לא תעלה עד גבול

מסוים ואחר כך תתמעט ותלך, אלא תעלה ותחזור להיות כמו שהיתה קודם מיעוטה.

אנו מובטחים ועומדים שהדבר הזה עתיד להיות כלשון הכתוב (זכריה י"ד ז') "והיה

יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור", זהו המאור הקטן

לממשלת הלילה, והוא יאיר את הלילה כיום. זה יהיה בזמן שהלבנה לא תהיה ממועטת

ואורה יהיה כאור החמה.

"והיה אור הלבנה כאור החמה", אין לטעות בזה ולחשוב שהלבנה תהפוך להיות

חמה, הלבנה תמיד תהיה לבנה, היינו, היא תמיד תקבל את האור שלה מאור השמש,

אלא שהיא תקבל את כל אור השמש כולו, היא תקלוט את כל ההארה של השמש ותעביר

זאת הלאה בשלימות, כמו שהיא קלטה אותו. כשהלבנה נתמעטה, והיא לא מסוגלת

לקלוט את הכל, היא כמובן לא מסוגלת להעביר את הכל, היא נתמעטה, אך אותה לבנה

שנולדה עכשיו, כיון שהיא לא היתה אף פעם, לא אליה כביכול דיבר הבורא יתברך

כשאמר לכי ומעטי את עצמך. היא, יכולה להישאר כמו שהיתה קודם. זה התהליך

שיהיה, יבוא יום ויתקיים בנו "והיה אור הלבנה כאור החמה" וזה יהיה מלבנה רגילה

שתיוולד, יהיה מולד ויקדשו את הלבנה, והלבנה תעלה ותמשיך לעלות, עד שהיא תעלה

ותחזור ותהיה כמו שהיתה קודם המיעוט. כך הוא הסדר. ומשמע גם בפסוקים וגם בדברי

חז"ל שסדר העליה של הלבנה בחזרה למצב הטבעי והאמיתי שלה, כמו שהיא היתה

קודם מיעוטה, הוא כסדר גאולתם של ישראל. "וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת

לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה", אלו וגם אלו נולדים מחדש. הלבנה

מתחדשת ונולדת, ועמוסי בטן נולדים , זה סדר הדברים.

ביציאת מצרים התחדש מושג חדש של זמן

"החדש הזה לכם", יש לנו סדר זמן שנקבע ע"י המאור הקטן, שהוא לממשלת הלילה,

ועל פיו נקבע סדר זמן, שהוא סדר זמן של חודש, לא של שנה. והנה, מה שנתחדש

ביציאת מצרים זה המושג זמן. בכל העולם כולו לא משתמשים לבטא את המושג זמן

בשורש הזה. שורש המילה זמן הוא כדוגמת סוגיית הגמרא הדנה אם הזמנה מילתא או

לאו מילתא. הזמנה, פירושה, לייחד דבר מסוים לתכלית מסוימת, כגון לייחד חפץ לתיק

של תפילין, שהגמרא מסתפקת אם בייחוד זה הוא נתקדש ואסור להשתמש בו שימוש

של חול או לא, ולמאן דסבירא ליה הזמנה מילתא זה כאילו החפץ הוקדש. אולם בעולם

אין מושג כזה המחבר ומצרף את הזמן עם השורש של זימון והזמנה, היינו לייחד

ולהעמיד את הדבר כמכוון כולו לתכלית המסוימת הזאת. המושג זמן בעולם כולו נתפס

כמין חלל שאנחנו הולכים בתוכו, [או שהוא הולך בתוכנו], מין דבר ריק שעובר עלינו.

