בס"ד, ה' באדר א' ה'תשפ"ד
פרשת תרומה צריכה לבנות בקרבנו את הכיסופים לבנין המקדש. בפרשה מופיעה המצוה לבנות את בית הבחירה (שמות כ"ה, ח'):
וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם
ידועים דברי הכוזרי בחתימת ספרו:
כִּי יְרוּשָׁלַיִם אָמְנָם תִּבָּנֶה כְּשֶׁיִּכְסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לָהּ תַּכְלִית הַכֹּסֶף עַד שֶׁיְּחוֹנְנוּ אֲבָנֶיהָ וַעֲפָרָהּ.
נראה, שהדברים בנויים על הפסוקים בפרשת השבוע:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי.
הדבר הראשון שנדרש לבנין המקדש הוא נדבת הלב, הרצון. לכן כשבני ישראל ירצו את המקדש וישתוקקו אליו - אז תיבנה ירושלים והמקדש. הכיסופים בונים את המקדש.
מהי משמעות הדברים?
הרב אשלג, בעל "הסולם", טבע ביטוי חשוב (תלמוד עשר הספירות ח"א פ"ב):
אין כפיה ברוחניות.
ניתן לכפות על האדם כמעט כל דבר. עם אקדח או בפיתוי כספי ניתן לשכנע אדם לעשות כל דבר. אם אנו רוצים שאדם ילמד, למשל, את הזוהר הקדוש, אפשר לומר שמי שילמד את ספר הזוהר יקבל 1000 דולר בכל שבוע. הדבר יגרום לאנשים רבים ללמוד זוהר. אך הם לא לומדים מרצון. הם רוצים את הדולרים, לא את ספר הזוהר.
אנשים אלו ידעו אולי את הזוהר בעל פה, אבל הם לא יתקדמו בהשגה רוחנית אפילו צעד אחד. התקדמות רוחנית לא יכולה לבוא בכפיה.
דברים מעשיים - ניתן לכפות על האדם. אבל השגה רוחנית תלויה ברצון. הרצון עושה את האדם לכלי, ואז הוא יכול לקבל דברים גדולים ולהפכם לחלק ממנו ומהווייתו. "רצון" אותיות "צנור". הרצון הוא הצינור שדרכו נכנסים הערכים וההשגות אל האדם.
אי אפשר להכריח אדם לרצות. את הרצון צריך האדם לבנות בעצמו.
בבנין בית המקדש הרצון הוא הכרחי. הוא קושר את האדם למקדש. לכן נדבת הלב מהווה מרכיב מרכזי בבנין המקדש. כשאדם נותן משהו שמבטא את רצונו - הוא קשור ומחובר למקדש, וכך הוא נעשה כלי לקבל את הקדושה והשראת השכינה שבמקדש.
"אין כפיה ברוחניות", ולכן ירושלים תיבנה רק כאשר יכספו בני ישראל לבנותה. כאשר האומה תהיה עם רצון למקדש - המקדש יבנה.
המשימה שלנו היא לבנות את הרצון למקדש. בשלב ראשון - בקרבנו פנימה. כל אחד ואחד בעצמו צריך להשתוקק לבית המקדש. מתוך כך יש להקרין את ההשתוקקות הזו לכל עם ישראל. כאשר עם ישראל ירצה את המקדש - הוא יגיע. בנין בית המקדש לא נעשה "דרך הרגליים", אלא דרך הרצון.
יש בזה הבדל יסודי בין יחסנו לבנין ארץ ישראל ובין יחסנו לבנין ירושלים והמקדש. הרי זה דומה ליחס שבין הגוף והנשמה. בדברים הקשורים לגוף ניתן לומר: "אחרי המעשים ימשכו הלבבות". ניתן לעבוד גם עבודה חיצונית, והיא משפיעה על הנפש פנימה. אבל במה שקשור לנשמה, לקדושה ולהשראת השכינה, אי אפשר בלי הרצון. לא ניתן לכפות דברים אלו מבחוץ, אלא רק על ידי כיסופים פנימיים. אנו צריכים לבנות את הכיסופים, את השתוקקות הנשמה של האומה למקדש.
בנין הכיסופים דורש מאיתנו עבודה גדולה. אנו צריכים להבין את המשמעות של בית המקדש, וכמה הוא חסר היום לעם ישראל, כמה עם ישראל חי כשבר כלי בלי בית המקדש.
השכינה מאחדת את עם ישראל כולו סביב ירושלים והמקדש. "ירושלים הבנויה - כעיר שחוברה לה יחדיו", עיר שמחברת את עם ישראל זה לזה. עם ישראל הוא נשמה אחת וגופים מחולקים, ובמקדש מתגלה הנשמה והאחדות של האומה.
מתוך האחדות שורה השכינה ומתכפרים העוונות. "אין אדם לן בירושלים ועבירה בידו".
השראת השכינה גורמת גם לכך שכל דבר נמצא במקומו, ולא בערבוביה. אנו חיים בעולם שבו הטוב והרע מעורבבים. גם התפקידים של האנשים התערבבו. על כך אנו מתפללים, כפי שמובא במשנה (אבות פ"ה מ"כ):
שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך.
כשיבנה בית המקדש יהיה כל אדם במקומו, יעשה כל אחד את תפקידו, וממילא ידע מה חלקו בתורה, מהי האות המיוחדת שלו בתורה ובעולם, מה תפקידו ומה יעודו. כיום, כשאנו לא מאוחדים סביב המקדש, רבים אינם ממלאים את תפקידם ואת חלקם בתורה, ואחרים נדרשים להשלים זאת. כך אין לכל אחד חלק בתורה הראוי לו, ויש ערבוב. כשיבנה בית המקדש, נזכה גם ל"תן חלקנו בתורתך". נשוב כל אחד לחלקו המיוחד לו בתורה, כשכל אחד ואחד ימלא את תפקידו ואת חלקו בתורה.
החסרון במקדש גדול, והדרך למלאו היא על ידי הרצון. כשעם ישראל ירצה את המקדש - הוא יגיע. כיצד? הקב"ה ימצא את הדרך המתאימה. אנו צריכים לבנות את הרצון. לא רק את הרצון שלנו כפרטים, אלא את הרצון של האומה כולה. אנו צריכים לחשוב כיצד להביא את העם כולו להבנה שירושלים היא מרכז החיים, הלב של האומה. ובלי הלב - כל הגוף לא פועל נכון.
נבנה בע"ה את הכיסופים וההשתוקקות לבית המקדש, ובע"ה מתוך כך נזכה לבנות את המקדש.
הרב ויצמן
