Too good!
ישנו עניין עיקרי בקריעת ים סוף אשר על שמה אנו נקראים עברים - עברו ים
אנו מוצאים בדברי חז"ל שקריעת ים סוף היא הגמר של יציאת מצרים, וכך משמע
בדברי הירושלמי בסוטה, דאיתא התם שהטעם שלא אמרו שירה כשיצאו ממצרים כיון
שהיציאה ממצרים היתה תחילת גאולתן, ומפרש בקרבן העדה ש לא היתה גמר הגאולה
עד עברם בים. וצריך להבין, כי לכאורה נראה שאלו שני דברים נפרדים, ואחר שכבר
הוציאנו הבורא מעבדות מצרים היה מקרה נוסף של "ויהפך לבב פרעה ועבדיו וגו'" ואז
רדפו המצרים אחרי בני ישראל ורצו להחזיר את הדבר לקדמותו וקריעת ים סוף באה
להצילם ממצרים אולם אין קשר ישיר בין הדברים. הדבר צריך ביאור.
בדברי חז"ל במדרש (שמות רבה פרשת שמות פרשה ג) משמע שיש עניין עיקרי
בקריעת ים סוף. והכי איתא התם על הפסוק "ואמרתם אליו ה' אלקי העברים נקרה עלינו",
"למה קורא אותם עברים על שום שעברו ים", למדנו שעצם העובדה שעברנו בים הצטרפה
לשמנו. אם היה זה דבר מקרי שאחר שנכנסנו לתוך מצב שאין ממנו מוצא בורא העולם
עשה לנו נס, וכל עניינו רק הצלה מהרדיפה, אם כן אין זה מובן שניקרא על שום כך, אחר
שאין זה עניין של מהות.
באמת, אנחנו נקראים יוצאי מצרים ואנחנו נקראים גם עוברי הים, דבר זה הוא חלק
מעצם מהותנו, מעצם שמנו. והנה, העובדה שאנחנו נקראים יוצאי מצרים מחייבת אותנו
להזכיר זאת כל יום ופעם בשנה אנו מחויבים לחזור ולחיות זאת מחדש כאילו הדבר קורה
עתה, זאת יציאת מצרים שעליה אנחנו קיימים, אבל כאן מתבאר מדברי חז"ל שגם על
העובדה שעברנו בים אנחנו קיימים, אנו נקראים על שם העובדה שעברנו ים, עברים. אנו
לומדים מכאן שדבר הזה הוא מהותי ושייך בעצם לגמר גאולת מצרים, אחר שאת השם
עברים קבלנו מכח העובדה שעברנו בים ולא מכך שניצלנו ממצרים, וצריך לבאר בזה.
קריעת ים סוף שוה ל"יקוו המים" ביום השלישי לבריאה, כאן נתחדש מקום לכלל ישראל
בעצם העובדה שעברנו בים למדנו עניין מיוחד במכילתא, והכי איתא התם על
הפסוק מה תצעק אלי, "רבי מאיר אומר אם לאדם יחידי עשיתי לו ים יבשה שנאמר ויאמר
אלקים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה ולעדת קדושים אלו איני
עושה להם את הים יבשה".
הנה, מובן כי צורת אדם אינה יכולה להתקיים אלא ביבשה והים יכול להיות רק
מקום עראי לבני אדם. ואף שאפשר להיות עוברי ימים אבל מקום קבע לאדם הוא רק
ביבשה, וכפי שאמרו זקני הנגב לאלכסנדרוס מוקדון (תמיד ל"ב ע"א) "כל נחותי ימא לא
מייתבא דעתייהו עד דאתיין ליבשתא", כל יורדי ים אינם חוזרים ליישוב הדעת עד שהם
חוזרים ליבשה. היבשה היא המקום שעליו נאמר "והארץ נתן לבני אדם", ואילו הים אף
שניתן לעבור בו ממקום למקום אולם הוא אינו מקום להיות בו.
