כדאי הלידה שתכפר על המיתה – בעומק המיתה נמצאת לידה חדשה

Sooooooooo good!! Ten Million BUCKS!! 

מהו הביאור בכך שתכפר הלידה על המיתה

איתא במגילה (י"ג ע"א) "הפיל פור הוא הגורל, כיון שנפל פור בחדש אדר שמח שמחה

גדולה, אמר נפל לי פור בירח שמת בו משה. ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה

באדר נולד", וכתב רש"י "ובשבעה באדר נולד - דכתיב בן מאה ועשרים שנה אנכי היום,

היום מלאו ימי ושנותי, כדאי הלידה שתכפר על המיתה", נראה מהדברים לכאורה כי אכן

המיתה היא חיסרון ואינה סימן טוב והיה צדק בשמחה הגדולה ששמח אותו רשע, אלא

ש"לא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד", היינו, יש כאן עניין נוסף, בכח

הלידה לכפר על המיתה למרות העובדה הקיימת שהמיתה היא סימן לא טוב הצריך כפרה.

באמת כך היה נראה גם הנס עצמו, שהרי הרעה שבגזירה נשארה ועדיין עומדת בעינה

עד עצם היום הזה, גזירת "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים

ביום אחד" לא התבטלה מעולם ועדיין היא קיימת, אלא שנתחדש באגרות השניות "אשר

נתן המלך ליהודים אשר בכל עיר ועיר להקהל ולעמוד על נפשם" וניתנה הרשות ליהודים

שיוכלו להקהל ולעמוד על נפשם ולהתגבר על שונאיהם, אולם אותה גזירה רעה שנגזרה לא

התבטלה.

צריך להבין איך הלידה מתגברת על המיתה כי העולם אינו מתנהג באופן כזה, הנהגת

העולם הקבועה היא אחרת ובה המיתה מתגברת על הלידה ולא להיפך. סדר העולם הקבוע

הוא כפי ששנינו באבות "הוא היה אומר הילודים למות" כל מי שנולד נולד כדי למות וכך

אנו רואים בעינינו. צריך גם ביאור איך העובדה שמשה רבנו נסתלק לבית עולמו ביום שבו

הוא נולד מראה לנו שבעניינו של משה הלידה מתגברת על המיתה, וכפי האמור מתבטא

הדבר אף בצורתו של נס פורים, שנגזרה גזירת מות על כל כלל ישראל ונתחדשה באגרות

השניות האפשרות להקהל ולעמוד על נפשם ולהתגבר על אותה גזירת מות.

בטעם הדבר שנאמר הציווי של מזבח הקטורת בסוף

בהקדם להבנת הענין נבא לבאר מעט עניין יסודי ורחב מאד וממנו נשוב לביאור

הדברים. בפרשתנו מצוה התורה על עשיית כלי המשכן, הארון השולחן והמנורה עצם

המשכן ומזבח הנחושת, ואחר בפרשת תצוה מצוה התורה על עשיית בגדי כהונה, ורק אז

בסיום פרשת תצוה נאמרה מצות "ועשית מזבח מקטר קטרת וגו'", ובכך נסתיים מעשה

המשכן והכלים, הראשונים מתקשים בכך מדוע רק אחרי סיום כל ענייני המשכן מזכירים

את עשיית מזבח הקטורת ולא מנוהו יחד עם שאר הכלים. וכך כותב הרמב"ן (שמות ל' א')

