במסגרת של עבודה זרה האדם עובד את עצמו
בשבוע הקודם נתבאר כי העניין המיוחד של העבודה
זרה, שבו נמצא עיקר פחיתותה, שהעבודה זרה מעיקרה
נקבעת על ידי העובד, לא העובד נקבע על ידי אלהיו אלא
בדיוק להיפך, כך נראית האלהות של מה שנקרא אלהים
אחרים, עצביהם כסף וזהב, היינו, הכוסף והרצון של העובד
מעמידים את האלהות, וכל העבודה זרה נועדה להעמיד את
עובדיה, "והנה עומד על היאור", האלהים אחרים משמשים
את עובדיהם, עתה נוסיף להתבונן מה היא עצם העבודה
בתוך אותה מסגרת של עבודה זרה.
הפירוש הפשוט של המילה עבודה הוא משורש עבדות,
להיות עבד, כך כתוב בראשונים. עתה, בתוך המושג עבד
כלולה העובדה שגם בתוך המסגרת הפנימית של עולמו
שלו, של העבד, לא הוא הקובע. הוא לא קובע אפילו את
עולמו הפרטי שלו, אין לו מעצמו שום דבר, מה שקנה עבד
קנה רבו, אין לו שום מערכת של קניין משלו, אין לו שום
מערכת כלכלית הנקבעת על ידי כסף וזהב משלו, אין לו
מערכת משלו, כל מה שיש לו, כולו נקבע על ידי מישהו
אחר, גם עולמו הפרטי שלו נקבע על ידי מישהו אחר. הוא
נמצא בתוך עולם ולא העולם נמצא בתוכו, הוא נמצא בתוך
מסגרת.
המסגרת שנמצאים בתוכה, מתחילה באיזה מקום שהוא
הנקרא מאין באת, והיא נגמרת באיזה מקום שהוא הנקרא
לאן אתה הולך, עתה, במסגרת הזאת של כסף וזהב, על
השאלה מאין באת, התשובה היא, מעצמי, וכך גם התשובה
על לאן אתה הולך, היא גם אל עצמי. אני באתי מעצמי ואני
הולך אל עצמי, היינו, לא באתי משום מקום מחוץ לעצמי,
ואני לא הולך לשום מקום מחוץ לעצמי, באתי מעצמי אל
עצמי.
תחילת הגילוי של תורה היא "לך לך" צא מעצמך
המילים הראשונות של תורה, כלומר, המילים הראשונות
שהקב"ה מדבר אל היהודי הראשון, אל אברהם אבינו, הן
"לך לך". כונת המילים האלו, כמו שמפורש בחז"ל, קודם
כל תצא מעצמך, תצא מתוך המסגרת הזאת, מתוך המערכת
הזאת שבה אתה מתחיל, מהמסגרת שבה כל אחד אומר על
עצמו אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין מציאות,.. זאת
בדיוק האלילות, זאת בדיוק עבודה זרה. המציאות מתחילה
איתי והמציאות נגמרת איתי. איננו אומרים כאן חידושים,
הרי כל אחד ואחד מאיתנו חי בזה. המציאות מתחילה ממני,
המציאות נגמרת בי, ואני עצמי המציאות, כך מדבר אדון
של עולם, אולם אוי ואבוי לעולם הזה, העולם הזה הוא כולו
שקר, העולם הזה קיים רק באדם הזה.
כאן מגיעות המילים הראשונות "לך לך", צא מזה, צא
מארצך ממולדתך ומבית אביך. כל ההיקבעויות הקודמות,
כל הזהויות הקודמות שאדם מזדהה, כולן כלולות בארצך
ומולדתך ובית אביך. כך מדבר הקב"ה, וכך הוא פונה לכל
אחד ואחד מאיתנו. זו נקודת הראשית של כל מי שרוצה
להתחיל ולצאת מתוך המערכת, לצאת מתוך המצב,
ולהתקרב אליו יתברך, לעלות במשהו, הדבר הראשון,
המילה הראשונה, הדיבור הראשון, זה לך לך. לֵך, הכוונה
היא, פסיעה אחת החוצה, מחוץ לעצמך. אלו הן המילים
שבהם הקב"ה התגלה לאברהם, כך, זה האופן היחידי לצאת
מה'דולקת', [כפי שהארכנו בשבוע הקודם על אותה בירה
דולקת שראה אברהם, ומכוחה הוא הכיר את בוראו].