כתוב כאן במדרש, כי אחר שכאשר בורא העולם ברא את האדם הוא הכין מקום
לאותו אדם יחידי במאמר של "יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה",
עתה אומר הקב"ה למשה רבנו "לאדם יחידי עשיתי לו ים יבשה לעדת קדושים לא אעשה
ים יבשה". והעניין בזה, כי עתה, ביציאת מצרים, נולדה צורת אדם חדשה. יציאת מצרים
נקראת הלידה של עם ישראל, כפי שמפורש בדברי הנביא יחזקאל (פרק ט"ז) "ומולדותיך
ביום הולדת אותך וגו'" בכל הפרשה שם. כאן ביציאת מצרים נולדנו, נוצרה כאן יצירה
של צורת אדם חדשה שעדיין לא הייתה בעולם. כל לידה היא כהמשך ליצירה הראשונה
של פרו ורבו שנאמר במעשה בראשית וכך הוא טבעו של עולם, אבל כאן היתה לידה
שאינה המשך של מעשה בראשית אלא כמעשה בראשית חדש. לידת כלל ישראל אינה
דבר טבעי הנמשך ממה שהיה קודם לכן אלא יצירה חדשה שנולדה כעת. ואמנם, שורש
הדבר כבר היה בברית שנכרתה עם אברהם אבינו, אבל כאן היה הגמר. הברית שנכרתה
עם אברהם אבינו היתה ההריון של הלידה הזו, אבל הלידה בפועל, קיום הברית, היה
ביציאת מצרים, ואז היתה ההולדת של עם ישראל.
מעתה, כשנולד דבר חדש בעולם, הדבר מחייב שיהיה לו מקום, "אין לך דבר שאין
לו מקום". אם הדבר הוא כהמשך, ונמצא בסדר העולם, אז העולם מוכן לקבל אותו והוא
לא צריך מקום חדש, אחר שהמקום שנמצא בעולם מחכה ליצירה הזו, אבל כשנוצר דבר
חדש וכעת זו הבראשית שלו, עדיין אין לו מקום בעולם. לדבר חדש צריך מקום חדש. [זה
הטעם שכאשר איש ואשה בונים בית חדש, וגם זאת יצירה של מעשה בראשית, הם זקוקים
למקום חדש, לכן אומרת הגמרא שקשה לזווגן כקריעת ים סוף], כאן אנו לומדים שהיתה
מהדורה נוספת של מה שנעשה במעשה בראשית. במעשה בראשית נוצר עיקר עניין
המקום עבור בני אדם וזאת היבשה, וכאן נוצר מקום חדש. ב"יקוו המים מתחת השמים
אל מקום אחד ותראה היבשה" הכין הבורא לאדם מקום שיוכל להיות בו, ואת קריעת ים
סוף עשה הבורא כדי שיהיה לכלל ישראל מקום להיות.
ביאור הדבר, כי ליצירה המחודשת הזו שנקראת עם ישראל צריך מקום שאינו
מטבעו של עולם, כשם שהיצירה הזו אינה מטבעו של עולם. וכפי שאנו אומרים בפרשת
מקרא ביכורים שאנו קוראים בליל הסדר, שהיא היתה בנסים ונפלאות, "ויוציאנו ה'
ממצרים ביד חזקה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים", כך היא גם צריכה מקום מיוחד,
מקום שאינו המקום הטבעי של כל הנמצאים שבעולם. עתה יבואר כי זה שמנו, עברים,
מכאן אנחנו עוברי ים. זה המקום שעליו אנחנו קיימים, המקום המיוחד רק לנו, לאותה
יצירה הנקראת בני ישראל. כמובן שאנחנו נמצאים בעולם ככל הדברים הנמצאים בו וכמו
כל בני האדם, זה הצד הטבעי, אבל לצד המיוחד שלנו גם הוא יש לו מקום. הצד הזה
שאינו טבעי, שאינו חלק מסדר העולם, מקומו הוא בקריעת ים סוף, המקום שלו הוא
מיוחד, זה המקום שעליו אנחנו עומדים, עליו אנו נשענים, ובו אנו קיימים.
צורת הבריאה היא באופן שהמים אמורים להציף את כל העולם
באמת עלינו להבין כי בעצם בצורה כזו היתה כל צורת הבריאה, באופן שהעולם כולו
קיים בנס, אחר שבדרך הטבע לא היה קיום לעולם לולא שם בורא העולם גבול לים "גבול
שמת בל יעברון בל ישובון לכסות הארץ", וכלשון הפסוק בירמיהו (ה' כ"ב) "האותי לא
תיראו נאם ה' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים". כביכול בורא העולם הגביל
את הים ואינו נותן לו להתפשט. אם היו מסירים את הגבול היה הים מציף את העולם כולו.
בעצם העולם עומד בנס ועל זה אנו מברכים בכל יום רוקע הארץ על המים. הסדר האמיתי
של הדברים הוא שהארץ היא מתחת למים והיא היתה צריכה להיות מוצפת.