"ועשית מזבח מקטר קטורת, הנה מזבח הקטרת מן הכלים הפנימיים היה, ראוי שיזכירנו עם

השולחן והמנורה שהוא מונח עמהם, וכן הזכירם במעשה בפרשת ויקהל" והרמב"ן נותן

טעם בזה "אבל הטעם להזכירו כאן אחר המשכן וכל כליו והקרבנות, בעבור שאמר בתשלום

הכל ונקדש בכבודי, ושכנתי בתוך בני ישראל, אמר כי עוד יתחייב להם שיעשו מזבח מקטר

קטרת להקטיר לכבוד השם. וזהו רז שנמסר למשה רבינו שהקטרת עוצרת המגפה (שבת

פ"ט ע"א)" עכ"ל [ועיי"ש שממשיך לבאר], לפי ערכנו הדברים אינם ברורים וצריך להשתדל

לבארם. על כל פנים למדנו בדבריו כי הסיבה שמסיימים את כל עניין מעשה המשכן וכליו

בפרשת מזבח הקטורת שייכת לעניין הרז שבקטורת, הסוד שהורידו משה רבנו כשעלה

למרום, ויש בקטורת דבר שעוצר את המגיפה, עלינו לנסות להבין מה העניין, מדוע יש בזה

טעם לסדר הפרשה שיהא מזבח הקטורת לבסוף.

מה הויכוח בין משה רבינו למלאכים

למדנו בגמרא בשבת (פ"ח ע"ב) "ואמר רבי יהושע בן לוי בשעה שעלה משה למרום

אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם מה לילוד אשה בינינו אמר להן

לקבל תורה בא. אמרו לפניו חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות

קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו

ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים, אמר לו הקדוש ברוך הוא

למשה החזיר להן תשובה, אמר לפניו רבונו של עולם מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל

שבפיהם" המלאכים הם אש ואיני יכול להתווכח איתם "אמר לו אחוז בכסא כבודי והחזר

להם תשובה". ובהמשך הדברים שם בגמרא שאמר משה רבנו למלאכים דברים ידועים אשר

כפי הנראה הם ידעו בלאו הכי, ואחר שאמר להם משה רבנו מה שאמר מיד כל אחד נעשה

לו אוהב ומסר לו דבר, שנאמר "עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם" וקבל משה

רבנו מתנות מכל המלאכים כולם, ואף מלאך המות מסר לו דבר שנאמר "ויתן את הקטרת

ויכפר על העם ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגיפה" ואי לאו דאמר לו מנא הוי

ידע, היינו שאילו מלאך המות עצמו לא היה מגלה למשה רבנו את סוד הקטורת לא היה

אדם משיגו מעצמו ולא היה יכול לדעת אותו. אף סוגיא זו צריכה ביאור מה המשא ומתן

בין משה רבנו למלאכים, מה עניין המתנות, ומהו סוד הקטרת שמסר לו מלאך המות.

כל המלאכים הם דיבוריו של בורא העולם

איתא בחגיגה (י"ד ע"א) "דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל דיבור ודיבור

שיוצא מפי הקדוש ברוך הוא נברא ממנו מלאך אחד, שנאמר בדבר ה' שמים נעשו וברוח

פיו כל צבאם". למדנו שכל עולם המלאכים כולו, כל אותו ההיקף העצום והמספרים

הכבירים של מליוני מליוני מליונים של מלאכים כמפורש בפסוקים ובחז"ל, כל אלו הם

כביכול דיבוריו של בורא העולם, וכן מצינו בהרבה מקומות שהדיבורים נקראים מלאכים

וכגון "ישלח דברו וימסם" "ישלח דברו וירפאם" וכן "כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב

אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו", הדיבור הוא כביכול שלוחו

של בורא העולם, נמצא שהמלאכים הם שלוחיו של הקב"ה והם הדיבורים עצמם. כל

דיבוריו של בורא העולם כולם יש בהם שליחות וכל דיבור ודיבור צריך להביא ל"הצליח

אשר שלחתיו", כל דיבור נשלח כדי לפעול משהו וכל הדיבורים הם מציאויות קיימות והם

הם המלאכים.

כך אנו מוצאים אף בסנהדרין בפרק חלק (ק"ה ע"א) על הפסוק "וישם ה' דבר בפי

בלעם" רבי אלעזר אומר מלאך, כביכול שם בורא העולם מלאך בפיו וזהו אותו "דבר", אחר

שהמלאך הוא דבר, היינו דיבור כאמור, הרי שאותו המלאך היה הדיבור שיצא מפי בלעם

וכך התגלה הדיבור, ועצם שליחותו של הדיבור היתה להיות דיבור היוצא מפי בלעם,

וכשדיבר בלעם לא היו אלו דיבוריו שלו אלא דיבוריו של בורא העולם שיצאו מפי בלעם.

