לרגל יומא דהילולא קדישא של מו"ר הרה"ק
הבית ישראל זיע"א, שהיה בשבוע זה בב' באדר,
אזכיר בכאן מעשה הדרכה נפלא בענין, שזכיתי
לשמוע ממנו פעם אחת, היה זה בעת שנקראתי
לבוא אל המלך, בשעות של לפנות הבוקר,
פארטאג'ס, כדרכו בקודש, ויחד עמי נקרא לקודש
פנימה בחור חשוב בן תורה, שלמד בישיבת
חברון, והיה בנו של אחד הרבנים החשובים
בארה"ק, ופנה אליו הרבי ושאל בלשון המדוברת,
'היכן ישנת בלילה'?! והשיב שהוא לומד
בחברותא בכל לילה עם אחיו שמתגורר
בירושלים, ואחר הלימוד הוא נשאר ללון אצלו,
המשיך הרבי ושאל אותו 'ומה אתם לומדים', נענה
הבחור ואמר במידת התפארות מה 'סיימנו בבא
בתרא והתחלנו סנהדרין'. תיכף כשאמר הבחור
את התיבות הללו, ראיתי על פני הרבי שלא שבע
נחת מדבריו, שהיה בהם איזה מידת התפארות,
והוא הקדוש חזר על דברי הבחור בקול גדול
'סיימנו בבא בתרא והתחלנו סנהדרין '. ואמר
כמתמיה סיימנו בבא בתרא? ! וכי אפשר לסיים
בבא בתרא, מאימתי יכול אדם לסבור שהוא סיים
בבא בתרא.
ואחר הרהור פתח ואמר, משה רבינו ע"ה,
שקיבל תורה מפי הגבורה, ארבעים יום וארבעים
לילה, ולימד את כל התורה לעם בני ישראל, כל
התורה כולה הכתובה והמסורה, תורה שבכתב
ותורה שבעל פה, וכל מה שתלמיד ותיק עתיד
לחדש עד סוף כל הדורות, ואחר ארבעים שנה
שלימד את התוה"ק לעם בני ישראל, ראה מה
כתיב ביה (דברים א, ה) 'הואיל משה באר את התורה
הזאת לאמר'. ופירש"י 'הואיל משה - התחיל כמו
(בראשית יח, כז) הנה נא הואלתי'. הרי שאחר ארבעים
שנה שלמד ולימד, הרגיש שרק התחיל את
התוה"ק, וסיים בתוכחה וחריפות 'ואתם סיימתם
בבא בתרא?!
והוסיף ואמר, הרה"ק מקאצק זיע"א אמר (עי'
בשש"ק ח"א אות רלא) בדברי הכתוב (תהלים יט, ח) 'תורת ה'
תמימה משיבת נפש'. שהתורה הקדושה היא
תמימה ושלימה בלא שום פגם, ואחר כל הדורות
שרבבות אלפי עם בני ישראל למדו ועסקו
בתוה"ק, אחר כל זאת היא שלימה ותמימה, ואף
אחד עדיין לא נגע ולא פגע בה, ואמרו בגמרא
(שבועות ה.) 'תורה ליכא דקא ידע לה, דכתיב (איוב כח,
כא) ונעלמה מעיני כל חי ומעוף השמים נסתרה.
וכתיב (שם יג) לא ידע אנוש ערכה'. ושוב חזר ואמר
בחריפות 'ואתם סיימתם בבא בתרא'.
כל אלו דברי התוכחה שנאמרו בחיות
והתלהבות בסופה וסערה, אמר הרבי בלשון
הקודש, תוך כדי שעמד על רגליו הקדושות, בחדר
שהיה נקרא 'חדר המתנה', אחר שסיים לומר
דברים הללו, צעד ונכנס אל חדרו הקדוש הפנימי,
שהיה נקרא 'שלום שטוב', ונתיישב בכסאו
הקדוש, וסימן שניכנס עמו אל הקודש פנימה, ושם
פתח ואמר ביודיש, וסימן לי שאתרגם את
הדברים לאותו הבחור, וכך אמר, קיבלתי פעם
מכתב מחסיד גור ישיש הרה''ח ר' יעקב פינק ז"ל,
והוסיף ואמר 'עהר ליגט דא אין הר המנוחות' (=הוא
נטמן כאן בהר המנוחות). תוך שהוא מחוה באצבעו לכיוון
ההוא, וכתב במכתבו, ש בבחרותו הוא זכה לסיים
את כל הש"ס, ומיד אחר נישואיו הוא נסע נסיעה
בפעם הראשונה אל הרה"ק השפת אמת זיע"א,
כידוע שבחורים לא היו רשאים לבוא אל הרה"ק
השפת אמת זיע"א, רק אברכים אחר נישואיהם,
כאשר עבר אצל הרה"ק השפת אמת זיע"א
לקבלת שלום, עצרו הרה"ק השפת אמת זיע"א
ושאל 'יונגערמאן קאנסט לערנען?! (=אברך האם הינך יודע
ללמוד?), הוסיף הרה"ק הבית ישראל זיע"א ואמר,
כנראה שהרגיש הרה"ק השפת אמת זיע"א,
שאותו אברך הוא כלי מפואר, וע"כ עצרו ושאלו
כזאת, שלא כדרכו הקדושה.
