אי אפשר להבין את פליאת הרצון של האדם, בכל פאר חופשו, רק בתור ניצוץ אחד מהשלהבת הגדולה של הרצון הגדול שבכל ההויה כולה, הופעת רצון רבון כל העולמים, ברוך הוא. בהתקדשותו של הרצון הרי הענף דומה לשרשו הגדול, יונק ממנו ומתחבר אליו ומתמלא מאורו שפעת חייו, מתמלא או תו המילוי הנצחי והשלם שלו. ובהעתק הרצון הפרטי, בהשתקעותו בהקטנות והפרטיות של השביה החלקית שהוא אסור בה, הרי הוא מנתק את רצונו ממקור החיים שלו, ומביא בזה אפסיות, חלישות כח, וחשכה על מהותו היותר פנימית של עצמיותו, שהוא רצונו, שהוא כבודו. וכל עמל המוסר, וכל ההופעות הרוחניות שבעולם, מכוון הוא למטרתה העליונה של גאולת הרצון, והשבתו למקור חייו היסודיים, להשתל בבית ד', לשא ענף ופרי, ולהציץ ציצים ופרחים, ורב תבואות, להתאחד באחדות שלמה וחיה באמתת הרצון הכללי, שהוא אור ד' וכבודו, אשר בנשמת היקום כולו. [ג' מ"ז]
נושא הפסקה - גאולת רצון האדם נוצרת על ידי חיבור לרצון הגדול.
אי אפשר להבין את פליאת הרצון של האדם - הרב מכנה את הרצון של האדם כדבר פלא. ובאמת התבוננות בכוחו של הרצון, זה פלא שלא מצאנו בשום נברא. לכאורה אי אפשר להסביר למה האדם רוצה דברים מסויים. למה אדם אחד רוצה דבר אחד, וחברו רוצה דבר אחר. אומנם יש פסיכולוגים שניסו לתת כללים מה מניע את הרצון. יש שניסו להסביר שבאמת אין בחירה רצונית, אלא כל ההחלטות תלויות בתהליכים והורמונים במח. אבל היהדות וודאי שהרב קוק, התנגדו לשיטה הזאת. לפי שיטתנו ישנו פלא אלוקי, הנותן לאדם בחירה חופשית. אותה בחירה היא באמת פלא שהאדם יכול לרצות דברים. כל אחד יש לו יכולת אישית לבחור.
בכל פאר חופשו - לרצון יש פאר, ישנם כמה משמעויות למילה פאר. נראה שכאן הרב מדגיש את הפאר לשום פארות. היינו לרצון החופשי יש הרבה פארות, תוצאות. כמו ענפים. וכך מסביר המלבי"ם את המילה להתפאר. מלבי"ם ביאור המילות ישעיהו פרק ס פסוק כא - להתפאר מענין פארות וישלח בדים ויעש פארות. וכן לקמן (ס"א ג') לפי זה פאר הרצון, הוא הכח של הרצון להוציא הרבה תוצאות הנובעות ממנו. רק בתור ניצוץ אחד מהשלהבת הגדולה של הרצון הגדול שבכל ההויה כולה, הופעת רצון רבון כל העולמים, ברוך הוא- את הרצון צריך לתאר רק בצורה כזאת . הבנת פליאת הרצון אפשרית רק בחיבור הרצון אל הרצון הגדול. הרצון הגדול הוא הרצון המוביל את כל ההויה כולה. הרב מסביר שהרצון הגדול הזה מופיע אצל הקב"ה, רבון כל העולמים. ישנו רצון גדול כללי הקיים בעולם. האדם הפרטי הוא מושפע ויונק מאותו רצון כללי. ההשפעה היא כעין ניצוץ, היינו כח קטן הנובע מהאור העליון הגדול. היתרון בניצוץ שהוא ממש לקיחת חלק מהדבר הגדול. הוא בעצם כביכול אותה איכות בכמות קטנה. אם כן רצונו של האדם הפרטי, היא ממש לוקחת חלק אחדותי מהרצון הכללי הגדול.
בהתקדשותו של הרצון הרי הענף דומה לשרשו הגדול, יונק ממנו ומתחבר אליו- הרצון הפרטי יכול לעלות ולרדת. קידוש הרצון הוא נעשה על ידי שהאדם מחבר את רצונו לשורש העליון. כשאדם מקדש את רצונו הוא מוריד את הרצונות של הקב"ה אל המציאות. הרב ממשיל את הרצון הפרטי, לענף של עץ. הענף יונק באופן ישיר מן הגזע. התכונות הקיימות בגזע יופיעו בענפים. הענפים הם מוציאים אל הפועל את מה שקיים בשורש. יש לרצון יכולת להרומם מעל המציאות הקטנה האישית, ולרצות את הרצונות והשאיפות הכלליות הקיימות בגזע.
