סימן רעט
בסימן שי"ח הביא חקירה מספר גנזי חיים (מהגר"ח פלאגי) דף ק"ו מדפי הספר, במי שהרג אדם שנתחייב כרת או מיתה בידי שמים ובא אחר והרגו אם נהרג עליו ומקום הספק כיון דלא חייב מיתת בית דין אין דינו כגברא קטילא או כיון דחייב כרת או מיתה ביד"ש עכ"פ סוף סוף גברא קטילא הוא. וכעין חקירה זו מצאתי בשם ספר גליא מסכת' סימן ה' בעושה מעשה שחייב מיתה בידי שמים כגון הכופת לפני הארי' או נחש אי ניתן להצילו בנפשו.
והגם כי הספרים האלו אין לי לעיין בתר טעמם, ומיהו לעיקר החקירה לפענ"ד פשוט דההורג אדם שחייב כרת ולא מיתת ב"ד חייב מיתה ההורגו ולא מיבעיא חייב מיתה בידי שמים, אלא אפילו חייב מיתת ב"ד אם קדם אדם והרגו קודם שיביאוהו לב"ד הרי זה חייב עליו מיתת ב"ד אם הרגו בעדים והתראה כאילו הרג אדם צדיק מישראל והכי אמרינן בגמרא מכות י"ב (ולא ימות הרוצח) עד עמדו לפני העדה למשפט מה ת"ל לפי שנאמר ורצח גואל הדם את הרוצח יכול מיד ת"ל עד עמדו וכו' רבי יוסי ור"ע וכו' מיבעיא ליה לכדתניא ר"ע אומר מנין לסנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו עד שיעמוד בב"ד אחר ת"ל עד עמדו לפני העדה למשפט עד שיעמוד בב"ד אחר והרמב"ם פ"ד מהל' רוצח ה"ה כתב, רוצח שהרג בזדון אין ממיתין אותו העדים ולא הרואים אותו עד שיבא לב"ד וידינוהו למיתה וה"ה לכל מחייבי מיתת ב"ד שעברו ועשו שאין ממיתין אותו עד שיגמר דינן בב"ד עכ"ל ע"ש.
והחינוך מצוה ת"ט כתב שנמנענו שלא להרוג החוטא כשנראהו עושה מעשה החטא שיתחייב עליו מיתה קודם שנביאהו לב"ד אבל נתחייבנו להביאו לב"ד ונביא עליו העדים לפניהם והם ידינוהו במה שהוא חייב שנאמר ולא ימות הרוצח עד עמדו וגו' ולשון מכילתא יכול שיהרגנו אותו משהרג או שנאף ת"ל ולא ימות הרוצח עד עמדו וגו' ואפילו ראוהו ב"ד הגדול שהרג יהיו כולם עדים וכו'. ועוד אמרו במכילתא הרי עדה שראו אחד שהרג את הנפש יכול יהרגו אותו עד לא יעמוד אצל ב"ד ת"ל לא ימות הרוצח עד עמדו ונוהגת מצוה זו בזו"נ בכ"ז שאנו מוזהרים שלא להרוג שום חוטא ואע"פ שראינוהו שעשה מעשה שיתחייב מיתה בבי"ד ובזמן הבית אנו חייבין להביאו לב"ד והם ידונוהו ועובר על זה והרגו לחוטא קודם שיבא לב"ד אפילו אם היה דינו שיתחייב בב"ד דין ההורגו כדין רוצח ונהרג עליו בזמן הבית אם יש עדים ע"כ וע' מנ"ח שם.
ובגמרא סנהדרין ע"ג ת"ר אחד הרודף אחר חבירו להרגו ואחר הזכר ואחר נערה המאורסה ואחר חייבי מיתות ואחר חייבי כריתות מצילין אותו בנפשו אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכה"ד אין מצילין אותו בנפשו נעבדה בה עבירה אין מצילין אותה בנפשו ועי' רמב"ם מהל' רוצח הנ"ל. ומבואר נמי דאחר שעשה עברה אסור להרגו עד שידינוהו בין שהוא עבירת מיתת ב"ד ובין שהוא כרת ומיתה ביד"ש ובתשובה אחת הבאתי מחלוקת הראשונים בטעם דרודף ניתן להצילו בנפשו אי זה דין להצילו מלעבור עבירה גדולה כזו עי' רש"י שם או להציל הנרדף והרמב"ם בסה"מ מל"ת רצ"ב כתב שהזהירנו מהרוג מחוייב מיתה כשנראה כבר עשה חטא שנתחייב עליו הריגה קודם הגיעו לב"ד אבל נביאהו לב"ד בהכרח וכו' ולשון מכילתא יכול יהרגו אותו משהרג או משנאף ת"ל עד עמדו לפני העדה וכו' ובמצוה רצ"ג שם שהזהירנו שלא לחוס על הרודף וביאר זה כי מה שזכרנו במצוה שלפני זאת מהציל החוטא שלא יהרגוהו העדים עד שידונו אותו ב"ד וכו' ע"ש. מבואר דכל החוטאים כל זמן שלא דנוהו ב"ד הרי הוא בכלל כל ישראל וההורגו נהרג עליו.
ולא קשה מעושי עבירות דקיי"ל אם יש בידן (בזה"ב) עכ"פ להעבירן בפרהסיא מעבירה ואם לאו יסבב בסיבת העברתן ומורידין אותו ולא מעלין הא כתבו בש"ע ח"מ סימן תכ"ה ס"ה דדוקא בישראל בעל עבירות והוא עומד ברשעו ושונה בו תמיד כגון רועה בהמה דקה שפקרו בגזל והם הולכים באולתם תמיד אבל ישראל בעל עבירות שאינו עומד ברשעו תמיד אלא עושה עבירות להנאת עצמו כגון אוכל נבלות לתיאבון מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו ועי' סמ"ע ובאה"ג שם ודו"ק. מבואר מיהו מכל הנ"ל דליכא בזה שם ספק דההורגו נהרג עליו. וגדולה מזו נסתפק הפמ"ג דאפילו מי שכבר דנוהו ב"ד להרוג ובא אחד והרגו בשבת אפשר דחייב עליו משום דבשבת אין עונשין וא"כ ליכא עליו חיוב מיתה, ובחי' הארכתי בזה בס"ד.
ומחמת חוסר הזמן גם כי הארכתי כבר בס"ד יותר מן האפשר ולכן אסתגר כעת, ידי"נ דושה"ט ושת"ר בלב ונפש.
מנשה הקטן