המשיך הרה"ק הבית ישראל זיע"א וסיפר, אותו
אברך ר' יעקב, נשתהה שבריר רגע קודם שהשיב,
שמחד לא רצה לומר על עצמו בגאות שהוא יודע
ללמוד, ומאידך גיסא היה בקי נפלא בש"ס, וע"כ
השיב ברגע כמימרא על שאלת השפת אמת 'א
ביסעל'. היינו שהוא יודע מעט ללמוד, רקע הרה"ק
השפת אמת זיע"א ברגלו הקדושה ע"ג הארץ [וכאשר
הזכיר זאת הרה"ק הבית ישראל זיע"א, רקע אף הוא ברגלו הקדושה ע"ג הארץ] ואמר
'ווער קען דען מיין פון א ביסעל?! (=וכי מי יודע ללמוד יותר מאשר
מעט), ואמר הרה"ק הבית ישראל זיע"א, שר' יעקב
כתב לו שהבין וביאר לעצמו את עומק דברי
הרה"ק השפת אמת זיע"א באופן זה, שבאמת הוא
ידע בעצמו שהוא יודע הרבה, אך מתוך עניוות
אמר שהוא יודע מעט, והוכיחו הרה"ק השפת אמת
זיע"א, שבאמת אין זה עניוות בעלמא, אלא
שכלפי האמת באמת אינו יודע יותר מאשר מעט,
וכי יש אדם בעולם שיודע יותר מאשר מעט תורה,
והלוא אף מי שלמד הרבה והשיג בידיעת התורה
את כל התורה כולה, גם הוא אינו אלא ככלב
המלקק טיפה מן הים הגדול, ומי יודע יותר מאשר
מעט, סיים הרה"ק הבית ישראל זיע"א את דבריו
החריפים וחזר ואמר 'ואתם סיימתם בבא בתרא?'.
אחר שסיימתי לתרגם הדברים ללשון
המדוברת, עבור אותו בחור, חזר הרבי ואמר לו
בנעימה, שצריך ללמוד מתוך עניוות ושפלות רוח,
וחיזקו בדברים ושילחו מחדרו, אחר ששוחח עמי
איזה רגעים, ירדתי ממנו, ושוחחתי עם אותו בחור,
שתמה בפני איזה דבר פסול אמר בדבריו, שאמר
שסיים בבא בתרא, והלוא זו האמת, וביארתי לו
שהרבי לא היה יכול לשאת את מידת ההתפארות
שנקט באמירת הדברים, וע"כ הוכיחו בתוכחה
מגולה ואהבה מסותרת, ובאמת שזו היתה דרכו
בקודש, לחנך ולהדריך שיידע האדם אפסיות
עצמו, וכמה שעמל והשיג בתוה"ק, אינו אלא
ככלב המלקק טיפה מן הים הגדול, ורק מי
שמרגיש בעצמו כך, יכולה התוה"ק שתתקיים
בקרבו, בבחינת אדם כי ימות באהל.
זמן ארוך אחרי כן, נפגשתי שוב עם אותו בחור
בן תורה מישיבת חברון, וחששתי שמא עלתה
בלבו טינה, על שהרבי זרק בו מרה, בדברי מוסר
נוקבים, ובשעתו היה נראה שפניו לא היו לו עוד,
אמנם כששוחחתי עמו, הוא אמר לי שאחר
שירדנו מהרבי, שוב שלח הרבי את אחד
המשמשים בקודש, וקרא לו שוב לעלות לחדרו
הקדוש, ופייסו בדברים ואמר לו שאכן מסכת
בבא בתרא היא מסכת קשה וארוכה, וכאשר הוא
זכה לסיים מסכת גדולה זו, ראוי לשבחו ולהללו
על כך, ואמרו בגמרא (שבת קיט:) 'אמר אביי, תיתי לי
דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה, עבידנא
יומא טבא לרבנן'. ובידיו הקדושות הוציא מארון
בקבוק ליקר, ושתה עמו לחיים לכבוד סיום
המסכת, ומצאתי בזה את מידת השלמות
הנפלאה והמעולה במידותיו הקדושות, שמחד
ייסרו בדברים נוקבים, ולאידך גיסא פייסו בדברי
ניחומים, בשמאל דוחה וימין מקרבת, וזכותו יגן
עלינו אמן.
האדמו"ר מטאלנא שליט"א