והנה, כל התורה כולה היא דבריו של הקב"ה, ומעתה זו הייתה טענת המלאכים כי

התורה צריכה להימצא למעלה ככל המלאכים הנמצאים למעלה, הם טענו שהתורה שהיא

דיבורו יתברך צריכה להיות למעלה בעולם שלהם ככל דיבוריו יתברך, לכן המלאכים בעצם

מלכתחילה מתנגדים להוריד את התורה למטה, זה לא יתכן אחר שהם נמצאים למעלה והם

הדברים עצמם הרי שזה מקומם של הדברים.

כאן נתגלה למלאכים שדברי הבורא נאמרים מפי משה כדיבוריו שלו

האפשרות היחידה להוריד את התורה היא על ידי שיתגלה למלאכים שגם מפיו של משה

רבנו יוצאים דבריו של הקב"ה, כך אנו מוצאים שספר דברים זה אחד מחלקי התורה, חומש

מחמשת חומשי תורה, והוא כולו, כדאיתא במגילה (ל"א ע"ב) על התוכחות שבמשנה תורה,

שמשה מפי עצמו אמרם, וכך פותח חומש דברים "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל

ישראל" אלה דברי משה היינו שמשה רבנו דבר אותם ואלה דברים שלו. יש מציאות

שכשמקבלים כראוי את דבריו של בורא העולם, הרי שדבריו של בורא העולם כביכול

הופכים להיות הדברים שלנו, זה פירוש המילים "דברי אשר שמתי בפיך", משה מפי עצמו

אמרם והדברים האלה הם דברי הבורא יתברך, הם הדברים של נותן התורה, שכינה מדברת

מתוך גרונו של משה רבנו.

יסוד הדברים נאמר ברמב"ן על הפסוק שמור את יום השבת לקדשו וז"ל "והנראה בעיני

על דרך האמת בזה גם בכל משנה תורה, כי משה ידבר כמפי הגבורה, כמו שאמר והיה אם

שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו בכל

לבבכם ובכל נפשכם ונתתי מטר ארצכם בעתו, ואין משה הנותן מטר על פני הארץ ולא

הנותן עשב בשדה" משה רבנו מדבר ואינו מקדים לומר זאת בשם ה' אלא הוא עצמו אומר

"והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי אשר אנכי מצוה אתכם הרי שאז ונתתי מטר ארצכם

בעתו, ונתתי עשב, האם משה רבנו נותן עשב לבהמות, האם הוא נותן מטר על פני האדמה,

הניחא לשון תשמעו אל מצוותי כי הוא שליח לצוות אולם לא מצינו שהוא שליח להמטיר

מטר, הרי זה אחד המפתחות שלא נמסרו לשליח, אלא שכך היא צורת ספר משנה תורה, כל

ענינו הוא שמשה רבנו מדבר דברים והדברים האלה הם דברי ה'.

מעתה מובן [ככל שבידינו להבין] שהמלאכים מתרצים למשה כשהם שומעים זאת.

ונבאר אף את פשר הדברים "אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה". משה רבנו נתיירא

