א . אשר תשים לפניהם כשולחן ערוך ומוכן לאכול - טעמי תורה
בפרשה כתוב (שמות כא א): וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: ופירש רש"י: ואלה המשפטים - (ש"ר) כל מקום שנא' אלה פסל את הראשונים ואלה מוסיף על הראשונים מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני... אשר תשים לפניהם - אמר לו הקב"ה למשה לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו לכך נא' אשר תשים לפניהם כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם: הכוונה, שולחן הערוך עשוי בצורה שמעורר את הטעם, ללכת לאכול. אז כך צריך שדברי התורה יהיו ניתנים. כלומר צריך להגיע עם כל המערכת של הטעמים. אבל כתוב בפירוש, שלכתחילה היתה דעתו של משה רבינו לתת להם את הדברים כמו שהם, ולא לגלות להם את טעמי הדברים.
אז הקב"ה היה צריך לגלות לו את הדבר הזה באופן מיוחד. אמר לו, לא. אלא צריך לתת את הדברים כשולחן ערוך ומוכן לסעודה. באופן שהדברים יהיה להם את כל מלוא הטעם הטוב שבעולם. כך התורה צריכה להינתן.
ב . אוזן ששמע וכו' – נעשה ונשמע
והנה הפרשה הראשונה של אותם משפטים, זה המשפט שבין עבד עברי ובין אדוניו. כמו שכתוב (שמות כא ב -ו) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם: אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ: אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִ שָּׁ ה וְיָלְדָה לּוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ: וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לא אֵצֵא חָפְשִׁי: וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם: אז רש "י מביא מה שכתוב בגמ' (קידושין כב:): רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר , מה נשתנה אזן מכל אברים שבגוף אמר הקב"ה אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע ור"ש ב"ר היה דורש את המקרא הזה כמין חומר מה נשתנה דלת ומזוזה מכל כלים שבבית אמר הקב"ה דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והוצאתים מעבדות לחירות והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע בפניהם: כתוב כאן שהעונש ניתן לאוזן.
הרי עם כלי המעשה הוא עשה את העבירה. מדוע העבירה הזאת היא עבירה באוזן, ומענישים שצריכים לרצוע ?
מהי האשמה של האוזן בדווקא פה? הרי בודאי אילו האדם היה מוציא לפועל ומקיים את מה שהוא שמע, אז בלי שום ספק, הוא לא היה עושה שום חטא. אז ננסה קצת להבין.
והנה האופן איך שקיבלנו את התורה, היה, כמו שכתוב כאן בסוף הפרשה (שמות כד ז): וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע: הקבלה היתה בנעשה ונשמע. וכתוב בגמ' (שבת פח .) דרש רבי סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, יש כאן שני כתרים. כתר של נעשה קודם לנשמע, ויש כאן עוד כתר נוסף, הוא הכתר של הנשמע שמגיע אחרי הנעשה קודם לנשמע. אז בודאי שמעלת ה'נעשה' קודם ל'נשמע' מובנת מאד. אבל מעלת ה'נשמע' שמגיעה אחרי המעשה, היא פחות מובנת. איזה מעלה יש בנשמע שבא אחר כך?
ג . כתר נשמע שאחרי נעשה
אלא ברור, שאותו כתר זה סוד הטעמים שצריכים להבין. זאת אותה שמיעה, שמה נמצאים הטעמים שאליהם צריכים להגיע ולהבין. זאת ההבנה האמיתית, וטעימת הטעם האמיתי שבדברים.
כל נשמע שהוא נשמע התחלתי. זאת שמיעת דבר שאין בה שום תפיסה בעומק טעם הדבר. אדם צריך הרבה להתייגע עד שהוא מגיע לטעמו של דבר. משום שטעמו של דבר הוא תמיד טמון עמוק בפנים. כל כניסה לתוכו של דבר, התחלה אפילו, שם ההתחלה של הטעם. אבל אפשרות של אחיזה בטעם של הדבר אין בדבר כמו שהוא בחיצוניותו. אלא תמיד במה שטמון ובמה שגנוז בו.
לשון נפלאה בכתוב (תהילים נה טו): אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד, איזה מין צירוף מילים זה 'נמתיק סוד'? אלא הצירוף הזה אומר, שלגלות את עומק הדברים, זה להיכנס למתיקות שלהם, טעמם וערבותם שנמצאת בדברים, נמצאת עד כמה שיש תפיסה אחיזה וכניסה לתוכם ולפנים של דברים, יש אחיזה בטעמם האמיתי של הדברים. 'סוד', זה כניסה לטעמו של דבר. עד כדי שזה שם נרדף של 'להמתיק'. 'אשר יחדיו נמתיק סוד'.