ומתמלא מאורו שפעת חייו, מתמלא אותו המילוי הנצחי והשלם שלו- ברגע שהענף מחובר לגזע יש לענף כוחות חיים. כשיש רצון המחובר לשורש לרצון יש ייעוד המלא כוחות חיים. יש מילוי של רצונות ניצחיים. אדם שאינו מחובר אל השורש, הרצונות שלו מקוטעים. אלו רצונות קטנים שאינם מבטאים את גדלות הרצון. ברגע שהאדם יגלה את רצונו לדברים קדושים, הוא ימלא את הייעוד ועומק חייו של הרצון. המילוי זה הוא יהיה מילוי נצחי ושלם.
ובהעתק הרצון הפרטי, בהשתקעותו בהקטנות והפרטיות של השביה החלקית שהוא אסור בה - יש מציאות בה האדם משתמש ברצון שלו רק לגילוי דברים פרטיים קטנים. אדם המשתמש ברצונו רק בשביל לשכלל את החיים הפרטיים שלו. אדם המשתמש ברצון של בהעתקה ממקור חייו של הרצון, השימוש הזה הוא כמו להשאיר את הרצון בשביה. הרצון הוא כח חופשי שבמהותו הוא נמצא מעל האדם. הוא כח אלוקי המרחף מעל הפרט. אלא שכל פרט קיבל את הכח בשביל לחבר כל פרט אל הכלל. הלקיחה שכל פרט לוקח מן הרצון הכללי, הוא מעין שביה שהרצון הכללי נשבה. אותה שביה, היא פוגעת ברצון. כשאדם משתמש עם הרצון שלו בשביל הצד הפרטי, הוא ממשיך ומעמיק את אותו שבי של הרצון. לדוגמא אדם יכול לקחת את הרצון שלו ולהשתמש רק במימוש של רצונות ותאוות פרטיות. אדם יכול להשתמש ברצון רק בשביל להחליט איזה עוגה לאכול. במציאות הזאת, הרצון פועל, אבל זה שימוש שאיננו הייעוד לשמו נוצר הרצון. זה שימוש בכלי הרצון בשביל מימוש דברים נמוכים. השימוש הזה הוא המשכת השבי בו נמצא הרצון.
הרי הוא מנתק את רצונו ממקור החיים שלו, ומביא בזה אפסיות, חלישות כח - רצון כזה הוא נחלש. האדם יכול להרגיש חלק במהלך החיים שלו, כיון שהוא לא מרומם אותם לרצונות גדולים. כשהאדם עובר מדבר קטן לדבר קטן אחר הוא נחלש. אדם כזה הרצון שלו לא מחיה אותו. החיות של הרצון נובעת רק כשיש מטרה ואידיאל גדול. כשיש אידיאל קטן, האדם לא מרגיש כוחות חיים. הסיבה שאין כוחות חיים, כיון שהרצון לא מצליח לינוק ממקור החיים.
וחשכה על מהותו היותר פנימית של עצמיותו, שהוא רצונו, שהוא כבודו- כשהרצון מנותק ישנה החשכה על מהותו של האדם. הסיבה שיש החשכה כיון שמהותו הפנימית של האדם נובעת מן הרצון. הרב מסביר שהרצון הוא כבודו של האדם.
דברי הרב מבוססים על פתגם, 'רצונו של האדם הוא כבודו'. מקור משפט זה הוא מהירושלמי. תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת פאה פרק א הלכה א - אמו של ר' ישמעאל באת וקיבלת עלוי לרבותינו אמרה להן גיערו בישמעאל בני שאינו נוהג בי בכבוד באותה שעה נתכרכמו פניהם של רבותינו אמרו איפשר ר' ישמעאל לא נהג בכבוד אבותיו אמרו לה מה עביד ליך אמרה כד דו נפק מבית וועדה אנא בעי משגז ריגלוי ומישתי מיהן ולא שביק לי אמרו לו הואיל והוא רצונה הוא כבודה בירושלמי מבואר שאמו של ר' ישמעאל רצתה לבזות את עצמה בשביל כבוד בנה. ר' ישמעאל לא הסכים לבזות אותה כפי רצונה. אמרו חכמים לר' ישמעאל, אם זה רצונה ממילא זה כבודה אדם שלא מגלה רצון עליון מחשיך את עולמו הפנימי. כיון שהרצון מבטא את השורש הפנימי של כבוד האדם. כבודו של האדם הוא מבטא את מכלול העצמיות של האדם. כשפוגעים בכבוד האדם, נפגעת עצמיותו של האדם. אם כן הורדת הרצון, מחשיכה את המהות הפנימית של האדם.