בתחילת סוגיא דרבב"ח (ב"ב ע"ג ע"א) כתוב שכל גל וגל אומר שהוא הולך לשטוף
את כל העולם. היינו, התנועה הזו של הגלים עניינה שהים בעצם טבעו מתכוין להציף את
העולם. באופן טבעי הים אינו מוגבל, המים הם דבר שזורם ומתפשט עד שהם כבר
פחותים מטופח על מנת להטפיח, אבל כל זמן שיש כמות של מים הם מתפשטים. באופן
טבעי המים רוצים להתפשט ולהציף את כל העולם כולו, אבל הם נתקלים בגבול שאינו
נותן להם ועוצר בעדם [וכאשר קורה שהגבול אינו עוצר בעדם הרי שהתוצאות הם נוראות]
כמויות המים שבים יש בהם כדי להציף את העולם כך שלא יישאר שריד ופליט ולא תשאר
שום פיסת יבשה.
צריך להבין מה המכוון בדבר הזה, מה עלינו להבין מכך שהקב"ה ברא את העולם
במצב שבדרך הטבע, אלמלא גזירה מיוחדת, אלמלא גבול מיוחד שאיננו לגמרי טבעי ,
המים היו מציפים את הכל. ואף שהעולם קיים וכך אנו חיים אבל בדרך הטבע הפשוט לא
היה שייך להתקיים כך, ומה הטעם שבורא העולם ברא את העולם בצורה כזו, מדוע צריך
לשים את העולם שבו אנו חיים, היינו את היבשה שבה העולם חי, באופן שבדרך הטבע
צריך היה להיות מוצף ולא היה יכול להתקיים, מה מתכוונים להראות לנו בזה? ביאור
העניין נרמז בדברי רבותינו ולשם כך יש להקדים ולבאר סוגיא יסודית כדלהלן.
ארבעת היסודות בבריאה מכוונים כנגד המידות ויסוד המים כנגד התאוה
רבותינו מגלים לנו, כפי שידוע הדבר מקדמוני קדמונים ומקורו בדברי חז"ל, שישנם
ארבעה יסודות בבריאה שהם המרכיבים את המציאות הגשמית, אש רוח מים ועפר. יש
גשם שהוא אויר יש גשם שהוא עפר יש גשם שהוא מים ויש גשם שהוא אש, אלו ארבעת
צורות הגילוי של גשם, ובפרטים הרי שכל אחד פושט צורה ולובש צורה וכך מורכבים כל
הגשמים בעולם.
ארבעה יסודות אלו, מבארים רבותינו, וכן הוא בדברי חז"ל, הם השורש לארבעת
המידות שהם אבות המידות של בני האדם בין לצד הטוב ובין להיפך. האש מכוונת כנגד
הקנאה והכעס, כנגד המים עומדת התאוה, כנגד אויר עומדת מידת הכבוד וההתנשאות,
זוהי הרגשת ההתרוממות, והעצלות היא כנגד העפר אשר שואף ויורד בכח גדול למטה.
אלו הם הקנאה התאוה והכבוד המוציאים את האדם מהעולם, והעצלות אשר כבר נתבארה
גנותה היטב בספר משלי בפרשת "על שדה איש עצל עברתי וגו'" . אלה הם המידות אשר
ניתן להשתמש בהם לשני הצדדים.
יסוד המים מכוון כאמור כנגד התאוה . המים נושאים בתוכם את כל ההנאות ואת
כל התענוגות כולם, ויסוד המים הוא המושך לכיוון של ההנאות והתענוגות. יש מקום
להרחיב בזה, ועכ"פ ישנו עניין עיקרי בזה והוא בעובדה שהמים הם חומר שאינו מקבל
צורה. המים הם חומר שאין אפשרות לעצב אותו, וכשמנסים לעצב אותם הם מיד ניגרים
ונשפכים, ואף שבתוך כלי הם מקבלים את הצורה של הכלי אבל המים כשלעצמם תכונתם
היא שהם אינם מקבלים צורה. זאת התכונה העיקרית של מי שהולך אחר תאוה.
הנביא קורא למצרים חמורים (יחזקאל כ"ג כ') "אשר בשר חמורים בשרם וזרמת
סוסים זרמתם". מבואר בדברי חז"ל ש חמור נקרא כך על שם החומר. החמור הוא מין בעל
חיים שאפשר לעשות עמו כמעט כל דבר [אם לא עוברים את הגבול], הוא חומר הניתן
לעיצוב. המושג חומר הוא מושג של אפשרות שיכולה להתממש בהמון דרכים. אדם
נהנתן, בעל תאוה המבקש הנאות, הרי שתמיד אחרי שהוא נהנה הוא מיד חוזר להיות
חומר, הוא חוזר להיות אפשרות להנאות נוספות. כך נראים גם המים שתמיד חוזרים להיות
חומר, כל נסיון לעשות איתם משהו או לאסוף אותם באיזה אופן שהוא לא יצלח.