ללמדנו שהמעלה הגדולה בעשיה לפני ששומעים כלומר אחרי שקיבלנו על עצמנו לעשות את הדבר, גם אם אנחנו לא מבינים, ואיננו עושים משום אותו טעם שהבנו, אלא עושים משום שהדבר עצמו צריך להיות עשוי.
זה נקרא 'נעשה קודם לנשמע'. אבל לא כאן סוף המעלה הגדולה. אלא בנשמע שאחרי הנעשה. מי שעושה את הדבר בצורה כזאת, רק אז משתייך לעצמו של דבר, ובאופן הזה הדבר בעצמו נמצא איתו. ואז יכול להגיע ולהבין את סוד טעמו של דבר.
אבל כאשר מקדימים שמיעה לעשיה, העשיה היא תולדה תוצאה ופועל יוצא ממה שהחלטתי, קיבלתי עלי, הדבר מסתבר לי. באופן כזה, יש לי רק את מה שאני שמעתי-הבנתי בדבר הזה. זאת נקודת החיבור היחידה שיש לי עם הדבר. אזי אין לי חיבור עם עצמו של דבר. אלא רק עם אותם חלקים שנראים ומתקבלים אצלי, מהדבר עצמו. חיבור עם עצמו של דבר קיים רק בזמן שאני מקבל עלי את הדבר כמו שהוא, אז אני מבין את הטעמים מתוך החיבור אל הדבר בעצמו. אז אני מבין את הטעמים של הדבר עצמו.
כאשר אדם שומע, תחילת השמיעה, זה בדבר מסויים, בגמרא כתוב (ב"ב יג:) לא שמיעא לי כלומר לא סבירא לי. מה שאני שומע מתוך הדבר הזה, קשור לאותה מערכת טעמים, השייכת אלי מקודם. זאת מערכת שלימה של טעמים שיש אצל כל אדם ואדם, שהם המסקנות של כל מה שהוא שמע, הבין, וקיבל, כלומר כל הדברים שהוא טעם בהם איזה שהוא טעם. כל מערכת הטעמים הזאת עם כל הגוונים בני הגוונים שלהם, כל הדקויות של הטעמים, על פיה אנחנו שופטים ודנים אם הדבר הזה יש לו טעם, אם טוב הדבר או לא טוב. והמערכת בדרך כלל קבועה אצלנו.
באופן כזה אז לעולם לא יכול להגיע לעצמו וטעמו של הדבר הזה כדבר לעצמו, המקסימום שאליו אני יכול להגיע, זה להבין היטב, או לטעום איזה שהוא טעם, אבל הטעם הזה לעולם לא יהיה הטעם של הדבר בעצמו. אבל כשאני מקבל את הדבר כמו שהוא, ואני מחבר את עצמי אל אותו דבר כמו שהוא אז הנשמע הוא נשמע, ואז אני טועם את טעמו של הדבר בעצמו. אז אני קולט, מבין, ומתחבר אל עומק טעמו של הדבר הזה בעצמו.
זאת המעלה בפני עצמה של הנשמע שמגיע אחרי נעשה קודם לנשמע. וכשם שיש כתר ומעלה, לנעשה שהוא קודם לנשמע. כך יש מעלה לנשמע שהוא מגיע אחרי הנעשה שקודם לנשמע. זה נשמע בפני עצמו שמעולם לא היה לי אותו.
ד . האדם נברא לטעום את טעמם הטוב של הדברים
והנה יסוד האמונה, והדבר הראשון והבסיסי ביותר שאנחנו צריכים לדעת, כך ההוראה הראשונה של חז"ל, לפי הרמח"ל במסילת ישרים, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה'. דהיינו, כל המצאותו של האדם בעולם, זה כדי לטעום את הטעם הטוב, אותו טעם גן עדן, אותו טעם עולם הבא שיש בכל הדברים שישנם בעולם. כל דברי העולם, כולם, נושאים בתוכם את הטעמים הנפלאים של 'עין לא ראתה אלהים זולתך'. כמ"ש בגמרא (ברכות לד:) ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלהים זולתך. אבל עם המערכת המצומצמת שיש לנו פה, אין לנו שום אפשרות להשיג משהו מסוד הטעם של 'יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה' (אבות ד יז). כל מה שאדם יכול להעלות בדעתו שהעולם הזה יכול להציע במיטב של המיטב שלו, ומשך כל חייו הוא יהיה בתענוגות האלה. כל זה, לא בפרופורציה בכלל, לשעה אחת של קורת רוח בעולם הבא. מכל חיים העולם הזה כלומר מקסימום שבמקסימום ללא הגבלה, מפריע, ומונע. כל מה שניתן כאן להשיג. אז שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, עדיפה, על כל חיי העולם הזה.