החיבור של שני השורשים האלה במילת "זמן", מלמד אותנו כי הזמן הולך לקראת,

הולך אל, הוא מיוחד כדי להגיע לאיזו שהיא תכלית. זה ענינו של הזמן, ה"כעת" מזמין

את האחר כך, הוא מייחד ומכוין את עצמו להגיע לאותו עתיד, לאותו יעד, לאותו דבר

שאליו אנחנו הולכים. זה ענינו של הזמן. הוא לא משהו ריק שאנחנו כאילו צועדים

בתוכו, אלא עניינו של הזמן הוא הכיוון, היחוד, ההזמנה לאותו עתיד שאליו אנחנו

רוצים להגיע. כל עניינו של הזמן הוא שההווה, וההווה הנמשך, התהליך הזה, שהוא

הנקרא זמן, הוא זה שמביא ומוליך אל, והוא מביא אותנו אל העתיד.

זה החידוש הנפלא שהתחדש ביציאת מצרים. מה שנתחדש ביציאת מצרים, וזהו

הדבר המיוחד כאן בפרשה הזאת, בגילוי של החודש הזה לכם, שבגילוי הזה נתגלתה

הגאולה. גאולת מצרים היתה גאולה שלא נגמרה. זאת הייתה הפתיחה של מה שנקרא

ענין הגאולה. ענין הגאולה הוא מה שאנו מייחלים ומחכים שיתגלה במהרה בימינו,

כלשון שתקנו בקדושת מוסף בנוסח ספרד "והוא ישמיענו ברחמיו שנית לעיני כל חי

לאמר הן גאלתי אתכם אחרית כראשית", ומסיימים "להיות לכם לאלקים אני ה'

אלקיכם", בדיוק כמו "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם

לאלקים", כך "הוא ישמיענו ברחמיו שנית", ואת זה הוא יעשה "לעיני כל חי". הן גאלתי

אתכם אחרית כראשית, היינו, כמו "אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים" אז כעת, "אני ה'

אלקיכם", אשר הוצאתי אתכם, לא מארץ מצרים, אלא, מכל הארצות אשר הדחתים שם,

כמו שכתוב בפסוק בירמיה (כ"ג ח'). להיות לכם לאלקים, אני ה' אלקיכם.

מה שבורא העולם ישמיע לנו במהרה בימינו, זה דבר שכבר נפתח והתחיל ביציאת

מצרים. כל מה שיקרה במהרה בימינו זה שנית, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו

נפלאות". כימי צאתנו ממצרים. כל הגאולה, כל העתיד, יהיה חזרה על מה שהתחיל

ונפתח ביציאת מצרים. יציאת מצרים פתחה את המהלך הזה שנקרא זמן, שהולך ומכוון

לתכלית. הזמן כולו מכוון, הוא כולו הזמנה לאותו עתיד שאליו אנחנו הולכים.

כל המועדים כולם, הם זכר ליציאת מצרים, ואף שבת, כפי שכתוב בלוחות של

פרשת ואתחנן "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו' על כן צוך ה' אלקיך לעשות את

יום השבת". כולם "מועד" זכר ליציאת מצרים, פירוש הדבר, המועד מגלה את היעד

שנתגלה ביציאת מצרים. המועד זה הדבר שאליו הולכים. יציאת מצרים, זה דבר שממנו

יצאנו, משם אנו באים. יציאת מצרים מוליכה אותנו לכל המועדים כולם. כל המועדים

כולם, הם כולם התכליות, כאשר כל התכליות כולן מצטרפות יחד לתכלית אחת גדולה.

זאת התכלית הסופית.

יש דבר מעניין בזה. כל ששה סדרי משנה נקראים בלשון רבים, זרעים, נשים, נזיקין,

קדשים, טהרות, חוץ ממועד, מדוע סדר זה לא נקרא מועדים, ולשון זו היא לשון חז"ל

בגמרא בשבת (ל"א ע"א), באותה מידה שבשאר הסדרים יש רבים כך אף כאן ישנם

הרבה מועדים. אכן העניין הוא כפי שנתבאר. המושג מועד, מחייב את היעד הסופי.

מחייב את המועד של כל המועדים. המועד האחרון, שאליו כל המועדים מובילים.

המועד האחרון שאנחנו מחכים לו. כפי הנראה זה המועד של תשעה באב. אבל זה

המועד. המועד של כל המועדים.