ידועים דברי הגמרא בכמה מקומות "עבדא בהפקירא ניחא ליה", וכן נקרא העבד
"עם הדומה לחמור". אלו יצורים הדומים לחמורים. העבד נותן את עצמו לעיצוב על ידי
מישהו אחר אולם הוא כשלעצמו הוא רק חומר. אמנם האדון כופה אותו אולם מצד עצמו
אין לו צורה משלו וברגע שמרפים ממנו מעט הוא מתפרק מכל עול. כל מי שמציאותו
היא בחינת חומר גם הוא בהפקירא ניחא ליה, תמיד הוא חוזר לחומר ואינו יכול להשתעבד
לדבר מסויים, הוא לעולם אינו מצרף ומחבר את עצמו לצורה מסוימת. כך נראים אותם
בעלי תאוות והנאות שכל חייהם מחפשים עוד איזו הנאה, כך הם חיים את חייהם. אלו הם
המים, אותו חומר גמור שאינו מקבל צורה, המים הם דוגמא לבהפקירא ניחא ליה אחר
שהם כביכול פורקים מעליהם כל צורה, זה הוא יסוד המים המכוון כנגד התאוה.
האדם נברא כדי להתענג וליהנות, זוהי הבריאה בתוך
המים, וכך הם עצם החיים באלף השביעי.
עלינו לחזור ליסוד היסודות, כפי שפותח המסילת ישרים ומגלה לנו את יסוד
היסודות של בריאת העולם. בורא העולם ברא את האדם כדי להתענג וכדי ליהנות, וכמובן
להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו. לכך נברא האדם, וכדי להגיע לאותו עונג ולאותה
הנאה צריך האדם להגיע לעולם הזה עם כל הנסיונות שבו, המטים את הרצון הטבעי
שנמצא בעצם בריאתו להתענג וליהנות לדברים הנמצאים פה, כך מאבד האדם את
התכלית שלשמה הוא נברא, בכך שהוא מטה את אותו כח שהוא נברא בו לכיוון הלא נכון.
אם האדם לוקח את הכח הזה של להתענג וליהנות ומבזבז אותו על הבלי הבלים הרי שהוא
לא יזכה לאותה תכלית שלשמה הוא נברא, הוא לא יזכה להנאה האמיתית ולעונג האמיתי.
כאן צריך להבין, הקב"ה ברא את האדם בתוך מסגרת שהיא המים, ואמנם בריאת
האדם היא ביבשה משום שעתה הוא אינו יכול להתקיים במים, אולם אנו מוצאים בדברי
הגמרא בסנהדרין (צ"ב ע"ב) שלעתיד לבוא, אחר שית אלפי שנין שיתקיים העולם, הרי
שבאלף השביעי לא יהיה הסדר שאנו מכירים עתה ואז יתקיימו רק אלו שיש להם זכות
קיום אמיתית. ושם כתוב בגמרא על צורת הקיום של הצדיקים "ואם תאמר אותן שנים
שעתיד הקדוש ברוך הוא לחדש בהן את עולמו, שנאמר ונשגב ה' לבדו ביום ההוא,
צדיקים מה הן עושין, הקדוש ברוך הוא עושה להם כנפים כנשרים, ושטין על פני המים",
כך מוגדר הזמן של עונג שבת, בשבת הגדול.
כי הנה, יומו של הקב"ה הוא אלף שנה, כפי שכותב הרמב"ן בתחילת החומש,
ושית אלפי שנין קאי עלמא, כי העולם נברא כששת ימים, והאלף השביעי זה יום השבת,
זה השבת הגדול, יום שכולו שבת, שם כביכול כל סדר העולם שובת לגמרי, ומה יעשו
אלו שיש להם זכות קיום באותו עולם, היכן הם יהיו כשהעולם שובת, על זה אומרת
הגמרא שהקב"ה עושה להם כנפים ושטים על פני המים. הביאור בזה שהם יהיו קיימים
בתוך מערכת אחרת, זאת המערכת הנקראת עונג, זה קיום שכולו עונג, כולו עונג שבת,
[מי שלא יזכה לכך יצטרך לעבור עונשים כבדים כדי שיחזור ויזכה אבל זו פרשה אחרת].