ללמדנו שמערכת טעמים ההיא שונה לגמרי. אלה מיני טעמים שמעולם לא טעמנו אותם. אנחנו לא יכולים אפילו להעלות על הדעת במה הכתוב מדבר. אין לנו שום שייכות לעומק הטעם שבורא העולם רוצה להעניק לנו בכל דבר ודבר. זה כל עולם השכר הגדול. לשם כך ברא בורא העולם את העולם. אבל כדי להגיע אל הטעם שישנו בדברים, חייבים לעבור דרך כל דרכי העבודה - 'היום לעשותם' . רק אז אנחנו מגיעים לעומק הטעם שטמון ומונח בתוך הדברים האלה בעצמם. וכל הטירחה שטרחנו והתיגענו, הכל יהיה בערב שבת כדי לאכול בשבת.
דוגמא גסה. מונח לפני מאכל טעים להפליא עד מאוד . אני צריך את הטעם הזה הנראה לי לסלק הצידה, ולא לנגוע בדבר הזה. ואז הדבר הזה יראה לי את הטעם האמיתי שלו. חוץ מהעובדה הפשוטה, שכאשר איני נוגע בו, הדבר נשאר לעולם ועד. אם אכלתי אותו, אז אכלתי אותו כעת, אם לא אכלתי אותו, לא אכלתי אותו אף פעם. דהיינו, תמיד, לעולם, אני לא אכלתי אותו. אז כל מה שאני יכול להוציא ולהפיק מלהימנע מאכילת הדבר, את זה אני יכול להשיג תמיד. זה לא מוגבל.
אלא שזה ציור היותר חיצוני ופשוט של הדברים. התפיסה היותר עמוקה, זה שעצמו של דבר נושא בתוכו טעם, שאין לה צורת גילוי פה. וזה מה שבעצם היה בחטא אכילת עץ הדעת (בראשית ג ו): וַ תֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִרְיוֹ וַתֹּאכַל , ומכוח זה לקחו את אדם ואת חוה, והשליכו אותם החוצה מגן עדן. ואיבדו את כל הטעם העמוק, הפנימי, שיש בתוך עצמם של הדברים. כך אנחנו איבדנו את טעמם של הדברים בעצמם.
וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל. האשה לעולם לא ראתה את הדבר עצמו. אלא היא ראתה את תאוה הוא לעיניים, ואת נחמד העץ, וטוב העץ למאכל. זאת לא ההתבוננות בעצמו של דבר, אלא זה האופן איך הדבר הזה מתגלה בחיצוניותו, לעיניים. כל הטעמים שישנם בהתגלות של הדבר כלפי חוץ, הם לא פוגעים ולא נוגעים, אין להם שום קשר ושייכות, לטעם שנמצא בדבר בעצמו. להתחבר אל הדבר בעצמו, פירוש, להבין את הדבר בעצמו. רק אז טועמים את הטעם של הדבר בעצמו. שזהו הטעם של מציאותו האמיתית של הדבר. זהו הטעם של המעין עולם הבא של הדבר.
אלו שתי מערכות של טעם שבורא העולם ברא בעולם. מערכת אחת, שזה כל היקף העצום של כל הטעמים שהעולם הזה מציע. וכל העולם מסתובב סביב הטעמים האלה ומוצאים בהם עוד טעם ועוד טעם. הופכים בזה מצד זה, הופכים לכאן ומנסים ליצור עוד איזשהו טעם. אבל זאת מערכת טעמים שלעולם לא מגיעה לחיבור לעצמו של הדבר. זאת הסיבה שעולמנו שאנחנו חיים בו נקרא עולם השקר, משום שהעולם הזה פשוט מרמה אותנו. לא צריך לחפש, טעמים רחוקים למה העולם נקרא עולם שקר. העולם נקרא עולם שקר כי הוא פשוט שקרן ורמאי.
ה . הדבר שבדבר
יש יסוד ש אנחנו חוזרים עליו תמיד. העובדה, שבלשון הקודש כל הדברים נקראים 'דברים'. המילה 'דבר', כל חפץ נקרא דבר. כל איזה שהוא ארוע נקרא דבר. כמו כתוב (שמות יח יד) וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם , בקיצור, כל דבר נקרא דבר. (אבות פרק ד ג) וְ אֵין לְך דָבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם: וכן מה שכתוב (במדבר לא כג) כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ, ומזה הגמרא לומדת, (שבת נח:) דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מנין למשמיע קול בכלי מתכות שהוא טמא שנאמר כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש אפילו דיבור יבא באש.
אפילו כלי שכל שימוש הכלי זה רק בשביל השמעת קול נקרא כלי בעניין לקבל טומאה. 'כל דבר', פירוש המילה 'דבר' זה דיבור. אבל איך זה מגיע, שכל חפץ או כל מאורע נקרא 'דבר'?