מהמלאכים כי כפי הנראה יש בהם משהו שיותר חזק ממנו, הם יכולים חלילה לשרוף אותו

בהבל שבפיהם, אולם העוצמה והכח של משה רבנו כנגדם הם בעובדה שהוא אוחז בכסא

כבודו של בורא העולם, העניין בזה כי כפי שידוע כבודו של בורא העולם עולה רק ממי

שיכול לא לכבד, כל כבוד מגיע רק ממי שיכול לא לכבד ואף גם לבזות ולזלזל, ממנו בא

כבוד, אולם כבוד היוצא בהכרח אינו נחשב כבוד, הקב"ה אומר למשה אחוז בכסא כבודי

ובזה אתה מתגבר על המלאכים, כאן אתה חזק מהם, אחוז בכסא כבודי היינו אתה מוחזק

בו בכסא כבודי והוא נמצא אצלך ולא אצלם, וכשהמלאכים שומעים את דיבוריו של משה

רבנו ומשיגים שהדיבורים האלה הם דברי תורה, דבריו של בורא העולם הבאים ממשה רבנו,

מיד הכל מתהפך, ועתה הם אומרים למשה אם כך הם הדברים הרי שאנחנו שלך, אם כביכול

דיבוריו של בורא העולם נמצאים אצלך אז גם אנחנו אצלך, אנחנו שלך, שהרי המלאכים

כמבואר שלוחי הקב"ה ודבריו.

זה סוד המתנות שכולם נתנו למשה. הדבר ברור שאין למלאכים קניינים לעצמם ואם כן

כיצד הם נותנים מתנות, ויתר על כן כל עניין הקניין שייך רק לבורא עולם "קונה הכל" או

למי שנברא בצלם אלקים ולא לשום נברא אחר, ובהכרח שהמתנות כוונתם שנתנו חלק

מעצמם למשה, והשיגו חיובם לתת מעצמם למשה מכח השגתם כי משה רבנו מדבר מפי

עצמו ודבריו הם דברי תורה בשם ה', ומכאן שהוא המחזיק בדבורו של השם, וכל השייך

לדבר ה' משתייך גם הוא בצד מסוים למשה רבנו. "אף מלאך המות מסר לו דבר שנאמר

ויתן את הקטרת ויכפר על העם" מלאך המות מסר למשה רבנו את סוד הקטרת המכפרת על

המיתה, בעצם הוא מסר לו את הסוד איך להתגבר עליו בעצמו, איך ניתן לנצחו ולהתגבר

עליו, עלינו להבין מה סוד הקטרת הנמסרת ממלאך המות עצמו כביכול נגד עצמו.

היצר הרע יתבער כ"צפוני" וכך הוא יישחט

איתא בסוכה (נ"ב ע"א) דרש רבי עוירא ואיתימא רבי יהושע בן לוי שבעה שמות יש לו

ליצר הרע. הקדוש ברוך הוא קראו רע כו' יואל קראו צפוני שנאמר ואת הצפוני ארחיק

מעליכם", ובהמשך "תנו רבנן ואת הצפוני ארחיק מעליכם זה יצר הרע שצפון ועומד בלבו

של אדם, והדחתיו אל ארץ ציה ושממה למקום שאין בני אדם מצויין להתגרות בהן",

ובהמשך "ועלה באשו ותעל צחנתו שמניח אומות העולם ומתגרה בשונאיהם של ישראל,

כי הגדיל לעשות אמר אביי ובתלמידי חכמים יותר מכולם".

חז"ל מגלים לנו כאן שאותן באשה [מלשון ובאש היאור] וצחנה יעלו מהיצר הרע בשעה

שיתקיים בו מה שנאמר שם לעיל בגמרא "לעתיד לבא מביא הקב"ה ליצר הרע ושוחטו"

וכפי שאנו אומרים בפיוט בסוף ההגדה של פסח "ואתא הקב"ה ושחט למלאך המות". זה

קיום נבואת יואל "ואת הצפוני ארחיק מעליכם והדחתיו לארץ ציה ושממה" למקום שאין

בני אדם מצויים להתגרות בהם, "ועלה באשו" היינו שאותו יצר הרע יישחט וכתוצאה מכך

יתפשט ריח רע נורא ואיום, ותעל צחנתו כי הגדיל לעשות. נתגלה כאן כי אותה השחיטה

תהיה תחת השם "צפוני", והגמרא אף מונה את השם צפוני לבסוף למרות שלפי הסדר נבואת

יואל קדמה הרבה לנבואת יחזקאל אולם הצפוני נמנה אחרון כיון שביעורו של היצר הרע

יהיה כשיקרא בשם זה, כך תהיה שחיטתו ובאופן הזה הוא יעבור מהעולם.