מעתה, העובדה שכביכול בורא העולם ברא את המקום שצורת אדם צריכה להיות
בו בתוך מים, ורק על ידי שהם מוחזקים בכח הם אינם שוטפים הכל, הפירוש בזה, כי
בעצם התכלית האמיתית שבה צריכים בני האדם להיות ולשמה הם נבראו, היא כדי לחיות
בעונג ורק בו, היינו לחיות במים. בספר יצירה המיוחס לאברהם אבינו כתוב שענ"ג זה
ר"ת עדן נהר גן, וכלשון הפסוק "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן". מאותו עדן עליון
יוצא נהר ודרך הנהר הזה מגיע העדן אל הגן. עדן זה מה שנקרא מעדנים, זהו אותו עידון.
אותו עונג ואותם מעדנים שהם העדן מגיעים אלינו דרך הנהר אל הגן שהוא המקום שבו
אנו צריכים להימצא.
בורא העולם שם את צורת האדם במקום שהיה צריך להיות המקום הטבעי בשבילו,
אבל בגזרה האדם צריך להיות פה, וכאן הוא צריך לזכות כדי להגיע לאותה מציאות אשר
כלשון הגמרא על האלף השביעי, דהיינו אותו יום שכולו שבת, הקב"ה יעשה לו כנפים
והוא ישוט על פני המים. היינו, האדם נברא כדי להיות באותו מצב, האדם נברא למען
אותה שבת, להגיע לאותו יום שכולו שבת, יום שכולו עונג. אמנם, כדי להיות בדרך להגיע
לשם אל העונג הזה צריך להימנע מכל עונג אחר שהיבשה מציעה לנו, מכל עונג שמציע
לנו המקום שבו אנחנו נמצאים היום. עלינו לזכור שאנחנו נבראנו כדי לקבל את העונג
האמיתי, אליו אנו רוצים ושואפים להגיע.
כל נטילה ולקיחת תענוגות אחרים לוקחת מאיתנו את האפשרות להשתייך אל
העונג האמיתי ההוא, כל הטיה שאנו מטים את אותו כח עונג שעליו נברא האדם ושמים
אותו במקום לא נכון מונעת מאיתנו לחזור ולהשתייך ולקבל את העונג הנכון.
לכן, כביכול, שם אותנו בורא העולם במצב שבו אנחנו מוקפים במים, עד כדי
שהמים אמורים להציף אותנו לגמרי, ללמדנו שאנחנו נבראנו בשביל אותו עונג. בעצם
היינו צריכים להיות שטים על פני המים, לחיות בתוך עונג כפי שמתגלה מיסוד המים,
העובדה שאנחנו חיים פה היא כדי להגיע לשם, וכדי להגיע לשם אנחנו חייבים לקחת את
עצמנו מאותה מציאות ולשים אותנו במציאות אחרת, כדי שעל ידי כך נוכל להגיע באמת
לשם, לאותו מקום שמלכתחילה נבראנו לשמו, וכדברי המסילת ישרים שכדי להגיע אל
מחוז חפצנו זה אנו חייבים לעבור את העולם הזה, אבל כדי ללמד אותנו איפה מחוז החפץ
שלנו, מלמדים אותנו שבעצם בעומק הדברים המקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו היה צריך
להיות מוצף מים. לקחו מפה את המים כדי שאנחנו נוכל להגיע אל אותם מים באמת.
במים יש בחינה של חומר אולם מאידך רק על ידם יש אפשרות לכל צורה
זו בחינה אחת של מים הבחינה שהם נושאים בתוכם את כל כח העונג, את כל כח
התענוגות כולם, וכפי שנתבאר שהם חומר ותמיד הם חוזרים להיות חומר, וכנגדם עומדת
צורת האדם שמכוונת אך ורק כדי לקבל עוד תענוגות, האדם העושה את עצמו בחינת
חומר. יש עוד תכונה עיקרית במים, אין שום אפשרות בעולם לצור צורה כל שהיא בלי
מים, לולא המים לא היה שייך ללוש את העפר או לחבר כל דבר בעולם, כל הדברים
שביסודם "הכל היה מן העפר". כדי לצור צורה בעפר מוכרחים להזדקק למים, ואף כשבא
הקב"ה לברוא את האדם "ויצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה" הוא הוריד לשם כך
גשם מאיתערותא דלעילא, וזאת היתה הפעם היחידה שירד גשם בלי ששום אדם בעולם
התפלל על זה.