אלא הפירוש הוא שבעצם כל דבר בעולם, נמצא כאן על ידי זה שהוא אומר את מה שהוא אומר. כך הוא נמצא. ההמצאות שלו בעולם היא הדיבור שהוא מדבר, ומשמיע, האופן איך שמצטרף אל הדברים האחרים. ומתחבר לכל המערכת כולה. כך כל דבר ודבר. 'שהכל נהיה בדברו'. כל דבר ודבר אומר איזה שהוא דיבור.
אולם בעולם השקר כל הדברים כולם דוברי שקר. בעולם האמת, מי שרוצה לשמוע דבר אמת, הוא חייב להתבונן, להעמיק, ולשמוע מהו הדבר-דיבור האמיתי שיוצא מתוך אותו דבר. במהרה בימינו יתקיים (ישעיה מה) וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי ה' דִּבֵּר: אז, באותו זמן, יתגלה הפי ה' דיבר, של כל המציאות כולה.
ובעניין זה כתוב בחז"ל (ילקו"ש ירמיהו לא שטו) א"ר סימון בשם ר' שמעון חסידא בעולם הזה אדם לוקט תאנים בשבת אין התאנה אומרת לו כלום, אבל לעתיד לבא היא צווחת ואומרת שבת הוא. והנה אם רוצים קצת יותר להבין, מדוע בחרו חז"ל כאן ובהרבה מקו מות בתורה ובש"ס (ב"ק ע: ועוד) להמשיל את הדבר דווקא בתאנה. (וכן משלו בשבת שיש בזה ענין מיוחד)?
ו . איש תחת גפנו ותחת תאנתו – סתרי וטעמי תורה
אלא שמכיון שהגענו לכאן ננסה לבאר עוד קצת בזה. בכל מקום כאשר רוצים לדבר על דבר טעים, ערב, וטוב, מדברים על תאנים. כך הגמ' (עירובין כא.) ואמר רב חסדא דריש מרי בר מר מאי דכתיב והנה שני דודאי תאנים מועדים לפני היכל ה' הדוד [אחד] תאנים טובות מאד כתאני הבכרות והדוד [אחד] תאנים רעות מאד אשר לא תאכלנה מרע תאנים הטובות אלו צדיקים גמורים תאנים הרעות אלו רשעים גמורים ושמא תאמר אבד סברם ובטל סיכוים תלמוד לומר הדודאים נתנו ריח אלו ואלו עתידין שיתנו ריח . כלומר כשרוצים לדבר אל דבר שהוא כולו טעם, מדברים על התאנה. משום שזה הפרי היחידי שכולו מאכל, ו אין בו פסולת. לעומת כל שאר הפירות שיש להם גרעינים, או קליפות, או מיני בעיות. צריך לסלק משהו. תאנה זאת פרי שכל כולו טעם.
וכך תמיד אני לעצמי מבין את מה שכתוב בפסוק (מלאכים א ה ה, מיכה ד ד) , אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ , שזאת הדוגמה כאשר בני ישראל יושבים על אדמתם, ומה רוצים להגיד בשני עצים אלה דווקא? התאנה היא עץ גדול שמצל מאד. אבל גפן, הרי זאת לא רעיון כל כך טוב לשבת בדווקא תחת גפנו. ננסה לבאר את זה.
והנה על הפסוק (ישעיה כג יח) וְהָיָה סַחְרָהּ וְאֶתְנַנָּהּ, קֹדֶשׁ לַיהוָה--לֹא יֵאָצֵר, וְלֹא יֵחָסֵן: כִּי לַיֹּשְׁבִים לִפְנֵי יְהוָה, יִהְיֶה סַחְרָהּ, לֶאֱכֹל לְשָׂבְעָה, וְלִמְכַסֶּה עָתִיק: דרשו חז"ל בגמ' (פסחים קיח:) אמר רבי [רבי שמעון ברבי] לרבי ואמרי לה [ר"י בר' יוסי] ... מאי למכסה עתיק , זה המכסה דברים שכיסה עתיק יומין ומאי נינהו סתרי תורה , ואיכא דאמרי זה המגלה דברים שכיסה עתיק יומין מאי נינהו טעמי תורה . כתוב כאן שישנם שני דברים מכוסים, אחד צריך להיות מכוסה, וחייבים לכסות אותו, ואחד הוא מכוסה ויש ענין מיוחד לגלות אותו. אחד זה סתרי תורה ואחד זה טעמי תורה. הגמרא אומרת, שיש שכר גדול מאד, והרי מד ובר פה על עושר שהוא מעבר לגבולות ההשגה, שעומד להתגלות ולהנתן, למי ש'מכסה עתיק'. כלומר למי שמכסה דברים שכיסה עתיק יומין. ואלו סתרי תורה. ואיכא דאמרי, זה המגלה דברים שכיסה עתיק יומין. ומאי נינהו? טעמי תורה.