יצר הרע כצפוני מתדמה כאילו הוא חלק מאיתנו

פירוש המילה צפוני מתבאר בגמרא "זה יצר הרע שהוא צפון בתוך לבו של אדם" כל

שמותיו האחרים של היצר הרע כגון שונא, אבן, רע, מכשול, כל אלה הם מציאויות של

דברים העומדים בפני עצמם, אולם כשהיצר הרע נושא את השם צפוני הביטוי לכך שהוא

מראה את עצמו כאילו הדבר שאליו הוא מפתה הוא רצונו של האדם עצמו, כאילו דבר זה

הוא הרצון העצמי של האדם ולא רצון זר. הוא מתחבא בתוך הלב ואז נראים הדברים כאילו

הם נובעים מהאדם עצמו ולא כרצון שנשתל בו על ידי כח אחר, לכן אין האדם מרגיש שיש

כאן מישהו זר ששונא אותו. כשהוא מכשול והוא אבן והוא ערל וטמא, הוא משהו אחר

והוא לא האני עצמו, בכל השמות האחרים זה לא אנחנו אולם בשם צפוני היצר מזהה את

עצמו איתנו, והוא מעמיד את כל הפיתויים כאילו הם רצוננו שלנו, וכך הוא מתחבא כאילו

זה אנחנו עצמנו, זו האפשרות היחידה להתחבא ולהיות צפון בתוך הלב, כי אחרת לא ניתן

להתחבא בתוך הלב שאם הוא מורגש הרי אינו נחבא, אלא כך הם הדברים הוא מתחבא

היינו שהוא עושה את עצמו כאילו אינו זר, כאילו הוא עצמו של האדם.

אם נבדוק באיזה שם צריכים לקרוא היום ליצר הרע, באיזה אופן הוא מתפקד, הרי

שהדבר ברור, כל אחד מכיר את עצמו ולא צריך לחפש רחוק, זה עניינו של היצר היום, הוא

מזוהה עם רצוני שלי, כאילו אני רוצה בכל פיתוייו ואין כאן הרגשה שזה מישהו זר.

הריח הטוב נמצא בעצם החיים והריח הרע מגיע מפרישה מהם

כלל גדול הוא כי כל דבר שחי עומד ורענן ריחו טוב, וכל דבר שהיה חי ופירש מהחיים

ריחו רע, וככל שהיה הדבר חי יותר הרי בפרישתו מהחיים יותר פורש מחיות ולכן ריחו רע

יותר, החיים זה ריח טוב והפרישה מחיים זה ריח רע, אין בעולם ריח רע דומה לריח רע של

אדם מת, זה דבר שאי אפשר לעמוד בו בשום אופן, והטעם משום שכאן באדם נמצאים

החיים בכל הכוח וממילא כאן היא הפרישה הגדולה ביותר.

כששוחטים את היצר הצפון בתוך לבו של אדם, שוחטים דבר שהיה חלק מחיינו שלנו,

וכששוחטים אותו לוקחים משהו מאתנו, חלק מעצמנו, בשר מבשרנו, רצון מרצוננו, על

הדבר הזה נאמר "ועלה באשו ותעל צחנתו כי הגדיל לעשות". ועניין "הגדיל לעשות"

כדאיתא התם, כיוון שהוא מניח את אומות העולם ומתגרה דווקא בישראל, ואף בישראל

אומר אביי שהוא מתגרה בתלמידי חכמים יותר מכולם, הוא מתגרה באלה שהם יותר ויותר

חיים. כיון שהוא מחבר את עצמו יותר ויותר לחיים באמת, הפרישה היא יותר גדולה, לכן

"ועלה באשו ותעל צחנתו כי הגדיל לעשות".