הדבר מובן ששני הדברים תלוים זה בזה, כי כל דבר מעוצב הוא כבר דבר מסוים
וממילא אי אפשר לעצב על ידו דברים אחרים, כי הוא כבר נושא בתוכו תכונה מסויימת,
הוא כבר מעוצב באיזה אופן. רק דבר חסר צורה לחלוטין יכול לתת כל צורה שהיא, זה
הכח השני שיש במים. נמצא שכאן יש את עומק בחינת הצורה שבמים, המים נושאים
בתוכם שני הפכים מקצה אל קצה, הקצה האחד זה הקצה שכולו חומר, ובקצה השני נמצא
השורש לכל צורה אפשרית.
"יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה" זו הבריאה הקבועה, וכך
נותרו המים והיבשה כצורתם. בקריעת ים סוף נתגלתה הבחינה השניה של המים, זו היא
אותה הבחינה שנתגלתה ב"וברוח אפיך נערמו מים" וכפי שמתרגם אונקלוס "חכימו
מיא", המים נעשו חכמים. והרי החומר הוא הדבר ההפוך ביותר מחכמה, וכאן המים
קיבלו צורה, חכימו מיא, המים עצמם החכימו ונעמדו כמו נד, כאן נתגלתה הבחינה השניה
של המים. עלינו להבין היטב כי כאן מתגלה לנו כאן עומק, ועוד יבואר הדבר בהמשך.
כל מציאות החיים בעולם היא מכח המים ובעצם החיים נמצא התענוג האמיתי
עוד מצינו במים שלא יתכנו חיים בלעדיהם. המים הם אלה שמרוים ומגדלים כל
צמח שהוא מפירות אילן או מפירות האדמה, כל הדברים שאנו חיים עליהם, נמצא שאין
חיים בעולם בלי מים. והנה אנו מוצאים שנקודת ההתחלה של גילוי חיים בעולם היתה
ב"ישרצו המים שרץ נפש חיה", בבריאת הדגים מן המים ביום החמישי של מעשה
בראשית, ואחריהם נבראו העופות מן המים ומן העפר, ורק למחרת ביום השישי נבראו כל
יתר בעלי החיים ואף האדם. תחילת גילוי המציאות הנקראת חיים בעולם היתה בבריאת
הדגים, ושם נמצא השורש לעניין החיים בעולם.
והנה, ההנאה הגדולה ביותר היא תחושת החיים עצמם. הראשונים מבארים, וכן
מביא זאת הבית יוסף בביאור ברכת בורא נפשות, שהפירוש "על כל מה שבראת להחיות
בהם נפש כל חי" הוא ליהנות בהם. תפיסת ההנאה באופן החד ביותר היא כשתופסים את
עצם החיים. כל ההנאות שבעולם מצטרפות יחד לצד שוה, והצד השוה שבכולם הוא
שכאשר אדם נהנה יש לו תחושה חריפה של עצם החיים. אין הנאה גדולה מזו של אדם
הנמצא בסכנת חיים ממשית וניצל ממנה, אותו הרגע אינו שוה לשום הנאה שבעולם ואין
הנאה ועונג שישוו לו, זו התחושה שהחיים בעצמם ניתנים לאדם, והנאה זו היא הצפויה
לאדם בכל רגע ורגע שהוא חי בגן עדן. מי שזוכה לעולם הבא זוכה להרגשה זאת באופן
קבוע בכל רגע ורגע, זאת ההנאה הגדולה של גן עדן, וכאמור תחילת המציאות של חיים
בעולם היתה בבריאת הדגים מן המים.
כלל ישראל רוקן את כל הדגים ממצרים
כאשר כלל ישראל יצא ממצרים אומרת התורה "וינצלו את מצרים" ואיתא בברכות (ט'
ע"א) לחד פירושא שעשאוה כמצולה שאין בה דגים, עם ישראל לקחו משם את כל הדגים.
והנה, כשחז"ל רוצים לגלות לנו את העונג של העולם הבא הם קוראים לזה סעודת לויתן.
הלויתן הוא תולדת המים, אלו הם התנינים הגדולים שנבראו ביום החמישי, לויתן ובת
זוגו. המובן בדבר, הלויתן הוא יצור מהמים, יצור הנושא בתוכו את שורש כח החיים, וכפי
שנתבאר שתחילת החיים היא בחיים שבמים. נמצא, כאן נמצא שורש כל העינוגים כולם,
זה היצור שנושא את כל התענוגות כולם. בסעודת לויתן נמצא התמצית של כל עונג
אפשרי.