כתוב כאן שיש דבר שנקרא 'סתרי תורה', שאותו חייבים להסתיר. זהו עומק דברים שחייבים לשמור בסוד, בסתר. ויש עוד דבר שנקרא ' טעמי תורה', זה דבר שהוא בסתר. וכאמור הטעמים תמיד נמצאים בפנים בסתר, ובעומק הדברים. אל א ש'טעמי תורה', יש מצוה גדולה לגלות. להוציא מעומק הטעם של הדברים, ולגלות כלפי חוץ. לגלות את זה למי שראוי ולמי ששייך שילמד את זה. אז לכל מי שיש אוזן שומעת מבין, ש' איש תחת גפנו' זה סתרי תורה, ו' איש תחת תאנתו' זה טעמי תורה.
על הגפן כתוב בגמ' (עירובין סה.) אמר רבי חייא כל המתיישב ביינו יש בו דעת שבעים זקנים יין ניתן בשבעים אותיות וסוד ניתן בשבעים אותיות נכנס יין יצא סוד . היין נושא בתוכו את העומק של הסוד. כך על הפסוק (שה"ש ב ד) הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה: על הגמ' (סוטה כא.) אומר רש"י: לכבות את האהבה - זו תורה דכתיב (שה"ש ב ד) הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה יין סוד: . היין זהו הסוד, הפנים, העומק, שהוא חייב להישאר בפנים. סתרי תורה, זה נקרא ' איש תחת גפנו'.
סוד ' טעמי תורה', נקרא 'איש תחת תאנתו' . כל אחד ואחד נהנה גם מהגפן וגם מהתאנה. זהו הישוב האמיתי, הנכון, כשבני ישראל נמצאים על אדמתם. כך כלל ישראל צריך להיראות כשהוא על אדמתו. ' איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו'. כל אחד ואחד, עד מקום שידו מגעת להשיג, בעומק של גפנו, ולהשיג בעומק של תאנתו.
זהו הרמז של חז"ל שבעולם הזה כאשר אדם בא לקטוף תאנה, אז התאנה לא אומרת לו שום דבר, התאנה להיפך, היא מציעה לו את עצמה. אבל כשאדם יבוא לקטוף תאנה לעתיד לבוא, אז התאנה תגיד לו איפה נמצא הטעם האמיתי. 'היום שבת '. אתה רוצה את הטעם האמיתי של התאנה, אז אל תיקח את התאנה היום.
ז . נשמע לעומת ותרא האשה – שמיעת הלב
ועכשיו נחזו ר לדבר שהתחלנו בו (נעשה ונשמע). כל מי שקולט את הדבר בעין, אז הוא נמצא בסכנת 'תתורו אחרי עיניכם'. וכבר היה לעולמים. באותו יום ששי של מעשה בראשית, באותו יום ראשון של יצירת האדם, (בראשית ג ו): וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל. . טוב, תאוה ונחמד. כל זה לעיניים. כל זה תולדה של ' ותרא האשה' . אבל איך אפשר, מה נעשה כדי לא לתור אחרי העיניים?
אלא הדבר היחידי הוא לא להתבונן בדבר עם העיניים בלבד, אלא להשתדל לשמוע את הדיבור והלימוד שיוצא מאותו דבר.
והנה ישנו יסוד, והוא ההבדל המכריע העקרוני והגדול, שבין ראיה לשמיעה . בראיה רואים את הדבר כולו בכללותו. הראיה היא כ אחת והשמיעה היא מהלך. הראיה לא מתבצעת בצורת מהלך. אלא כראית דבר שלם. אמנם יכול להיות שאני לא רואה כרגע, ו אם אני אשים לב אראה עוד משהו ב עוד רגע. אבל אז אני אראה את אותו עוד משהו גם כן יחד. אבל, זה לא שייך שעצם ה ראיה נתפסת כתהליך. עצם החוש הוא לא כזה.
מה שאין כן שמיעה. אי אפשר ולא שייך בכלל לשמוע דבר שלם. השמיעה היא תהליך. אדם הולך ושומע. השמיעה היא תמיד צירוף של הברות קטועות שהוא שומע. אפילו מילה אחת היא מורכבת מכמה וכמה הברות והטיות שלעצמם חסרות משמעות לגמרי, שלא באות כאחת, אלא בזה אחר זה. ואדם שומע דבר שהוא כולו חסר משמעות לחלוטין, והשומע מצרף את כל מה שהוא שמע, ו אז יש לו דבר אחד שלם, זוהי השמיעה.