הוא יצר הרע הוא שטן הוא מלאך המות – זהו תהליך המות

הגמרא בסוף פרק קמא דב"ב מלמדת אותנו כיצד הוא עניינו של היצר הרע, איך הוא

נראה, וכך נאמר שם "הוא יצר הרע הוא שטן הוא מלאך המות" ונתבאר שם כי כך היא

פעולתו, בתחילה הוא יורד ומסית, הוא הרי מלאך ומקומו למעלה ומשם הוא יורד ומסית,

זאת עבודתו הראשונה, בתפקידו הראשון הוא מתפקד כיצר הרע המפתה ומדיח, ואחר

ששומעים בקולו הוא עולה ומשטין, היינו אחר שכאן הוא מתפקד כיצר רע הוא חוזר ועולה

למעלה כשטן והוא מקטרג ואומר שאותו אדם שמע בקולו ועשה מה שהוא בקש, פיתיתי

אותו והוא שמע לי, אותו יצר רע מתהפך להיות שטן, ואז כשנגזר דינו של אותו אדם חוזר

אותו יצר רע שהוא סיבת כל מה שקרה כאן "נוטל רשות ונוטל נשמה" אז הוא מתפקד

כמלאך המות. הוא יצר הרע הוא שטן הוא מלאך המות, זה סוף התהליך, אבל כל זה תהליך

אחד של מות, בתחילה בפיתוי היצר לעבור עבירה, בהמשך בקטרוג השטן, ובסופו בנטילת

נשמה על ידי מלאך המות, זו התמונה השלמה של המות ואלו שלשת פניו של מלאך המות.

אמנם, מובן שהכונה האמיתית והעמוקה של היצר הרע שלצורכה הוא נברא היא להיות

יורד ומסית שיתגברו עליו ולא ישמעו בקולו, כי הרי כל מה שהוא עשה היה כדי להעמיד

את אותו מפותה בנסיון על מנת שיבחר בטוב ויזכה למעלות עליונות, לשם כך נוצר היצר

הרע כדי להתגבר עליו, לכן כששומעים בקולו זה מעורר את התנגדותו כאילו עושים נגדו,

אתה המפותה עשית משהו נגדי, נגד עיקר ענייני, אמנם אני הוא זה שפיתיתי אותך אבל

כששמעת בקולי עשית נגדי, כי הכונה האמיתית במציאותי היא שלא תשמע לי, הכונה

האמיתית היא שאני אפתה אותך, ואשתדל לפתות אותך מאד מאד, ואתה תתגבר עלי. זאת

התכלית האמיתית, וכשאדם אינו נוהג כך הוא הופך להיות אויבו של היצר, והיצר המפתה

הופך להיות שטן, כי כאמור היצר הוא מלאך שתפקידו לפתות כדי שלא ישמעו לו, וברגע

ששומעים לו אז הוא הופך להיות שטן ומלאך המות.

ראשו של היצר הרע הוא מלאך חיים והאדם המתפתה הופכו למלאך מות – זו השחיטה

רבותינו מלמדים אותנו מה משמעותה של אותה השחיטה שנאמרה ביצר הרע, וכך

מבאר גם רבי חיים מוואלז'ין בספר רוח חיים, עניינה של השחיטה הוא לנתק ולהפריד את

החיבור של הראש והגוף, הראש הוא נקודת העיקר והגוף הוא הפועל היוצא, והנה אותו

יצר רע הוא מלאך בשרשו, מלאך כיתר מלאכי מרום, תפקידו האמיתי הוא להיות מלאך

החיים ולא מלאך המות. תפקידו האמיתי להסית ולפתות כדי שיתגברו עליו, ומי שמתגבר

עליו זוכה לחיי נצח, זוכה לחיים באמת, כך שהמלאך הזה הוא בשרשו באמת מלאך של

חיים ולא מלאך של מוות, ומי שעושה אותו למלאך המות זה אותו שוטה ששמע בקולו,

הוא זה שעושה אותו למלאך המות. בזה נבין גם עד כמה הוא כועס עליו ועד כמה הוא נגדו,

עד כמה הוא הופך להיות אויב מר של אותו אחד ששמע לפיתוי שהוא פיתה אותו, כיון

שהוא זה שהפך אותו ממלאך חיים למלאך מות.

