בש"ס סוכה (מ"ח:) הנהו תרי מיני חד שמי' ששון וחד שמי' שמחה א"ל ששון לשמחה אנא עדיפנא מינך דכתיב ששון ושמחה ישיגו וגו' א"ל שמחה לששון אנא עדיפנא מינך דכתיב שמחה וששון ליהודים, א"ל ששון לשמחה חד יומא שבקוך ושויוך פרוונקא דכתיב כי בשמחה תצאו, א"ל שמחה לששון חד יומא שבקוך ומלו בך מיא דכתיב ושאבתם מים בששון, א"ל האי מינא דשמי' ששון לר' אבהו עתידיתו דתמלו לי מים לעלמא דאתי דכתיב ושאבתם מים בששון, א"ל אי הוה כתיב לששון כדקאמרת השתא דכתיב בששון משכא דהאי גברא משוינן לי' גודא ומלינן בי' מיא, והמאמר פלאי, והמהרש"א פי' שבדרך היתול אמר מין אחד לחבירו כן, ודבריו אינם מובנים, כי תורתינו הקדושה איננה מקום להעתיק בה דברי התולים, ובודאי עניני חכמה ולימוד לאדם נרמזו כאן, ומפי כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שמעתי שאמר לפרש דהמין סבר כי התכלית לאדם להיות שש ושמח והשיב לו ר' אבהו כי זה רק צורך לעבודה ולא התכלית, וזהו שמרמז משכא דהאי גברא משוינן לי' גודא ומלינן בי' מיא ודפח"ח:
ולפי דרכו יש לפרש כל משא ומתן מה שבין המינים ובין המין לר"א על דרך זה, דהנה שמחה היא הבאה לאדם בהדרגה וישוב הדעת, וששון הוא הבא פתאום, וכן נראה ממאמר הכתוב שש אנכי על אמרתיך כמוצא שלל רב, והנה מציאה היא דבר הבא פתאום לאדם בלתי התכוין אליו מקודם ע"כ נקרא שש, ושש וששון הם מגזירה אחת, והנה ידוע שהפלסופים פקרו במצוות מעשיות, באמרם שהתכלית היא רק שהנפש תקנה מדות טובות, ובשיטתם זאת הלכו המינים האלו, והם ביניהם חלקו רק מה טוב יותר, אם שמחה הבאה בהדרגה וישוב הדעת שנתעצם בנפש, [כי הכל מודים שהעצבות היא תכונה רעה בנפש] או ששון הבא פתאום, כי באשר בא פתאום נרגשת הנפש יותר, ומייתי ששון מקרא ששון ושמחה ישיגו, דאקדים קרא ששון לשמחה, והיינו שע"י הששון שנרגשת הנפש פתאום יבוא אח"כ גם לשמחה בישוב הדעת, ושמחה מייתי מקרא שמחה וששון ליהודים, היינו שע"י השמחה בהדרגה וישוב הדעת שנתעצם בנפש, תבוא אח"כ גם לששון שתתרגש הנפש ותתלהב בדבר קל כידוע מכחות הנפש, שכאשר הנפש תתרגל באהבה וכדומה בהתלהבות אז בסיבה קלה תתלהב באהבה כפתיל הנעורת בהריחו אש:
ובענין זה יש מקום לדברי שניהם, שבאמת לכל אחד יש מעלה מה שאין בזולתו, שששון הבא פתאום יש בו רגש יותר מאלו הי' בא בהדרגה, אבל לעומת שבא כן ילך, בין לילה הי' ובין לילה אבד, ושמחה הבאה בהדרגה יש בה מעלה שמתקיימת ביותר, אבל איננה כ"כ ברגש חזק, וע"כ הובאו דבריהם בש"ס, אבל בעיקר הדבר שתפסו במשלם שזה תכלית האדם בא ר' אבהו והכה על קדקדם שלא כן הדבר רק כמו נוד לשאוב בהם מים, ואם יהי' לאיש נוד מוכן אבל לא ישאב בו מים רק יעמידנו אצלו ריקם ימות בצמא, כן הוא זה שהנפש תשאר ריקה ונעורה ותלך לאבדון, ולא תועיל לה השמחה והששון שהי' לה בעודה בזה העולם, וכמו שמסיים שלמה המע"ה ספר קהלת את אלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם:
הנה השמחה שעושין בניסוך המים, מבואר בספרים באשר אז הוא זמן קירוב רחוקים, כי מים התחתונים היו בוכין אנן בעינן למהוי קדם מלכא, והובטחו ליקרב במזבח במלח וניסוך המים בחג, וקירוב רחוקים הוא רק ע"י שמחה, כי שמחה היא כוללת הפנים כמו שנראה בחוש כשהאדם בשמחה יכול לסבול שונאו כמ"ש הרב בסידור בכוונת המקוה, וגם זה עצמו גורם שמחה כמשל אב ובנו שהיו רחוקים זה מזה ונתקרבו, וכן הוא בנפש האדם, שהיתה רחוקה מאת פני קונה ע"י עוונות וחטאים, וביוהכ"פ כשנמחלו העוונות זה מביא שמחה, וכמו שפי' כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הפסוק תגלנה עצמות דכית, שפירושו שטהרת כי טהור תרגום דכי, ושוב השמחה גורמת קירוב רחוקים, וזה שאמרו אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב וימחול לו, אך צריך למודעי למה עושין השמחה רק בניסוך המים ולא במלח למזבח:
ונראה דהנה המלח הוא מים שנתפעלו ע"י כח השמש, כמ"ש הרמב"ן בפסוק ולא תשבית מלח, והנה המים תחתונים רחוקים מאוד מהשמש, ע"כ אחר שנתפעלו מכח השמש שוב אינם כ"כ תחתונים כמו מים פשוטים, ע"כ אין כ"כ שמחה בהתקרבם, כי לא היו כ"כ מרוחקים, שכבר נתקרבו במקצת ע"י כח השמש, וכן הוא בנפש האדם שבשמחת בית השואבה היא זמן קירוב אפי' לאנשים שלא נתפעלו מהתלהבות ר"ה ויוהכ"פ ונשארו דוממים פשוטים קרירים כדמיון המים, עתה יש זמן לפניהם לעודדם שיתחזקו ויתאמצו לעשות תשובה ויתקרבו בחסד ה':
