המתנה הכי גדולה שאפשר לתת למישהו היא להפסיק לתת לו רק מתנות. שימו לב איך הטון מתחלף בפרשת השבוע:
אחרי שקיבלו אינספור ניסים ושפע של חסדים – קריעת ים סוף, מתן תורה ועוד – עם ישראל לא רק הודה, אלא גם התלונן על רעב וצמא ורצה לחזור למצרים. בהמשך היו אפילו מי שעשו את עגל הזהב.
אבל השבוע בפרשת "תרומה" הכיוון מתהפך: אלוקים לא רק נותן אלא גם דורש: ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה״. תתרמו, הוא מבקש, תבנו משכן, תתנו כסף, תתחילו לפעול בעולם הזה.
ומה קורה מייד אחר כך? מתחילה בעם תנופה של עשייה חיובית, של אקטיביות מבורכת, של תרומה והתנדבות, בלי תלונות.
זה נכון בהרבה תחומים בחיים. לפעמים ילדים שמשעמם להם – רק צריכים משימה שתיתן להם ניצוץ בעיניים (וזה יכול להיות אפילו לשטוף כלים). לפעמים מבוגרים שחשים שהכול אפור ומדכדך – צריכים רק להרגיש שליחות ומשמעות במה שהם עושים.
פרשת תרומה מגלה לנו סוד גדול ביחסים עם אלוקים ועם בני אדם: כשאנחנו נותנים ופועלים - אנחנו מרגישים יותר קשורים, יותר שמחים ויותר מחוברים. מוזמנים לחשוב על דוגמאות מהחיים שלכם.