נמצא שראשו של מלאך המוות הוא מלאך ממלאכי מרום, אבל גופו הפך להיות מלאך

מות בגללנו, אנחנו עשינו את זה, מותו שלו זהו המות שלנו אחר שאנחנו עשינו אותו למלאך

מות והבאנו את המות לעולם, כאן נמצא באשו וצחנתו של מלאך המות באותה השחיטה

וכל זה באשמתנו, הצחנה הזו עולה מאיתנו, מהמות שלנו, כי המות הוא כולו שלנו, אחר

שכאמור בחלקו העליון ובשורשו של אותו מלאך הוא בעצם מלאך חיים שעיקרו להביא את

כל החיים בעולם למי שמתגבר עליו, כל טובו של עולם מובטח למי שעומד נגדו ומתגבר

עליו. מעתה, כשמלאך המות הוא מלאך בין המלאכים ריחו ריח קטורת, משום שהוא עומק

החיים עצמם, רק ממנו נמצא שורש החיים האמיתיים, כי לא ייתכנו חיים באמת רק למי

שמתגבר עליו והופך אותו למלאך החיים.

זה ההבדל בין באשו וצחנתו כשמפרידים את הגוף ממנו לבין הריח הטוב של הקטורת

שהיא נחלתו שלו והיא חלקו האמיתי, הקטורת היא הריח הטוב של החיים ובאשו וצחנתו

זה הריח של המות מה שנהיה ממנו משום שאנחנו אלה שהטינו אותו, העברנו אותו מעיקר

מקומו למקום שאינו מקומו, אנחנו אלו שהפכנו אותו ממלאך חיים למלאך מות, כאן נמצא

הכח הגדול של החיים המתגברים על המות. זה כח הקטורת, יש בה עניין מיוחד כדאיתא

בכריתות (ו' ע"ב) "שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני הקטורת", ריחה של

החלבנה אינו טוב, אבל הקטורת מצרפת ומחברת גם אותו, ומוציאה גם ממנו את הריח

הטוב, עניינה של הקטורת הוא להוציא את הריח הטוב גם מהריח הרע, להוציא את החיים

ולהתגבר על המות.

מזבח הקטורת נאמר בסוף כי בו נמצאת התכלית שהיא עצם החיים

עתה נשוב לדברי הרמב"ן בטעם שנאמרה פרשת מזבח הקטורת לבסוף, בית המקדש

נקרא בית חיינו כלשון שאנו מברכים בברכות ההפטרה "רחם על ציון כי היא בית חיינו"

וכלשון המשנה במידות פ"ג "שהברזל נברא לקצר ימיו של אדם והמזבח נברא להאריך ימיו

של אדם אינו בדין שיונף המקצר על המאריך", כל עניינו של בית המקדש הוא לחבר אותנו

אל מקור החיים, שם כביכול מתגלה לנו "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור" כפי שנקרא

בית המקדש אורו של עולם ובו מתקיים "והלכו גויים לאורך" וכפי שאמרו החכמים

להורדוס שהרג את חכמי ישראל, הוא כיבה אורו של עולם ילך ויעסוק באורו של עולם,

בבית המקדש. מבית המקדש יורד שפע חיים לכל העולם כולו, מהשולחן מגיע שפע המזון

ומהמנורה מגיע שפע החכמה, כמאמר חז"ל שולחן בצפון מנורה בדרום הרוצה שיעשיר

יצפין והרוצה שיחכים ידרים. ממזבח הקטורת מגיע שפע החיים, לכן זה הדבר האחרון,

התכלית שאליה צריך להגיע בית חיינו, זאת התכלית וזה הגמר, הכל צריך להתחבר לשורש

החיים ומכאן יושפעו החיים לעולם, זאת פרשת מזבח הקטורת סוף ותכלית כל מעשה

המשכן.

אצל משה רבנו המיתה מגיעה לתכלית הלידה ושם יש לידה חדשה

פתחנו בעניינו של משה רבנו, כיצד תכפר הלידה על המיתה, העובדה שהוא נולד ביום

שבו הוא נפטר מהעולם באה ללמדנו שנעוץ סופו בתחילתו וכל חייו היו כמעגל שלם,

המעגל הזה מלמד שהכל מצטרף, תכלית חייו של משה רבנו היא שאצלו גם מותו זאת לידה.