באופן, שיציאת מצרים נפתחה עם פרשת המועדות. החדש הזה לכם, והכוונה היא

גילוי סדר הזמן שעניינו מועדים. זמן שהוא כולו הזמנה למועדים. הליכה לקראת אותם

מועדים.

סוד עיבור השנה – לתת להם נחלת גויים

מצות עיבור השנה, כפי שפתחנו, אף היא מצורפת כאן בפסוק זה. עניינה של מצוה

זו, של עיבור השנה, הוא, כי הנה, בעצם, המושגים חודש ושנה סותרים זה את זה. המילה

חודש מתכוונת לומר שמתחדש כאן עתה דבר חדש שמעולם לא היה, ואילו כשמתחדשת

שנה אז הדבר חוזר על עצמו, הדבר חוזר ונשנה, זה פירוש המילה שנה. שנה וחדש הן

מילים סותרות. כשהדבר חוזר ונשנה פירושו של דבר שהוא לא חדש, וכשהדבר הזה

חדש פירושו של דבר שהוא לא חוזר ונשנה אלא הוא מעולם לא היה, ואי אפשר לקרוא

לו שנה, באופן, שהמושגים חודש ושנה אלו שני מושגים סותרים. בעיבור השנה אנחנו

לוקחים שני מהלכים סותרים, המהלך הנקרא חודש והמהלך הנקרא שנה, ומצרפים

אותם זה לזה, מחברים אותם יחד, ועם העובדה שהם סותרים זה את זה, הם הולכים יחד.

ידועים דברי רש"י בתחילת התורה. "אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את

התורה אלא מהחדש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח

בבראשית, משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים", והנה, ודאי אין השאלה

למה פתחו בעניין אחד והיו צריכים לפתוח בעניין אחר, זו שאלה שאינה יכולה להיות

נשאלת. זה צריך להיות הענין שבו התורה נפתחת, ואין מקום לשאול למה התורה נפתחת

מפה ולא מפה, אלא על כרחנו "החדש הזה לכם" ו"בראשית ברא אלקים" זה אותו עניין,

ונבאר.

כתוב בדברי הגר"א וכן הוא בספורנו, שהדבר שנברא במאמר " בראשית ברא אלקים"

הוא עניין הזמן. עניין הזמן שהעולם כפוף לו, ובאופן זה, כך מתקיים העולם. העולם

מתקיים כתהליך. העולם מתקיים בתוך תהליך של זמן. זה נקרא בראשית ברא אלקים,

והכוונה, הבריאה היא כזאת, שהיא נפתחת, והיא הולכת לקראת אחרית. היא הולכת

מראשית לאחרית. עניינה של המילה "בראשית" שזה בראש. בראשית מחייב המשך.

והיינו, כאן נתגלה שהבריאה היא כולה תהליך שמתחיל מבראשית ומגיע לאחרית.

זו היא קושיית חז"ל. אם זאת הפתיחה של התורה, הרי שהתורה היתה צריכה לפתוח

בזמן של התורה, ומדוע היא פותחת בסדר הזמן המשותף לכל באי עולם, אשר אין להם

שום שייכות לעניין הזמן, אצלם, כאמור, הזמן הוא מושג אחר, ובשום שפה הוא לא

שייך לשורש של זימון ומדוע פותחים בזמן זה שהוא לא הזמן של התורה, והתשובה

לשאלה הזו היא "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים".

עומק הדברים הוא, לגלות לנו איך הזמן של התורה חל ונמצא ומצטרף לזמן שנמצא

בבריאה, אלו שני סדרי זמן שונים, שכפי שנתבאר, לא רק שאין שום קירבה ויחס ביניהם,

אלא הם גם הפוכים זה מזה. זה זמן של חודש וזה זמן של שנה. הזמן של השנה הוא זמן

של "אין כל חדש תחת השמש". הדבר החדש היחידי תחת השמש זה החדש של הלבנה,

אשר איננה תחת השמש. זה הרי מה שקרה לה אחרי שאמרה שאינה רוצה להיות בכתר

אחד עם השמש "אי אפשר לשני מלכים שישמשו בכתר אחד" ואז אמר לה בורא העולם

כי אם כך "לכי ומעטי את עצמך", היינו, אם רצונך לא להיות תחת השמש, לכי ומעטי

את עצמך. על ידי שתמעטי את עצמך את תוכלי להיות חדש, ולא תהיי תחת השמש.