ביציאת מצרים ניצלנו את מצרים ועשינו אותה כמצולה שאין בה דגים, אולם להיכן
לקחנו את כל אותם דגים. אלו הם אותם הדגים שבני ישראל מתגעגעים אליהם בחטא,
ואומרים זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, אותה הבחינה של מצרים שהיינו
בתוכה. אנחנו היינו באותם מים של מצרים, ועל ידי יציאת מצרים העברנו את כל אותה
מצולה של מצרים, והפכנו אותה למצולה שאינה מחפשת תענוגות, אינה מבקשת לחזור
להיות חומר, אלא היא מבקשת בדווקא את הצורה.
עתה יתבאר עומק מיוחד בקריעת ים סוף, כאן הדבר מתחלק לשנים, מצרים
נקראים בשר חמורים וזרמת סוסים, כל גנות ושפלות אפשרית כלולים במילים אלו. והנה,
העובדה שמצרים טבעו בים כמובן אינה מקרית, מצרים אמנם קיבלו את כל עשר המכות
ובמכת בכורות אף מתו רבים אבל כלל מצרים טבעו בים משום שזה בעצם המקום האמיתי
שלהם. הם שמו את עצמם בים ובים אי אפשר להתקיים אז הם אינם, ואילו כלל ישראל
עברו בתוך הים ביבשה, היינו, באותו ים שהמצרים טבעו אנחנו עברנו. כאן נמצא הסוד
שמגלים לנו, אנחנו עברנו בים משום שהעתקנו את בחינת התענוגות של מצרים, היינו,
את כל אותה התפיסה של מים כחומר, את כל התענוג כולו שיש במים, אנחנו מכוונים
אותו להיפך, לחכימו מיא. את כל ההנאות של המים אנו לוקחים בדיוק להיפך, להנאות
של הצורה, של התפיסה של החכמה, חכימו מיא.
כיצד קורה הדבר שחמישים יום אחרי שבני ישראל יצאו ממצרים, אחר שהם היו
חלק ממצרים, כפי שמתבאר על הפסוק "לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי" שכלל ישראל
ביציאת מצרים נולד מתוך מצרים, וכבר עברנו להיות היות מקבלי תורה. העניין בזה כי
את כל כח הקבלה של מצרים, את כל הכח האדיר לקבל כל תענוג אפשרי, להיות מוכן
ופתוח לכל תענוג אפשרי, את כל זה כיון כלל ישראל לתורה. כמו שמצרים הייתה עסוקה
אך ורק בליהנות, בלרדוף אחרי תענוגות, הם היו הכלי קיבול לכל הנאה אפשרית בעולם,
כלשון הפסוק כגן ה' כארץ מצרים, זאת היתה מצרים, כלל ישראל לקח את כל זה ממצרים
והעתיק זאת ליהנות מהצורות, ליהנות מהחכמה שבצורות ולא מהטמטום שבחומר.
גם אותנו שמו כמו כל הבריאה בתוך ים, אבל אותנו שמו בתוך ים סוף, אנחנו
נמצאים בתוכו. עבור העולם כולו לא נבקע ים ולא היה מצב של חכימו מיא . העולם כולו
מחפש את התענוגות שבמים, התענוגות של להיות חמור. להיות בשר חמורים וזרמת
סוסים, את זה מחפש כל העולם, אבל אותנו שמו בתוך קריעת ים סוף. קריעת ים סוף
אומרת שאנו נמצאים במים הנכונים, אנחנו נמצאים באותם מים שהם השורש לכל צורה
אפשרית.
ליצור מהמים צורה - אלו הם מי הדעת
הרמב"ם אומר בסוף הלכות מקוואות כי אין הטומאה לכלוך שעובר כששוטפים אותו
במים אלא רמז יש בדבר, אדם שמשתבש בדעות והולך בכיוון עקום, כשהוא מביא את
עצמו במי הדעת מיד הוא טהור, מה אלו מי הדעת שמיד אדם נטהר כשהוא בא בהם.
אנו לומדים כאן שכשם שיש מים שהם כולם חומר, ואין לך דבר הפוך מהדעת יותר
מחומר, כפי שחמור לא יהיה לעולם בר דעת, אבל האדם חייב להביא את עצמו למי הדעת.