זה סוד הלימוד המיוחד שנאמר במשה רבנו בייחוד "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום"

כפי שדרשו חז"ל "היום מלאו ימי ושנותי", והרי מצינו תמיד שהגמרא אומרת שהקב"ה

ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומדוע כאן צריכים פסוק מיוחד שבו משה רבנו מגלה

לנו "היום", הכונה בזה כי כך אומר משה רבנו "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום" היום

השלמתי את חיי, ופירוש אותה ההשלמה שסופם הגיעו לתכלית שהם שאפו אליה

בתחילתם, נעוץ סופם בתחילתם, נקודת החיות האמיתית הנמצאת בלידה.

התכלית האמיתית של כל הבריאה כולה, מאז חטא אדם הראשון שמחמתו נגזרה גזירת

מיתה על בני אדם, היא להגיע לתפיסה ולהכרה שהמוות הזה שנגזר על העולם אינו מתכוין

להיות מות אלא להיות לידה חדשה, בעצם לא נגזרה גזירת מיתה על האדם והכונה במה

שנאמר "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" היא כי העניין הוא לשוב אל העפר ולא למות, היינו

לשוב לנקודת ההתחלה נקודת המוצא, אין הכונה שהלידה שהיתה בתחילה מכפרת על

המיתה שנגזרה אחר כך, אלא הכונה בזה כפירוש המילה כפרה שהיא מלשון קינוח וניקוי,

"כדאי הלידה לכפר על המיתה" הלידה מגלה את העומק שבמיתה והיא זו שמלמדת אותנו,

מי שתופס באמת את נקודת המוצא של הלידה מבין שהמיתה מביאה אותנו לאותה נקודת

מוצא ומשם צריכה להתחיל לידה חדשה.

משה רבנו נלקח מאיתנו ונסתלק לבית עולמו בשבעה באדר, הגילוי כאן הוא שאותו

שבעה באדר היה הולדת חדשה של משה רבנו, וזה גופא היה הגילוי בהתגברות שהיתה

באותו הנס שניצלנו מהמן. על ידי הנס שניצלנו מהמן הדור קיבלוה בימי אחשורוש, חזרנו

לקבל את התורה, כי היתה מודעה רבה לאורייתא וכל קבלת התורה היתה מוטלת בספק כי

שמא לא קבלנו אחר שהיה הדבר באונס, אולם עתה נולד משה רבנו מחדש. באותו נס של

המן, אותו נס פורים, אז נולד משה רבנו עוד פעם, הדור קיבלוה בימי אחשורוש.

זה הסוד, כל דבר שלם נעוץ סופו בתחילתו, מתחילתו הוא שואף להגיע אל סופו,

וכשהוא מגיע אל סופו והסוף הזה הוא התכלית האמיתית שאליו הוא שאף מלכתחילה הרי

שהסוף הזה הוא בהכרח נעוץ בהתחלה, כך היא צורת עיגול שלם, בעיגול אמיתי הרי

שמנקודת ההתחלה הדבר הולך כדי להגיע אל הסוף, וכשמגיע אותו סוף הוא מתחבר

לנקודת ההתחלה ששם הייתה נקודת המוצא כדי להגיע כעת לאותה נקודה. גילוי סוד זה

נמצא בעצם עניינו של החודש, חודש זה הוא סוף השנה, עתה הגענו לנקודת גמר, והנה

השנה התחילה ביציאת מצרים בניסן והיא מסתיימת בגזירת מות על כל כלל ישראל, אולם

השנה מסתיימת כך שנעוץ סופה בתחילתה וכמו שיציאת מצרים נקראת ההולדת שלנו כך

בסוף השנה שוב חוזרת ההולדת שלנו. 

המתבונן היטב בדברים אלה יבין ולו במעט עד היכן הדברים מגיעים, וה' יזכנו לזכות בחיים האמיתיים, חיי העולם. 

הגרמ"ש זצ"ל