כשמתחילים לך לך, יוצאים מהמעגל הזה, שבו ההילוך
עצמו הוא סיבת הכלייה. הפסיעה הזאת, זאת הפסיעה
שמפקיעה את הדולקת. כאן זה כבר לא דולקת, כאן הולכים
אל הארץ אשר אראך, מכאן מתחילה הברכה.
בעמידה לפני ה' מבקשים את עצם השלמת החיסרון – אולם האדם לא קובע מה החיסרון
התפילה היא עמידה לפני ה', אם רצוננו להיות נקראים
עומדים לפני ה', עלינו להבין מה פירוש הדבר לעמוד לפני
ה'.
הדבר הראשון בזה הוא שיש כאן תפיסה אחרת של קיום.
כפי שכבר בארנו, העמידה לפני ה' עניינה, שהאדם צריך
להעמיד את עצמו לפני ה' במצב שהוא חסר, האדם מעמיד
את עצמו, עם חסרונותיו ועם רצונותיו לפני הקב"ה, עם כל
מה שהוא מבקש, הוא עומד ומבקש מהקב"ה, זאת נקראת
עמידה לפני ה'.
משמעות הדברים היא, שלשם כך, בראש ובראשונה אנו
צריכים להפקיע את עצמנו מהמערכת התופסת חיסרון
בצורה כזאת שהחיסרון הוא הקובע את המילוי, ראשית,
עלינו לצאת מאותה המערכת הזאת הנקראת, חלילה, כסף
וזהב, כפי שבארנו את הפסוק "עצביהם כסף וזהב", ולדעת
שבאמת זה בדיוק הפוך, "לי הכסף ולי הזהב נאם ה'
צבאות" (חגי ב' ח').
במערכת הנקראת עצביהם כסף וזהב, כאשר חסר לי
משהו פירוש הדבר שחסר לי את הדבר שאותו אני רוצה,
אולם כשמבקשים דבר מהקב"ה צריך לבקש את הדבר
בעצמו. העמידה לפני ה', פירושה, העמדה נכונה של
החיסרון, חסר לי באמת את מה שאני צריך, חסר לי את
הדבר בעצמו, חסרה לי השלמות עצמה, ואותה אני מבקש,
אנחנו מבקשים את המילוי של החיסרון באמת.
כל מי שמעמיד את עצמו לפני הקב"ה בצורת בקשה של
אותה מערכת הנקראת כסף וזהב, יש כאן משהו של עבודה
זרה בטהרה (כלשון הגמרא בעבודה זרה ח' ע"א), זאת לא
עבודה, לא כך עובדים, לא כך נראה עבד. לא אני הקובע את
החיסרון ולא אני הקובע את המילוי. המילוי לא נקבע על
ידי, אלא זאת עובדה, חסר לי, ומה שאני מבקש, אני מבקש
את ההשלמה האמיתית של החיסרון הזה, את זה אני מבקש.
כשאני מבקש משהו מידו של הקב"ה, מידו יתברך, הבקשה
היא תמיד לקבל את הדבר באמת.
היראה שבעבודה זרה באה להשלים את חסרון עובדיה – ולהבדיל - יראת שמים היא יראה בעצם הקיום
עבודה זרה נקראת יראה, כפי שאנו מוצאים בלשון חז"ל
שעבודה זרה נקראת דחלא אחרא, [יראה מתרגמים בארמית
דחלא], וכפי שכותב רש"י בתחילת פרשת משפטים
"שהמביא דיני ישראל לפני גוים מחלל את השם ומיקר שם
עבודה זרה להחשיבה, שנאמר כי לא כצורנו צורם ואויבינו
פלילים, כשאויבינו פלילים זהו עדות לעלוי יראתם" וכהנה
רבות, וכלשון הגמרא בסנהדרין (ס"ד ע"א) "הוציא יראתו
מחיקו", וכפי שנקרא בית העבודה זרה בית יראתם, העבודה
זרה נקראת יראה.
פירוש המושג יראה, אדם תמיד מתיירא במקום שהוא
תופס את החיסרון של עצמו, באותו מקום שהוא חש את
עצמו חסר, שם הוא ירא, שמה הוא מרגיש את עצמו פגיע,
בעבודה זרה, את אותו מקום החיסרון הוא רוצה להשלים
על ידי מה שנקרא דחלתא, מה שנקרא יראתו, לעומת זאת,
יראת שמים, להבדיל באלפי הבדלות, חלוקה בעצם מהדבר
הזה, יראת שמיים, זו לא תפיסה מצד החיסרון, חלילה, אלא
להיפך, היא שייכת אפילו יותר לצד השלימות, אני תופס
היראה בעצם קיומי.