הכונה בזה היא לבחינה השניה שיש במים. הכונה במי הדעת היא למי ששם את עצמו
בתוך מים שעניינם להיות בתוך מצב, בתוך מערכת של תפיסה שכל כולה מכוונת להיות
שורש לצורות, להיות מכוון אך ורק כלפי הצורה ולא כלפי החומר, והיינו כלפי הצורה
הנכונה של הדברים. פירוש המושג צורה הוא ללמוד מה הדברים אומרים לנו, מה הדברים
מלמדים אותנו, מה עניינם של הדברים. צורה זה דבר שנתפס בשכל, ואילו בחומר אין
לשכל שום בית אחיזה אלא אם כן השכל מעצב אותו לצורה, החומר זה הדבר הרחוק
ביותר מהדעת אשר תופסת צורות. כשאדם מביא את עצמו במי הדעת ועושה את עצמו
למכוון אך ורק אל צורת הדברים, האדם הזה נטהר ברגע, עם הטבילה עצמה הוא נטהר.
זה מה שקרה לנו בקריעת ים סוף. כל העולם חי באותה קריעת ים סוף של היום
השלישי של מעשה בראשית אך הדבר הפך להיות טבע וזה דבר קבוע בעולם, אולם אנחנו
עברנו וראינו בעינינו. היום השלישי היה כמה ימים לפני שהאדם נברא והאדם נברא לתוך
מציאות קיימת, אולם אנחנו עברנו בים בעצמנו, ראינו את החכימו מיא, ובשבילנו זה
עניינם של המים. את אותם המים של מצרים הפכנו למים שדרכם נגיע לקבל תורה.
הרמב"ן אומר שהמן שאכלו בני ישראל במדבר הוא מאותו זיו שכינה שנתגלה בים
סוף, אז ראו כל ישראל אפילו הקטנים ביותר שבהם את השכינה ויכלו לומר זה אלי
ואנוהו. זאת הפרשה שבאה מיד אחרי היציאה מהים, אחרי קריעת ים סוף. אותו מראה
היה דבר מוחש, והוא נעשה לאוכל שאותו אנחנו אוכלים ועליו אנחנו מתקיימים, עליו
התקיימנו ארבעים שנה. כל אותם ארבעים שנה שבהם קבלנו תורה, כפי שהתחילה קבלת
התורה חמישים יום אחרי יציאת מצרים, ואת ספר משנה תורה קבלנו באחד בשבט של
שנת הארבעים. כל הארבעים שנה אכלנו מן, אכלנו את מה שנתגלה לנו בקריעת ים סוף,
על זה אנחנו קיימים ואת זה אנחנו אוכלים, מזה אנחנו ניזונים ועל זה אנחנו חיים.
זה מה שנתגלה בקריעת ים סוף, ולכן מכח קריעת ים סוף יכלנו לקבל תורה. אותו
ים שהטביע וכילה את המצרים, הים שנתחכם, לקח את המצרים, החמורים, שלקחו את
הים בצורה לא נכונה והטביע אותם, הים הזה עצמו זהו הים שאנחנו עברנו בו, ומאז אנחנו
נקראים עברים עברו ים.
האדם עצמו בוחר לאלו תענוגות הוא משתייך
בורא העולם ברא את האדם להתענג ושם אותו בתוך מסגרת שמקיפים אותה כל
התענוגות כולם. האדם הוא זה שבוחר בתוך איזה תענוגות הוא רוצה להתקיים. מה הם
התענוגות שמקיימות אותו, מה הוא העונג שאליו הוא שואף. אם זה העונג של הים כחומר
אזי כשיבוא יום והעולם ישבות אז הוא לא יוכל להתקיים על פני המים, אולם כל מי ששם
את עצמו באופן שמסגרת העולם שהוא חי בו זה השאיפה לתענוגות אמת, להנאות
האמיתיות, אותם הנאות של החיבור הנכון לצורות הנכונות, לתפיסה של מי הדעת, כל מי
ששם את עצמו שם, הוא יתקיים.
זה הלימוד מהפרשה של קריעת ים סוף. פרשה זו מלמדת אותנו שקריעת ים סוף
זאת האפשרות להגיע לקבל תורה. לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, התורה ניתנה רק
לאלו שמקיימים את עצמם במה שנתגלה בקריעת ים סוף. זאת התורה שאנחנו הולכים
לקראתה ורוצים בכל לב לקבל אותה, ועינינו נשואות בדווקא אל ההנאות של התורה, אל
העונג האמיתי. לא אל העונג של בשר חמורים וזרמת סוסים אלא אל העונג של ההתבוננות
האמיתית והנכונה בצורת הדברים.
מי שצורת הדברים מתגלה לו באופן נכון, והוא תופס את הדברים בצורתם הנכונה,
הוא זה שיודע מה הוא עונג אמיתי. הקב"ה יסייע בידינו, יאיר את עינינו, ונזכה להיות גם
מיוצאי מצרים וגם מעוברי הים.
הגרמ"ש זצ"ל
