רבים מתלבטים אם נכון לומר זוּ (בשורוק) או זוֹ (בחולם): בעיה זוּ או בעיה זוֹ, תלמידה זוּ או תלמידה זוֹ.
רוב מתקני הלשון ממליצים להימנע מן ההגייה זוּ בכינוי הרמז לנקבה ומורים להגות תמיד זוֹ בחולם. אף על פי כן גם להגייה זוּ יש על מה לסמוך.
הינה פירוט הדברים:
במקורות העברית יש שני כינויי רמז לנקבה: הכינוי זאת הוא הרגיל בתנ"ך, והכינוי זו הוא הרגיל בלשון חז"ל. לכינוי השני, האופייני ללשון חז"ל, יש ניצנים במקרא – בעיקר בכתיב זֹה. למשל: "לֹא זֶה הַדֶּרֶךְ וְלֹא זֹה הָעִיר" (מלכים ב ו, יט), "גַּם זֹה רָאִיתִי אָנִי כִּי מִיַּד הָאֱלֹהִים הִיא" (קהלת ב, כד).
במסורת הניקוד של התנ"ך מתועדת גם הצורה זוּ בשורוק, כגון בשירת הים (שמות טו): "עַם זוּ גָּאָלְתָּ","עַם זוּ קָנִיתָ", ומקובל לפרש 'עם אשר גאלת', 'עם אשר קנית'. כלומר המילה זוּ בפסוקים אלו ודומיהם מתפקדת כמילת זיקה, כמו אֲשֶׁר או שֶׁ.
ומה בספרות חז"ל? בכתבי היד המנוקדים הצורה היא זוֹ בחולם. ואומנם כך הגויה המילה במסורת הספרדים והתימנים. לעומת זאת במסורת אשכנז כינוי הרמז לנקבה הוא זוּ בשורוק.[1] ההגייה הזאת מוכרת מן ההגדה של פסח ("מצה זוּ") ומנוסח הקידושין ("הרי את מקודשת לי בטבעת זוּ").
רוב מתקני הלשון ממליצים להגות זוֹ בחולם על פי הניקוד במקרא (זֹה) ובכתבי היד של לשון חז"ל ועל פי המסורת הספרדית: ילדה זוֹ, מצה זוֹ, טבעת זוֹ, לא זוֹ אף זוֹ. מנגד יש שאינם פוסלים את ההגייה זוּ בשורוק – על סמך מסורת אשכנז. עוד עומדת לזכות ההגייה בשורוק המילה המקראית זוּ, שכן לפי הדעה המקובלת במחקר יש קשר בין מילות זיקה ובין כינויי רמז (ככל הנראה מילת הזיקה זוּ התגלגלה מכינוי רמז, ואולי אף נולדה בעקבות הבנה מוטעית של פסוקים שהיה בהם כינוי רמז).
סיכומו של דבר: אין מחלוקת שהצורה זוֹ היא צורה תקינה, ואילו על הצורה זוּ חלוקות הדעות. לפיכך בעברית בת ימינו זוֹ בחולם היא דרך המלך, ודאי למי שמסורת אבותיו איננה זוּ. נעיר כי בימינו מקצת ההוגים זוּ תופסים את הצורה הזאת כגבוהה יותר, אך לכך אין על מה לסמוך.
____________________________
[1] ילון כותב על ניקוד תיבת 'זו' במשנה: "אף לא פקפקתי וניקדתי 'זוֹ' כספרדים ותימנים וכתבי יד במקום זוּ של אשכנזים" (חנוך ילון, מבוא לניקוד המשנה, ירושלים תשכ"ד, עמ' 21).