יוצא אם כן שהשמיעה היא תמיד עם בינת הלב של השומע. עם הפעולה של השומע. השומע פועל. הרואה הוא כולו נפעל. הדברים מוגשים לו כמו שהם. 'ולא תתורו אחרי עיניכם'. העיניים, מראות לנו דברים שהם דברים שלמים. הם נראים דברים שלמים. יש אשליה ומשהו שמטעה אותנו לחשוב, שראינו פה את הדבר בעצמו. זאת טעות שאין כמוה. זה נקרא חלילה 'תתורו אחרי עיניכם'. השמיעה תמיד מתייחסת חלה ונתפסת רק במשמעויות. השמיעה היא נותנת משמעות, המילה 'משמעות', זאת גם מילה של חז"ל. כך גם כשרוצים להוציא מסקנה, אז לשון הגמרא תמיד, 'שמעינן מהכא', 'שמע מינה', 'תא שמע', וכן כל הדברים האלה. השמיעה מתחברת למה שנקרא הבנה. הבנה זה שמיעה. כמו שכתוב (מלכים א גט) וְנָתַתָּ לְעַבְדְּך לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּך לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע , זה דבר ששייך למערכת אחרת. אם רוצים באיזה אופן שהוא לתפוס את טעמי הדבר כמו שהם בעצמם ובאמת, כמו שהם בפנים, צריך להטות אוזן לשמוע. כאן שומעים את מה שהדבר אומר באמת.
אם כן, בעניין 'נעשה ונשמע'. מה טיבו של הכתר של 'נשמע', שהוא מגיע אחרי נעשה שהוא קדם לנשמע?
אלא הנשמע הזה, זהו הנשמע ששומע קולט, תופס, מתחבר, אל הדבר בעצמו. כל מי שמקבל את הדבר בנשמע קודם לנעשה, לעולם אין לו קשר אל הדבר בעצמו. קיבלתי רק מה שמעתי. אבל 'נעשה קודם לנשמע' נותן חיבור אל הדבר בעצמו. הטעם שיוצא, שנובע, שמתגלה, בחיבור עם הדבר בעצמו, זהו הטעם בעצם, זהו הטעם של עולמות השכר. זהו המעין עולם הבא.
ח . החידוש הגדול טעמי תורה מעצם התורה
ואחרי כל זה, נבוא לבאר את לשון רש"י בו התחלנו: אמר לו הקב"ה למשה לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו בורא העולם אומר למשה רבינו, ' אל תעלה על דעתך'. כלומר, משה רבינו כן היה צריך להעלות על דעתו, ובורא העולם מגלה, לא כך. היה עולה על דעתו של משה רבינו, להגיש לכלל ישראל את המשנה כסידורה, בלי להטריח להבין טעמי הדבר. משה רבינו לא רצה לטרוח? מצד איזה מידה משה רבינו לא היה רוצה לעשות את זה? מה הכוונה בכל זה ?
אלא שכאן כתוב חידוש גדול. משה רבינו היה עולה על דעתו, שכל מי שלומד חייב לזכות בטעמי הדבר רק עד כמה שמתחבר לדבר בעצמו. וכאן בורא העולם גילה חידוש גדול, שטעמי הדבר זה חלק מהמסירה שמשה רבינו צריך למסור לכלל ישראל. עצם מסירת התורה מחייבת מסירה עם טעמי הדבר ופירושו. ובכך מחייבת אותנו לעשות את הדברים עם טעם.
והנה יש מחלוקת בגמ' (ר"ה כח.), אם מצוות להנאה ניתנו. יש מ"ד האומר להנאה ניתנו, יש מ"ד האומר לאו להנאה ניתנו. למ"ד מצוות להנות ניתנו אז מי שמודר הנאה מלולב או מתפילין, אסור לו לקיים בהם מצוה. משום שכשהוא מקיים מצוה הוא עושה שימוש אישי בדברים האלה. שימוש לעצמו. ליהנות ניתנו. להלכה קי"ל שמצוות לאו ליהנות ניתנו. (יש מי שפוסק שבמצוות מסויימות כן ליהנות ניתנו. מצוות דרבנן, עי' בבעל המאור.) אלא כמ"ש ברש"י, (שם) לא ליהנות ניתנו - לישראל, להיות קיומם להם הנאה, אלא לעול על צואריהם ניתנו.
אז כתוב כאן שמשה רבינו, עלה על ליבו שהדבר הזה לא כלול במסירת התורה. התורה של התורה זה לימוד, וניתנה כדי ללמוד אותה, וכל מי שילמד אותה, אז בודאי הפוך בה והפוך בה דכולא בה, וכשהוא ילמד ויתעמק ויבין אז הוא יזכה להבין את הטעם. אבל כאש ר משה רבינו מצוה אותנו על כל פרשה ופרשה בתורה, 'ללמוד וללמד לשמור ולעשות' את כל דברי תלמוד תורה. וכאן השאלה: האם בעיקר עצם מסירת התורה יש ענין בזה, והלשמור ולעשות של כל התורה כולה, חייב להיות עם טעם, או עצם קבלת התורה , וזה לעול על צוארנו, ואנחנו צריכים ללמוד, ולעשות. ואם נזכה, יהיה לנו בזה גם טעם. אבל זה דבר נוסף, ששייך לעולמות השכר, ולא דבר עיקרי במסירת התורה?