תחת השמש אין חדש. עד כמה שהלבנה נמצאת תחת השמש, מובן, שאז אין בה חדש,

משום שזה מה שכתוב בגמרא במסכת ראש השנה (כ"ג ע"ב) "מעולם לא ראתה חמה

פגימתה של לבנה", בזמן שהלבנה היא תחת השמש אז היא מוארת כולה. היא תמיד ירח

מלא. אין בה שום חדש. עד כמה שהיא תחת השמש אין בה שום חדש, אבל מכח העובדה

שהלבנה יצאה מתחת השמש על ידי לכי ומעטי את עצמך, מתאפשר בה החדש. תחת

השמש אין חדש.

כשאנו אומרים "לתת להם נחלת גוים", הכוונה בזה שגם בתוך נחלת גוים יכנס

המהלך של החודש. החודש הזה לכם הוא לא ההתחלה. זו לא התחלה בפני עצמה. אם

זאת היתה התחלה בפני עצמה היא היתה נפרדת ונבדלת מכל סדר הבריאה. החידוש הוא

שהמהלך הזה מצטרף למהלך של הבריאה. כלומר, בתוך כל האין כל חדש תחת השמש,

נכנס החודש הזה לכם.

זה הסוד הגדול הנקרא בלשון חז"ל סוד העיבור. עיבור נקרא, מציאות אחת נראית,

הכוללת בתוכה שתי מציאויות שונות, ולכל אחת יש מהלך אחר. העיבור הוא יצירת

נמצא, נברא, בתוך נברא אחר, כאשר לכל אחד יש את המהלכים שלו, והם שניהם מהוים

מציאות אחת. סוד העיבור הוא, שבתוך מציאות אחת הולכת ונוצרת מציאות אחרת

שהיא עם כיוון אחר לגמרי אחר. אבל זה נוצר בתוך אותה מציאות, וככל שהיא הולכת

ונוצרת יותר ויותר היא יותר ויותר מתכוננת להיפרד מאותה מציאות. היא הולכת לקראת

קיום אחר, לקראת חידוש, לקראת לידה, לקראת מציאות שמעולם עוד לא הייתה. אבל

היא נוצרת בתוך מציאות אחרת שכבר היתה.

זה הסוד, זה סוד העיבור. דוגמא לדבר, אנחנו חיים בתוך עולם שהוא "עולם כמנהגו

נוהג" והוא אינו מראה את הכיוון לאן הוא הולך. אם הוא כבר מראה משהו הרי שהוא

מראה שהוא הולך לאבדון. הוא לא מראה את הכיוון שאליו הוא מתכוין להגיע. הכיוון

שאליו הוא מתכוין להגיע, הוא מתכוין להגיע אל החודש, אל הלידה, אל הדבר החדש

שעדיין לא היה, ואילו ה"עולם כמנהגו נוהג" זה עולם של מה שהיה הוא שיהיה. עולם

שממשיך קיום ישן הלאה והלאה. הוא לא מזכיר אפילו שהוא הולך לקראת חידוש. אלא

להיפך, כל המערכת כולה מכוונת לעולם כמנהגו נוהג. שום חידוש. כל מי שמחכה

לחידוש, הרי שבעיני בני אדם בעולם הוא מן המתמיהים. חולם חלומות באספמיא.

המציאות הנתפסת זה עולם כמנהגו נוהג. ואין בו שום חידוש.

העומק של מצות עיבור השנה זה לחבר ולצרף את שני המהלכים האלה. להראות

איך בתוך המהלך הזה, שהוא העולם כמנהגו נוהג, גם את זה נתן לנו בורא העולם, גם

את ה"נחלת גוים" הוא נתן לנו. גם זה מוביל ל"החדש הזה לכם". "ללבנה אמר

שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה", בתוך הסדר

הכללי של העולם, בתוך השעון של העולם, דופק עוד שעון, והשעון ההוא דופק לקראת

חידוש. אלה שני מקצבים, שהם לא רק שונים זה מזה, אלא כאמור, הם הפוכים זה לזה.

