עוד כשהיה בחור בישיבת באר יעקב בלט כארי שבחבורה. רבותיו הג"ר משה שמואל שפירא זצ"ל והגה"צ ר' שלמה וולבה זצ"ל משכוהו לשני צדדים. הראש ישיבה הגאון הגדול ר' משה שמואל אמר שבחור כזה עילוי מיוחד, מתמיד נורא ולמדן עצום ראוי להיות ראש ישיבה לעדרי הדור הבא, ואילו המשגיח הרב וולבה פסק כי בחור שכל כולו לב ורגש, מלא יראת שמים טהורה וקבלה מרבותיו צריך ללמד יראה ומוסר לצעירי הצאן. עד שגברה ידו של המשגיח לצערו של הראש ישיבה...
כבר בגיל 28 נתמנה להיות משגיח בישיבת לייקווד, ואחר כך כשהגיע לגיל 34 ונפתחה ישיבת יד אהרון על ידי ראש הישיבה שיבלדחט"א הג"ר יהושע אייכנשטיין שליט"א הוא הלך להתייעץ עם הרב שך זצ"ל את מי למנות למשגיח והרב שך אמר לו שאחד כזה שהיה ראוי להיות גם ראש ישיבה וגם משגיח כעדות רבותיו הגדולים, הוא זה שמתאים ללמד תורה ויראה לבחורים, שירגישו כי המשגיח שלהם שטופח על קדקדם ומעוררם ללמוד ולהתעלות בתורה הוא עצמו גם כן גדול בתורה.
סיפר לי אברך שלמד בישיבה והיה לומד מסכתות צדדיות שלא נלמדו בישיבה, שפעמים רבות היו לו שאלות בגמרא או בתוספות והוא היה שואל את המשגיח, והמשגיח היה עונה לו על המקום כאילו עתה הוא מונח ולמד את הסוגיא.
בישיבת קול תורה, שעד אז היו בה רק בחורים, הובאה בשנות המ"מים קבוצת אברכים למדנים מופלגים, המפארת היום את עולם הישיבות. הרב המניק היה מהאריות שבחבורה, מהלמדנים המעמיקים ביותר. בדרך הלימוד קיבל את כל עוצמת הלמדנות מהגרמ"ש שפירא, וכזה היה ונשאר תמיד.
כוחו הגדול בישיבה היה שניכר לכל כי הוא נאה דורש ונאה מקיים. את מה שהוא דרש מאחרים הוא קיים בעצמו. הוא היה עובד ה' בכל לבבו, וכל הזמן עלה ונתעלה ולא נתן לעצמו מנוחה ולא שקט על השמרים.
הוא חי והרגיש כמעתיק השמועה של המשגיח הרב וולבה (בישיבה היה ברור שכשהוא אומר "המשגיח אמר" הכוונה לרבו הרב וולבה), וכל עקרונותיו בישיבה התבססו על הדברים ששמע מן הרב וולבה. [כך גם לא חשש "להתעמת" עם הראש ישיבה על כל מיני עניינים שהוא חשב שנכון לפעול ולעשות אחרת ממנו למרות הכבוד ההדדי שהם תמיד היו מעניקים זה לזה]. את השמועות ששמע מהרב וולבה הוציא אחר כך לאור בספרי אבני שלמה המופלאים.
תפילותיו היו מעומק הלב, וכשעבר לפני התיבה בימים הנוראים הוא היה מעלה את כל הישיבה לאטמוספרה אחרת. אחת מן ההדרכות שהיה רגיל להביא בשם הרב וולבה היתה שבתפילות בימים נוראים אין להרבות בניגונים יותר מדי כי אין זה "ערב שירה", ולכן היו פחות ניגונים חדשים מישיבות כמו עטרת וכדומה, אך התפילות היו מלאות נעימה ורגש, וכל מי ששמע לא ישכח את "הבן יקיר לי אפרים" שהיה מושך בבכיות בהתחטאות לפני קונו.
עם זאת הוא לא היה "ראש בקיר", וכשראה בשנים האחרונות שהציבור זקוק ליותר ניגונים הוא היה מוכן לשנות ולהוסיף למען הציבור.