כאן הקב"ה גילה למשה רבינו, אלה המשפטים אשר תשים לפניהם. כל פרשה בתורה, צריכה להיות ניתנת עם טעם. עצם מתן תורה, מחייב, שהדברים צריכים להיעשות, עם טעם.
מכאן יוצא מה שנפסק להלכה ברמב"ם, ב הלכה האחרונה בספר עבודה (מעילה ח ח): ראוי לאדם, להתבונן במשפטי התורה הקדושה, ולידע סוף ענינם כפי כוחו. ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה, אל יהי קל בעיניו. כתוב ברמב"ם עד כדי כך, שמישהו יוכל חלילה, לטעות ולהקל במצוות שאין לו בהן טעם. משום שעיקר העבודה שצריכים לעבוד את הקב"ה, זה כמו שכתוב (תהילים לד ט) : טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה' אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר יֶחֱסֶה בּוֹ: דהיינו, זהו האופן והצורה הנכונה, איך צריכים לקיים את דיני התורה. בודאי 'מצות לאו להנות ניתנו', אלא לעול על צואריהם ניתנו. ועושים אותם משום שחייבים. הרי (קידושין לא.) ' גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה ' . והסיבה שהוא עושה משום העובדה שהוא מצווה. אלא שזהו ה'נעשה' שהוא קודם לנשמע.
אבל אנחנו גם חייבים, להשתדל להגיע אל הנשמע שהוא בא אחרי הנעשה קודם לנשמע. שגם הוא כתר של קבלת התורה. כתר נשמע, זהו התפיסה של טעם בדברים. אני עושה את הדברים האלה, עם איזה שהיא תפיסה של טעם. אמנם הטעם האמיתי שישנו במצוות לא שייך למציאות שאנחנו חיים בה פה בעולם הזה, משום שהמצוות כמצוות הן לא מסדר העולם. ואפילו המצוות שהן נראים משפטים, ששכלו של אדם מחייב אותם, מקבל אותם, רוצה בהם, גם המצוות האלה הטעמים הם לא העיקר בהם. כך ש אותם טעמים שאנחנו טועמים מתוך סדר העולם הזה, זה לא עיקר הדבר. אלא עיקר הדבר, בכל המצוות כולן, זהו התרי"ג של צורת האדם כמו שהוא נראה בגן עדן. אלה הן התרי"ג מצוות. כמו שהאדם נראה שם.
אלא שכדי למצוא טעם כלשהו בדברי תורה ובמצוות, אנחנו צריכים להוציא את עצמנו מתוך מערכת המציאות שאנחנו חיים בתוכה. כאן אין כאלה טעמים, בכל התבלינים שמוכרים בשוק, לא תמצאו שום תבלין, כמו שכתב בחז"ל (שבת קיט.), תבלין אחד יש לנו ושבת שמו. זה תבלין מיוחד שמכניסים לתוך מאכלים, והמאכלים נעשים מאכלים שטועמים בהם טעם שלא מהעולם הזה. טעם שהוא המעין עולם הבא של שבת. וכמו כן, תבלין יש לנו ותורה שמה. בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין (קידושין ל:). התורה תבלין, השבת תבלין. לא נמצא את זה בשוק. השם תבלין של כל התורה כולה, זהו הטעם הטוב ו האמיתי שאנחנו צריכים לטעום, וזה חלק מעצם חובת קבלת התורה. 'נעשה ונשמע ' זה אחד מהכתרים שאנחנו מוכתרים.
ואף על פי שלקחו מאיתנו, הרי בחז"ל כתוב מפורש, בספר הזוהר, שבשבת מחזירים לנו אותם. לכן השבת היא מעין עולם הבא, והשבת היא תפיסה כלשהי, כמובן למי שמעשהו בשבת לא כמעשהו בחול. אבל מי שכמעשהו בחול כך מעשהו בשבת, כמו שכתוב בגמרא (פסחים סד.), אז השבת לא שונה מימות החול.
החידוש הזה שכתוב כאן בפרשה הזאת, זה חידוש נפלא מאד, זה דבר מאד מחייב. אמנם מקיימים הרבה מאד מצוות ועדיין נשתייר בידינו משהו מכתר קבלת העול של נעשה. אבל אם לא נשתייר בידינו מאומה מכתר נשמע שבא אחרי כתר נעשה, אנחנו מתרחקים והולכים מקיום דברי תורה לאמיתה.