במה שנקרא יראתם, הכוונה היא שעצם קיומי זאת הנחת
יסוד, אכן, במקום שבו אני חסר, שם אני ירא, ובמקום הזה
אני רוצה השלמה, לכן יש העובדים לאש ויש העובדים
למים, יש שעובדים לזה ויש שעובדים לזה, באותו מקום
שבו הם תופסים את עצמם חסרים שם הם עובדים, אבל
עבודה בעצם הקיום, זאת נקראת יראת שמים.
יראת שמיים זאת תפיסה של "יראו מה' כל הארץ, ממנו
יגורו כל יושבי תבל כי הוא אמר ויהי הוא ציוה ויעמוד",
עצם הקיום זה ממנו, זאת אומרת, אני ירא בעצם הקיום.
אינני ירא בנקודת החיסרון שבי, אני ירא בעצם הקיום.
למי שיש אוזן שומעת, לכאורה, מה פירוש הפסוק "יראו
את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו", לפי פשוטו כתוב כאן
"יראו את ה' קדושיו", ומדוע, למה תתייראו מהקב"ה,
מכיון ש"אין מחסור ליראיו", אכן, זה נראה קשה מאד, הרי
זו לא סיבה ליראה, מעולם לא שמענו שאדם יפחד והתכלית
לכך תהיה כדי לקבל שפע, קבלת השפע יכולה להיות סיבה
לאהבה, אבל אי אפשר לומר לאדם, תפחד ממנו, כי אם
תפחד ממנו תקבל כל טוב, אין אפשרות לדבר כך, זו לא
צורה לפנות כך לאדם.
אכן, המכוון בזה הוא כפי שנתבאר, יראו את ה' קדושיו
כי אין מחסור ליראיו, הכונה היא, היראה עצמה היא לא
מצד המחסור, המחסור הוא לא סיבה ליראה.
כדי להתפלל צריך לצאת ממסגרת העולם ולעמוד לפני ה'
אנו חייבים לדעת, להכיר, ולהבין, העולם הזה שבו אנו
חיים, כל עוד שאיננו יוצאים ממנו, כל זמן שאיננו יוצאים
מתוך המסגרת, כל זמן שהמסגרת נשארת 'אנחנו', כל זמן
שאנחנו הקובעים, שהכל מתחיל מאיתנו, וערכם של
הדברים אף פעם לא נקבע מחוצה לנו, אלא ערכם של
הדברים נקבע תמיד על פינו, כאשר אנחנו קובעים את ערכם
של הדברים, הזהב נקבע על פי הכסף, כל עוד שכך הוא
המצב, לעולם אנחנו לא נזוז, לעולם לא נצא מתוך עצמנו,
ולעולם לא נעמוד בשום מקום אחר. בכל מה שנעשה, אם
נעבוד - נעבוד את עצמנו, אם נתפלל - נתפלל אל עצמנו,
ולעמוד לפני - אנחנו נעמוד לפני עצמנו.
צריך לשמוע את המילה הראשונה, המילה הראשונה
שהקב"ה דיבר אל היהודים, הקב"ה דיבר, "לך לך", זאת
היא המילה הראשונה. לך לך, קודם לכל תצא, מארצך.
ממולדתך ומבית אביך, כך זה מתחיל, והדרך מגיעה עד
ל"ואברהם עודנו עומד לפני ה'", אברהם היה הראשון
בעולם שעמד לפני ה' בתפילה, מה שנקרא עומד לפני ה'.
הוא תיקן תפילת שחרית, התפילה הראשונה, זה מעצם
עבדותו של אברהם, מיד כשאדם עומד בבוקר הוא צריך
להתפלל את התפילה של אברהם אבינו. מה שאברהם תיקן
היה התיקון של התפילה הראשונה, ויש בתפילה הראשונה
דינים שהיא צריכה להיות מיד, תיכף לקימתו של האדם,
האדם קם ומתפלל, עומד לפני ה', "ואברהם עודנו עומד
לפני ה'".
ודאי, היו תפילות גם קודם לכן, היו מתפללים, אבל יש
דבר מיוחד בתפילות שתיקנו לנו האבות, כמו שכתוב
בגמרא בברכות (כ"ו ע"ב) תפילות אבות תקנום וכך נפסק
להלכה ברמב"ם בהלכות מלכים (פ"ט ה"א), תפילת
שחרית, תפילת הערב שהיא תפילת מנחה, ותפילת ערבית,
שלושת התפילות שמתפללים ביום, שהוא מחוץ לסתם
תפילה, התפילות האלה יש בהם דינים מיוחדים של עמידה
לפני ה'.