וכל עמל המוסר, וכל ההופעות הרוחניות שבעולם, מכוון הוא למטרתה העליונה של גאולת הרצון - הרצון העליון נמצא בתוך האדם. המצב הזה לכאורה הוא לא טבעי. הוא מעין שבי לרצון הגדול. כדי לתקן את הירידה של הרצון צריך לחבר את הרצון למקורו העליון. לפעול שהאדם ירצה את עצמיותו הפרטית, אלא את הרצון הכללי. ככל שהאדם יחשוב יותר על הכלל, הוא יגרום שהרצון יצא ממאסרו. גאולת הרצון זה הוצאת הרצון ממקורו הנמוך באדם, אל מקורו העליון. הדרך כדי לגאול את הרצון זה על ידי עבודה מוסרית, והופעה רוחנית. המוסר הוא ביטוי מעשי לתיקון חברתי של האדם. המוסר דואג וגורם שהאדם יפעל כלפי הסביבה במידות טובות. המוסר גורם שמידותיו של האדם ישפיעו שפע טוב, שפע שאיננו שואף לאגואיסטיות. אומנם המוסר עוסק בתיקון הפרטים, אבל מתוך הפרטים מתגלה החיבור אל הכלל. לעומת המוסר יש את ההופעה הרוחנית, החוויה הדתית. כשאדם מרגיש שיש לו משמעות רוחנית לחיים, הוא פועל בשביל אותה הופעה. האדם מקשר את נשמתו למקום עליון רוחני. ההשפעה הזאת גורמת בעצמה גאולה לרצונותיו של האדם. והשבתו למקור חייו היסודיים, להשתל בבית ד'- גאולת הרצון תלויה בהחזרת הרצון למקורו. מקורו של הרצון נמצא בבית ה', כיון שהרצון הוא כח אלוקי עליון. המקום בו יש הכי הרבה שפע של רצון עליון, הוא בבית ה'.
בבית ה' יש תורה, התורה היא גילוי רצונו של הקב"ה. הרב משתמש בביטוי שתול בבית ה', דברי הרב מבוססים על הפסוק. תהלים פרק צב פסוק יד - שתולים בבית ה' בחצרות א-להינו יפריחו" - משמעות השתילה, כמו צמח, המקור ממנו האדם מתחיל את היניקה שלו. הקרקע היא מקום הגידול של הצמח. אדם שנשתל בבית ה', מרכז חייו הוא הקדושה. מתוך המרכז הזה, ממקום הגידול הוא מצליח לפרוח ולהשפיע.
לשא ענף ופרי, ולהציץ ציצים ופרחים, ורב תבואות - כיון שמדובר כאן על שתילה. דבר שתול הוא דבר חי, מציאות שהמסוגלת להתרחב. הצמיחה מגלה מולידה כוחות שונים. יש כח של ענף, ויש כח של תוצאה סופית היינו פרי. יש תוצאה של ציץ שזה ההכנה לפרח, ויש את הפרח שזה גילוי יופי. יש גם דבר שהוא תבואה, היינו עצם האוכל המרכזי של האדם. אם כן שתילת הרצון בבית ה' משפיע על כל סדר חייו של האדם. כל חייו של האדם תולדותיו מושפעים משתילת הרצון. להתאחד באחדות שלמה וחיה באמתת הרצון הכללי, שהוא אור ד' וכבודו, אשר בנשמת היקום כולו- גאולת הרצון באה לידי ביטוי שהאדם חי באחדות מלאה. כל החיים שלו מנווטים לפי אותו רצון כללי. הוא נמצא תמיד באור ה'. כיון שהרצון שלו מכוון לרצון ה', ממילא הכבוד הממלא אותו הוא כבוד היקום כולו. הוא לא דואג לכבודו הפרטי אלא לכבוד של כלל הבריאה. הדאגה שלו לכללה הבריאה, היא דאגה לנשמה של הבריאה. לכל העולם יש תכלית פנימית, בעולם לצד פיתוחו החומרי צריך פיתוח רוחני. הפיתוח הרוחני של העולם הוא נשמת היקום כולו. [אורות הקודש המבואר]