פרשת "החדש הזה לכם" חייבת לבוא דווקא אחרי "בראשית ברא אלקים ". אחרי

כל סדר העולם, שהגיע עד יציאת מצרים. שם נתגלתה יציאת מצרים כמשהו שהצטרף

לסדר העולם הנקרא "נחלת גוים". בתוך ה"עולם כמנהגו נוהג" הזה, הולכת ונוצרת

הבריאה שהיא כולה חידוש. כל הבריאה כולה זועקת ואומרת מה שהיה הוא שיהיה,

ואשר נעשה כבר נעשה, ואין כל חדש תחת השמש. אולם אנחנו, זה עיקר אמונתנו, עיקר

כל העיקרים, שרק לחדש הזה מחכים. עם זאת שאנחנו חיים בתוך העולם כמנהגו נוהג.

זהו הדבר. יציאת מצרים היא כולה מהלך של ניסים. יציאת מצרים היא סדר העולם,

שהוא כנגד הסדר. סדר העולם שהוא כולו נס. והסדר הזה נכנס לתוך סדר העולם, וכך

העולם כמנהגו נוהג, הולך לשם. הולך לקראת הניסים. זאת נקודה נפלאה מאד. הדבר

המיוחד של כלל ישראל. אלו מונים לחמה, אלו מונים ללבנה, ואילו כלל ישראל מונה

לשניהם. זהו הזמן האמיתי. הזמן האמיתי הוא זה, שסדר העולם שאין בו מה שנקרא

זמן, גם הוא זמן.

בתוך העולם קיימת מציאות של בית המקדש

בתוך העולם שלנו, נברא מקום של "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". המקדש, הוא

כמין עולם קטן בתוך העולם הגדול, ועולם זה הוא עולם מלא, עולם שלם, הכולל בתוכו

את כל מה שנמצא בעולם. הגמרא במסכת ברכות (נ"ה ע"א) אומרת "יודע היה בצלאל

לצרף אותיות שבהן נבראו שמים וארץ", כאשר בצלאל ברא, יצר, ועשה את המשכן,

"ויעש בצלאל את המשכן", הוא השתמש באותו צירוף אותיות שבהן נבראו שמים וארץ.

והדברים מוכרחים, כפי שכבר כתוב בדברי קדמונים, ונמצא כן אף בדברי השל"ה, כי

הנה, אנחנו שובתים בשבת מפני שבורא העולם שבת ממעשה בראשית, אבל אנחנו הרי

לא עשינו את מעשה בראשית וממה אנחנו שובתים, אלא אנחנו שובתים ממלאכת

המשכן, והיינו שזה מקביל, זאת השביתה שלנו, שהיא המקבילה לשביתתו יתברך

ממעשה בראשית.

המקדש היה מקום שבו ה"עולם כמנהגו נוהג" היה ניסים. ועשו לי מקדש ושכנתי

בתוכם. שם זה היה בגלוי. הנס הקבוע של הנר המערבי, נר שדולק זמן כמעט כפול,

לפעמים, מהשמן שניתן בו. נס חנוכה יום יום. וכל העשרה ניסים שנעשו בבית המקדש.

זה היה סדר המקום, היינו, העולם כמנהגו נוהג של בית המקדש היה כולו ניסים. וכל זה

חוץ מדברים שהיו בבית המקדש, שאינם שייכים לסדר הניסים. כך, הארון, שהיו לו

מידות לארכו לרחבו ולקומתו והוא לא תפס מקום בחלל של בית קדשי הקדשים. הוא

לא מיעט את החלל. לא מפני שהארון התכווץ ולא מפני שבית קדשי הקדשים התרחב,

כי שניהם פסולים בשינוי מידותיהם. לבית קדשי הקדשים יש מידות מדויקות ולארון יש

מידות מדויקות. וכך שניהם, כל אחד ואחד, נמצא במידותיו, וזה לא תופס מקום בתוך

זה. זה דבר בלתי אפשרי. אכן זה דבר שזוהי עצם מציאותו והוא לא נמנה בעשרה ניסים.