הוא התמסר לכל אחד מן התלמידים ועקב באופן אקטיבי אחרי כל אחד ואחד לראות את התקדמותו ונפילותיו ולעזור היכן שהוא יכול לעזור. כל יום היה מקיים שיחות עם בחורים. הוא היה מזהה שיש בחור שצריך איזו דחיפה קטנה לפה או לשם והיה קורא לו בדיסקרטיות להיפגש בחדרו, ואז היה משוחח איתו. הוא לא היה מוריד הנחיות בהנחתות, אלא נותן הקדמה ורקע לענין שהוא רוצה לדבר עליו ובסופו של דבר הביא את הדברים כ"עצה טובה קמשמע לן", עד שהבחור היה משתכנע שכך אכן טוב וכדאי לו. את כל זה היה עושה בדרך כבוד בצורה שנתנה הרגשה שהוא מכבד עד מאד את הבחור ואת שיקול דעתו ולא אומר "קבלו דעתי". הרבה מאד בחורים חייבים לו את עלייתם והצלחתם וחלק גדול מגידולם.
הוא היה דואג לבחורים בישיבה לא רק ברוחניות אלא גם בגשמיות וחומריות, וכולם ידעו שהוא הכתובת אם יש איזה תלונות על האוכל או על התנאים, אם צריך סידור חדרים או סידור חברותות.
על לוח הזמנים בישיבה הוא היה אחראי והיה מקדיש שעות מחשבה ארוכות איך הכי טוב ונכון לארגן את הזמן של הסדרים, התפילות והאוכל כדי שעליית הבחורים תתמיד בצורה הטובה ביותר.
הוא היה רגיש מאד לפגיעה בזולת וכדברי רש"י אורייתא מרתחא ליה – שיש לו רוחב לב מתוך תורתו ומשים ללבו יותר משאר בני אדם. אחד הדברים שהכי הפריעו לו והעכירו את רוחו היה לראות השחתה במידות אצל בחורים ומקורבים. הוא עצמו היה מכיר טובה בצורה יוצאת דופן ואם היה נתקל בחוסר הכרת הטוב משווע הדבר היה נוגע מאד לנפשו.
תמיד היה מקדים שלום לכל אדם ומאיר פניו באופן מיוחד בחיוך ובשמחה לתת הרגשה טובה לזולתו ולתלמידיו.
בתקופה מסוימת ביקשנו כמה חברים שימסור לנו ועד מיוחד. הוא הסכים ברצון אך לא רצה שבחורים אחרים ירגישו מקופחים ומופלים לרעה, ולכן נדד וחיפש באיזור הישיבה עד שמצא מישהו במרחק כמה רחובות מהישיבה לתת זכות שימוש בחצרו לקבוצה, וכך היינו יוצאים כמו במחתרת פעם בשבוע והולכים לשמוע דא"ח. כמדומני שחוץ מאיתנו היו לו עוד כמה וכמה קבוצות כאלה ואחד לא ידע מחברו.
בהספדים דברו רבות על מידת החסד הנדירה שלו. איך היה אביהם של שבורי לב, והיה מקדיש שעות מזמנו היקר לשמוע צרותיהם של אחרים ולנסות לסייע בידם ככל יכלתו. בנו סיפר שתמיד היו באים אליהם בשבתות מסכנים ונזקקים מסוגים שונים, והבנים חשבו תמיד שככה טבעי ורק כשגדלו הבינו שמדובר בדבר יוצא מגדר הרגיל. דברים רבים היה עושה בסתר ללא שמקבל הטובה ידע מזה.
סיפר אחד הספדנים שהמשגיח היה מתפלל בישיבתו, שהמשגיח הבחין שאחד האברכים בישיבה מדוכדך כי נלקח ממנו איזה "שטעלע" שהיה לו. הרב המניק פנה לראש ישיבה והתחנן שיכניס את האברך לכל מיני תפקידים של מסירת שיעורים שונים, והוא עצמו סידר לו תוספת כספים שתגיע לו דרך הישיבה, וכל זה ללא שהאברך ידע דבר וחצי דבר מכל זה. לאחר מכן הוא לא הרפה מהראש ישיבה וכל הזמן התעניין איך זה מתקדם ומסתדר.
