כל אחד צריך תקווה בחיים, וגם חפצים וסמלים יכולים לעזור לנו להמשיך לקוות. בפרשת השבוע, פרשת "תרומה", מסופר על בניית המשכן מעצי ארז. יעקב אבינו, מספרים לנו חז"ל, הביא למצרים את עצי הארזים האלה ונטע אותם, כדי שבעתיד – יהיו לבני ישראל קרשים לבנות מהם את המשכן. יעקב אבינו רצה לנחם בכך את בני ישראל. לאורך שנות השעבוד הארוכות, בכל פעם שבה ראו את העצים – הם נזכרו ביעקב אביהם, וגם בייעוד שלהם, ובעובדה שיש הבטחה אלוקית שהם עוד ייצאו ממצרים. כלומר, לצד רעיונות גדולים ויפים על העתיד, בן אדם חייב לראות משהו מוחשי בעיניים. לקבל תזכורת פיזית יומיומית.
אלה לא סיפורים מהעבר, הנה דוגמה לכך מהתקופה שלנו: היום, ב' באדר, הוא יום השנה לשחרורו של נתן שרנסקי. לפני 36 שנים בדיוק, אסיר ציון המפורסם ביותר, ששרד במשך שנים בכלא בברית המועצות, בצינוק, בתנאים קשים ביותר, חזר סוף סוף הביתה. שרנסקי הפך לסמל של יציאה מעבדות לחירות בדורנו. כשנשאל מה נתן לו כוחות, הוא השיב פעם: "ספר התהלים הקטן שהיה איתי. קראתי אותו יומם ולילה". גם בתפקידיו כיו"ר הסוכנות וכשר בממשלה הוא המשיך להחזיק את ספר התהלים הקטן הזה בכיסו. כששאלתי אותו פעם בריאיון אם הוא נושא את ספר התהלים הזה לכל מקום, הוא ענה: "זה לא שאני נושא אותו, הוא נושא אותי".