זה לא נס. נס נקרא מאורע פלא, אולם כאן זאת מציאות לגמרי אחרת. מציאות מחוץ

לסדרי העולם שאנחנו מסוגלים לתפוס. זה דבר שבעינינו הוא נמנע, בשום אופן לא יכול

להיות. אכן, בשום אופן זה לא יכול להיות בעולם כמנהגו נוהג שבתוכו אנחנו חיים,

אבל בבית המקדש, שם, זה לא יכול להיות אחרת. כי אם כן בית ה מקדש הוא סניף של

המציאות הקיימת, והוא לא היה יכול להיקרא עולם בפני עצמו. בריאה בפני עצמה שבה

נוהגים חוקים אחרים, מציאות אחרת, עולם אחר.

כך, העובדה שדבר כזה אפשרי, היינו, בתוך העולם שלנו יכול להיות דבר בלתי

אפשרי כמו ארון אינו מן המידה, מציאות שיכולה להיות באיזה שהוא מערכת אחרת,

אבל היא קיימת פה, והיא חלה על דברים שהם גשמיים לגמרי. הארון נעשה מזהב, מעץ,

שלשה ארונות זה בתוך זה כפי שמביא רש"י, והעץ היה חייב להיות עץ והזהב היה חייב

להיות זהב והמידות היו חייבות להיות מדויקות, ושמו את הארון בבית קדשי הקדשים.

ושם הוא נמצא ואינו תופס מקום.

איך מציאות כזאת אפשרית. בדמיון שלנו היא אפשרית, אבל רק במערכות אחרות,

מחוץ למקום שאנחנו נמצאים. אבל בתוך העולם שאנחנו נמצאים בו, פה שולטים

החוקים הגשמיים, ובהם זה דבר בלתי אפשרי. החיבור של הבלתי אפשרי הזה, לתוך

המציאות של העולם הזה, שהיא כולה מציאות אפשרית, מובנית, עולם כמנהגו נוהג,

עולם שאין בו חידוש, אין בו חדש תחת השמש, החיבור של שני הדברים האלה, זה

חיבור שמבחינת העולם הזה הוא בלתי אפשרי.

אבל החיבור הזה מלמד אותנו, שבתוך העולם הזה נמצאת מערכת קיום, מערכת

וסדר של מציאות, הסותר לגמרי את כל החוקים ואת כל העולם כמנהגו נוהג של העולם

הזה. סותר לגמרי, ומוביל את כל העולם הזה, שהוא כולו אין כל חדש, כולו נחלת גוים,

כולו עולם כמנהגו נוהג, לקראת חידוש שעתיד הקב"ה לחדש את עולמו. זה נתחדש

ביציאת מצרים. זה החידוש של יציאת מצרים.

בנין בית המקדש, כפי שכותב הרמב"ן, הוא גמר יציאת מצרים. אז שבנו למעלת

אבותינו, בסוד אלו-ה עלי אהליהם, אלו מילותיו הקדושות של הרמב"ן. מהו הפירוש

במילים אלו. הכונה בזה, אהליהם היו אהלים בתוך העולם הזה. הם חיו פה בעולם. שם

באהליהם הם חיו, נולדו להם ילדים, הם חיו חיים כמו בני אדם שחיים פה בעולם הזה.

אכן "סוד אלו-ה עלי אהליהם" הוא שהבית שלהם היה גם בית מקדש, גם, היינו, הוא

היה גם משהו מסדר העולם הזה. זהו הפירוש סוד אלו-ה עלי אהליהם, כביכול, עולם

כמנהגו נוהג, שהוא כולו אלקים, הוא לא חלק מהמציאות הזאת שאנחנו חיים פה היום,

עם זה,שהוא היה לגמרי חלק מהמציאות הזאת.