אדם יכול לעמוד ולהתפלל בכל מצב, בכל צורה, בכל
אופן, הוא מתפלל, הוא מבקש משהו מהקב"ה, אבל אין שם
שום דינים איך לעמוד, לא כן בשלושת התפילות האלה
שתוקנו לנו, התפילות הקבועות של כל יום, בעיקר התקנה
הן תוקנו כעמידה לפני ה', כך צריך להתפלל, ויש בהן דינים
באיזה אופן להתפלל, דווקא באופן של עמידה, ובאיזה
מקום להתפלל, וכל צורת התפילה זו עמידה לפני ה'.
לעמוד לפני ה', הכוונה היא, להוציא את עצמו ממצב
קיום אחד למצב קיום אחר, זאת הצורה הנכונה של עמידה
בתפילה. כשאדם מתעמד להתפלל, יש כאן שינוי בעצם
הקיום, האדם מעמיד את עצמו בצורת קיום אחרת, זה
הפירוש של קיום לפני ה'. קיום לפני ה', היינו, אני מוציא
את עצמי מעצמי, אני מפקיע את עצמי מלהיות קיים בתוך
מסגרת העולם שלי. כאן, בתוך מסגרת העולם שלנו, אנחנו
קיימים, אכן, בעמידה בתפילה אנו מפקיעים את עצמנו
מלהיות קיימים בצורה כזאת, ואנחנו מעמידים את עצמנו
במה שנקרא עמידה לפני ה', זה נקרא לעמוד לפני ה'.
עומדים לפניו, הכוונה היא שברור לנו וזו ההנחה הראשונה
שלנו שעצם קיומנו ממנו, כל מילוי חסרונותינו ממנו,
והדברים נקבעים על ידו, ואנחנו מעמידים את עצמנו לפניו
משום שממנו הכל, ממנו נקבל, ורק ממנו.
לולא האופן של העמידה הזו, זה לא שייך שאדם יעיז
לפנות אל הקב"ה מתוך מערכת סגורה של עולם שהוא
נמצא בו. האדם נמצא בתוך מערכת סגורה של עולם, הוא
קובע את הכל, ממנו הכל מתחיל ובו הכל מסתיים, ולתוך
עולם כזה הוא רוצה שהקב"ה ישפיע, הוא רוצה שהקב"ה
ישפיע לו לתוך העולם הזה דברים שהוא חפץ בהם,
והדברים האלה גם כן יעתיקו את עצמם, הם יעברו לתוכו
וזה יהיה שלו.
כשה' "גומל חסדים טובים" – זה נשאר ב"קונה הכל"
הקב"ה נקרא "גומל חסדים טובים וקונה הכל" כמו
שאנחנו אומרים בתפילה. הפירוש בזה, גומל חסדים טובים,
שהוא משפיע ונותן לכל אחד ואחד חסדים טובים, הוא
מחלק לכל בריותיו שפע וכל טוב, אבל, וקונה הכל, אחרי
שהוא עשה זאת והשפיע לאותו אחד, זה עדיין שלו, הכל
נשאר שלו, שום דבר לא הועתק לקניין של מישהו אחר.
אין דבר כזה, אין מציאות כזאת שהדברים יועתקו ויעברו
מהמציאות האמיתית כביכול, והם יעברו אלי, לרשותי, אין
לי מציאות כזאת, אין לי שום מציאות. זאת נקראת עבודה.
עבודה פירושה, מה שקנה עבד, קנה רבו, אין לי קניין משלי,
וכך, הקב"ה גומל חסדים טובים, אבל, וקונה הכל, זה שלו.
אלהים אחרים – צועק אליו ואינו עונה –לא שייך שם מושג של תפילה
עבודה זרה נקראת בתורה אלהים אחרים, בלשון הכתוב
נאמר "השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים
אחרים והשתחויתם להם", מה הפירוש "אחרים", מה הוא
השם שקוראת להם התורה "אלהים אחרים", כותב על כך
רש"י בפרשת יתרו, על הפסוק שנאמר בעשרת הדברות "לא
יהיה לך אלהים אחרים על פני" (שמות כ' ב'-ג') "שהם
אחרים לעובדיהם, צועקים אליהם ואינן עונין אותם, ודומה
כאלו הוא אחר שאינו מכירו מעולם".