עוד דברו בהספדים על כיבוד ואב ואם שיבדלחט"א שלו שהיה למופת לא מצוי. הדאגה שלו בבית הכנסת לכבוד אביו הורגשה לעיני כל.
סיפר בנו שיום אחד לקח אותו מבית חולים לאחר טיפול דיאליזה ארוך ומייסר עד מאד, כאשר כל גופו שבור ורצוץ, ובדרך ביקש המשגיח מבנו שיעבור דרך ההורים כי הוא רוצה לבקרם. הבן ניסה להניא את אביו בידעו שהוא סובל ייסורי תופת וזקוק למנוחה מיידית, אך האב התעקש. כהשגיעו לבנין של ההורים לא הצליח המשגיח לצאת מן המכונית, ובנו נאלץ למשוך אותו ולתמוך בו כל הדרך עד לבנין של ההורים. כשדפקו בדלת הורה המשגיח לבנו לעזוב אותו כדי שההורים לא ידאגו לו, וכשההורים פתחו את הדלת הוא גם עשה ריקוד בדירה כדי להראות שהוא בסדר ומרגיש טוב...!
אם בימים כתיקונם היה כל הזמן במהלך מתמשך של עלייה, הרי שמאז וחלה לפני כשלוש שנים נפתחה פרשיה חדשה בדברי ימי חייו.
הגוף שלו הלך ודעך לאיטו בלי שהרופאים יידעו מה בדיוק יש לו ואיך לשפר את מצבו, וכל כמה שהגוף נחלש ונידוך במדוכה כך זרחה נשמתו יותר ויותר. מסירות נפשו לתורה לעבודה ולתפילה היתה עד שערי מוות ממש.
גם תוך כדי ייסורי גוף ונפש עזים המשיך לבוא לישיבה בשארית כוחותיו ולמסור שיחות תמידים כסדרם. המצב שלו היה לפעמים כה נורא שלא היה יכול ללכת אפילו צעד אחד ללא תמיכה וייזכרו לטובה כמה תלמידים שהתמסרו אליו בכל כוחותיהם. [היציאה האחרונה שלו בחיים היתה לחתונה של אחד המיוחד מבחורים אלו. יציאה שעלתה לו בריאות פשוטו כמשמעו והוא היה נראה בה ל"ע כמו "מת מהלך", אך ביקש לקיים בה את מה שתמיד היה מלמד שהמקבל טובה מחברו נפשו הוא חייב לו].
כשכבר לא היה יכול לבוא לישיבה היה מוסר שיחות וועדים דרך הטלפון, וסיפר בנו שעל מיטת חוליו כשכולו רצוץ בכאבים נוראים הוא היה מבקש את הטלפון כדי למסור שיחה שהיו שומעים אותה בחורי הישיבה וגם אברכים (השיחות נמצאות בקול הלשון). לעתים לאחר השיחה היו מתקשרים תלמידים לומר שהם שמחים לשמוע שמצבו הוטב כפי שנשמע בשיחה שלו, ולא ידעו שהוא נמצא ומדבר עמם מתוך ערש דווי ממש.
כשכולו עור ועצמות וכל מה שמוליך ומקיים אותו היה הנשמה שלו נטו הוא היה מתאמץ להגיע לכל תפילה בציבור ואמר ששווה לו כל ההתאמצות הנוראית אפילו בשביל לשמוע קדיש אחד אחרון בסוף מנחה.
בהושענא רבה האחרון הוא התבקש לעבור לפני התיבה בתפילת הגשם בישיבת הר"ן כמו שהיה עובר כל השנים. הבקשה היתה לשם הנימוס ומפאת הכבוד בלבד כי היה ברור שהוא לא במצב שיכול להתאמץ בתפילה לפני התיבה, אך הוא לא נרתע מהקושי וחינן בשארית כוחותיו "לחיים ולא למוות". גם בתפילת הטל שאחריה המשיך בבקשה זו ויתכן שכך הצליח לדחות את מלאך המוות עוד כמה חודשים...
עוד רבות יסופר ורבות יתואר, ויותר מכל הוא מה שחרות בלב בני משפחתו ותלמידיו.