ט . חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אם תעשו ם על אמתתם
כתוב, (דברים ד ו) וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים , וכדברי רש"י (דברים ד ט): רק השמר לך וגו' פן תשכח את הדברים - אז כשלא תשכחו אותם ותעשום על אמתתם תחשבו חכמים ונבונים ואם תעוותו אותם מתוך שכחה תחשבו שוטים: העמים, כשהם רואים אותנו מקיימים את התורה כתיקונה ועל אמיתתה, תחשבו חכמים ונבונים. ואם ת עוותו אותה מתוך שכחה, תחשבו שוטים. זה דין גמור ומפורש, אנחנו חייבים לקיים את התורה באופן שכל מי שרואה אותנו יגיד רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה.
'ואלה מוסיף על הראשונים '. כתוב כאן דין. וכמו שהדיברות, מפי הגבורה שמענו, וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר, כולם דיברות שהם חובה גמורה. יחד עם כל הכפה עליהם הר כגיגית. כתוב כאן שגם הטעמים הם מסיני. ' ואלה המשפטים אשר תשים לשים לפניהם '. בנוסף על הדיברות בעצמם, שהם סוד נעשה קודם לנשמע, אז אנחנו חייבים גם את זה לקבל, ואל תעלה על דעתך לא להגיד להם טעמי הדבר. משה רבינו חייב למסור גם את טעמי הדבר, משום שזאת המסירה השלימה של תורה. כך התורה נתפסת מתקבלת והולכת אצלנו. אנו חייבים בה, גם בנעשה קודם לנשמע, וגם בנשמע שאחרי הנעשה הקודם.
'ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו ' , עד מקום שידינו מגעת, להיכנס לאותה מציאות, שבתוך מערכת הקיום הזאת, יש טעם לכל דבר ודבר בדברי תורה. זה לא נמצא בתוך סדר הדברים של העולם שלנו, שאנחנו חיים בו. זאת מציאות בפני עצמה. אל המציאות הזאת אנחנו חייבים להיכנס, כדי לטעום טעם בדברי תורה. טעם בתפילין, בציצית, בתלמוד תורה, טעם בכל מצוה ומצוה שאנחנו מקיימים.
כל מצוה ומצוה מכניסה אותנו למערכת מציאות, שהיא המציאות האמיתית, וכל מי שאת זה מבין, אז כאן נמצא הטעם. כל טעם הוא משהו של חיים. זה הטעם. כל עצמו של טעם הוא הרגשת החיות שיש בדבר. ו כמו שכתוב בתוספות ובראשונים, ' על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי ' . ' להחיות', הכוונה, לה טעים, לתת טעם, ליהנות.
כשיש לנו תפיסה אחרת בחיים, אז יש לנו מערכת טעמים אחרת. זאת מערכת הטעמים שאנחנו מחוייבים בה מתוך קבלת התורה. אם נעשה אותה עם טעם באמת, חוץ מקיום התורה שיש בזה, אז כל מי שיראה אותנו, יש כאן קיום של קידוש שם שמים לעיני העמים, היום אנחנו לא צריכים לחפש את העמים רחוק, העמים נמצאים איתנו, ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה.
אנחנו מחוייבים בדבר הזה מעיקר דין קבלת התורה, כמו סיני, גם המשפטים אשר תשים לפניהם. ושוב כלשון הרמב"ם ראוי לאדם, להתבונן במשפטי התורה הקדושה, ולידע סוף ענינם כפי כוחו. כמובן, אדם צריך לדעת ששכלו שלו מוגבל. אם הוא יטרח וישתדל יותר, ילמד יותר, אז הוא ישיג עוד ועוד טעם. זה הדבר שרצינו לבאר.
כתוב: (דברים ד, ו) וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה: ובהמשך עוד שני דברים כתובים בפסוקים הבאים: (דברים ד ז) כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו: (ח) וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִים כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם: וכמו שהבאנו את רש"י (שם ד ו): כי היא חכמתכם ובינתכם, בזאת תחשבו חכמים ונבונים לעיני העמים. ומה לנו ולהם? למה זה צריך לענין אותנו?
אלא כתוב כאן שאכן זה כן צריך לענין אותנו. צריכים לעשות את הדברים כמו שאדם חכם עושה עם הבנת הטעם. עם הבנת המציאות שבתוכה הדבר הזה פועל. וכאשר עושים דברים בטעם, אז מתקיימים שני דברים:
וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִים, וכך גם מתקיים: כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו:
עפ"י שיעורו של הגרמ"ש זצ"ל - נכתב על ידי אריאל סיסרו