כשרוצים להדגיש ולבטא את עיקר המהות של עבודה
זרה, הם נקראים אלהים אחרים, פירוש המילה אחרים זה
זרים, כאילו היינו אומרים אלהים זרים, וזה מתבטא, כפי
שכותב שם רש"י בשם הספרי, בכך שצועק אליו, מתפלל
אליו, ואינו עונה לו, זה המיוחד שבעבודה זרה.
נמצא, למדנו מזה, הכל יש בעבודה זרה, אפשר לעבוד
ואפשר להשיג, אפשר לקבל כל מיני שפע. אפשר להשיג כל
מיני שפע, כפי הדרכים וכפי הצורות שלהם, איננו בקיאים
בדברים האלה, אבל אותם העובדים לעבודה זרה הם כן
ידעו, העבודה זרה היתה עבודה, היה כאן משהו, אבל יש
דבר אחד שאין בעבודה זרה, תפילה אין שם, המושג תפילה
לא קיים, אין שם תפילה, צועק אליו ואינו עונה.
הקב"ה נקרא קרוב לכל קוראיו, קרוב, עניינו, לאפוקי
מנכרי. אחרים, זה לא קרובים, אחרים נקראים זרים. ה' קרוב
לכל קוראיו, הוא קרוב לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו
באמת, "לבני ישראל עם קרובו", יש כאן קרבה, הקרבה
הזאת היא על ידי קריאה, אפשר לקרוא לו והוא שומע,
אפשר לקרוא לו והוא עונה. זאת לא מערכת של עבודה
מנוכרת, שעובדים איזו עבודה מסוימת וזה הדבר שמהוה
סיבה לקבל איזה שפע, ואז אני מקבל שפע ואני מסתלק,
אלא זו עבודה של תפילה.
בראשונים המדקדקים מפרשים את הלשון תפילה
מלשון "נפתולי אלקים נפתלתי", היפוך המילה פתיל.
להתפלל, הכונה היא להתאחד יחד עם קונו.
לעומת זאת, להבדיל אלפי הבדלות, בעבודה זרה אין
דבר כזה, וזה גם לא ייתכן שיהיה, זה מה שנקרא אלהים
אחרים, שהם זרים לעובדיהם, צועק אליו ואינו עונהו. אין
מקום שם לתפילה, המושג של תפילה לא קיים שם. קיימת
שם מערכת, אבל תפילה לא קיימת, זה דבר שהוא לא שייך.
אלו הן שתי המערכות. המערכת של האלילות, זאת
המערכת הנקראת בלשון הכתוב "עצביהם כסף וזהב", זה
מתחיל מהכסף, ונגמר בזהב שערכו הוא לפי מידת הכסף
שיש בו, זה "מעשה ידי אדם", מה שמשקיעים שם, זה מה
שיש, זאת היא המערכת של האלילות, מהמערכת הזאת
המסקנה היא בירה דולקת.
לצאת מהמערכת הזאת, אנו יוצאים על ידי דיבור של
הקב"ה, שקורא לנו ואומר לנו לך לך, כך יוצאים. אחרי
ששמענו את הלך לך, ויצאנו מתוך המערכת הזאת, אנחנו
יכולים להיקרא עומדים לפני ה', כעת אנחנו עומדים, זאת
היא העמידה לפני ה'.
העמידה לפני ה', הכוונה היא, לעמוד בתוך מערכת
מציאות כזאת, הנקראת לפני ה'. זאת מערכת מציאות שלא
אני קבעתי אותה, זו לא מערכת מציאות, להבדיל אלפי
הבדלות, של עבודה זרה, כאן נמצא ההבדל. עבודה זרה זה
אלהים שהם אחרים לעובדיהם, אחרים מלשון זרות, זרות
כזו שאי אפשר לשמוע בכלל קריאה, הם לא שומעים
לעולם. לעולם לא נשמעת קריאה מעולם לעולם, לעולם זה
לא שייך, מעולם אחד לעולם שני אי אפשר לשמוע תפילה,
אין קריאה כזאת, אין כזו קריאה שמהדהדת מעולם אחד
לעולם שני. כל מי שרוצה לקרוא צריך להיות באותו מקום
שבו נמצא השני. באותו עולם, באותה מערכת, שם ישנה
קריאה. אולם שם, באלהים אחרים, אין קריאה, צועק אליו
ואינו עונהו, אין שם מציאות של קריאה בכלל.
כנגד מה שנקרא אחרים, מה שנקרא זרים, אנחנו בני
ישראל נקראים עם קרובו, ובנו מתקיים "קרוב ה' לכל
קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת".