רק בשנת העיבור מצטרף החידוש לעולם

כאשר אנחנו קוראים את פרשות יציאת מצרים, אנחנו צריכים לצרף את עצמנו לכל

הסדר, לכל המהלך, של גלות מצרים והגאולה משם. כל זה נמצא איתנו. את כל זה יש

לנו. אנחנו צריכים בכל יום להזכיר פעמיים את יציאת מצרים, ולחיות עם יציאת מצרים.

אנחנו צריכים להמשיך. כך אנחנו חיים. "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל

ימי חייך", ימי חייך הימים, כל ימי חייך הלילות, וכך אנחנו חייבים לחיות, בתוך המהלך

הזה. יום, ויציאת מצרים. לילה, ויציאת מצרים. את יציאת מצרים אנחנו חיים והיא

נמצאת איתנו, אנחנו איתה ביחד והיא חיה וקיימת. את זה יש לנו. אכן, הסוף של יציאת

מצרים לא נמצא איתנו. הסוף של יציאת מצרים זה המקדש, ואת זה לקחו מאיתנו. מה

שנלקח מאיתנו אין לנו. לזה אנחנו לא יכולים להצטרף. לכן, בכל השנים כולן, אין לנו

שום אפשרות, לצרף את פרשיות תרומה ותצוה ליציאת מצרים, כי אין לנו את זה. זה לא

נמצא איתנו. החלק הזה של יציאת מצרים לא נמצא איתנו. זולת שנת העיבור. בשנת

העיבור יש לנו גם את זה. ענינה של שנת העיבור, כפי שנתבאר, זה הצירוף, שבפועל

בעולם הזה, הוא נמצא בבית המקדש. בשנת העיבור אנחנו חיים את הצירוף של שני

המהלכים האלה בתוך העולם הזה, זה ענינה של השנה המעוברת, והחדש הזה שהוא

בעצם חדש העיבור, זהו הזמן שצריכים להיזכר בזה. כאן אנחנו חיים את התחת השמש,

עם החדש. תחת השמש שאין בה כל חדש, עם החדש הזה לכם.

בשנת העיבור יש לנו את הפתיחה שהתורה פתחה את פרשת יציאת מצרים בשתי

המצות האלה קידוש החודש ועיבור השנה. קידוש החודש זהו סדר הזמן שנתחדש

ביציאת מצרים, עיבור השנה, זה הגילוי המיוחד, הגילוי הנוסף שהוא בעצם הגמר של

יציאת מצרים, בזה ש"שבו למעלת אבותם שהיה סוד אלו-ה עלי אהליהם, והם הם

המרכבה". סוד אלו-ה עלי אהליהם זה ביתו של אברהם אבינו שהיה בית בתוך העולם

הזה, בית שנכנסו לשם ויצאו משם, והבית הזה היה בית מקדש. כשנבנה המשכן, אז שבו

אל מעלת אבותם. ואז היה גמר גאולת מצרים.

בימים אלו שאנו נכנסים לחודש העיבור עלינו להבין, כי המושג של שנה מעוברת,

אינו זמן ארוך יותר, אלא זה מושג אחר של זמן, מושג אחר של קיום, מהלך אחר של

עולם. כשאנחנו חיים בתוך סדר הזמן הזה, אז, למרות שמפני חטאינו נוטל כבוד מבית

חיינו, ואין אנחנו יכולים לעלות ולהיראות ולהשתחוות בבית המקדש, לקחו אותו

מאיתנו, אבל בתוך סדר הזמן הזה אנחנו חיים ביחד עם עולם כמנהגו נוהג, שבו הכמנהגו

נוהג זה ניסים. רק מתוך עולם כזה, רק מתוך תפיסה כזאת, רק מי שחי כך, הוא יכול

לצפות, ויתירה מזו, הוא לא יכול שלא לצפות, לחידוש הגדול שאנחנו מחכים לו בכל

יום שיבוא ויתגלה במהרה בימינו.

הגרמ"ש זצ"ל