בפרשתן נאמר הציווי על הקמת ומלאכת
המשכן וכליו, ואיתא בגמרא (שבת מט:) 'הא דתנן
אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כנגד מי, אמר
ר' חנינא בר חמא כנגד עבודות המשכן '. ופירש
רש"י 'כנגד עבודות המשכן, אותן המנויות שם
בפרק כלל גדול היו צריכין למשכן, ופרשת שבת
נסמכה לפרשת מלאכת המשכן ללמוד הימנה'.
ואמרו בגמרא (שבת צד.) 'רבי שמעון אומר מלאכה
שאינה צריכה לגופה פטור עליה'. וכתבו
התוספות (שם ד"ה ר"ש) 'נראה לר"י דמלאכה שאינה
צריכה לגופה קרי, כשעושה מלאכה ואין צריך
לאותו צורך, כעין שהיו צריכין לה במשכן, אלא
לענין אחר, כי הצורך שהיתה מלאכה נעשית
בשבילו במשכן, הוא גוף המלאכה ושורשו, ולפי
זה הוצאת המת אין צריך למת, ובמשכן היו צריכין
לחפצים שהוציאו, וכו' וחופר גומא ואינו צריך
אלא לעפרה, ובמשכן היו צריכין לגומא לנעוץ
בה או לדבר אחר'.
היינו שכל מלאכות גמרינן ממלאכת המשכן
וכליו, ובכל מלאכת המשכן לא מצינו שום
מלאכה שלא היתה צריכה לגופה, וע"כ המוציא
את המת מביתו, אינו חייב עליה, לפי שאינו דומה
למלאכת המשכן, שהוציאו חפצים והוצרכו לאותן
חפצים בחוץ, וע"כ חשיב שפיר הוצאה, אבל
הוצאת המת, אינו חפץ להוצאה עצמה שיהיה
המת במקום אחר, אלא שאינו רוצה להמת
בביתו, וע"כ הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה
שלא היתה במשכן, ולכך פטור עליה.
ולכך אמרו בגמרא (שבת עג:) 'החופר גומא בשבת,
ואינו צריך אלא לעפרה, פטור עליה'. לפי
שבמשכן היו חופריןגומות לנעוץ בה או להניח בה
איזה דבר, אבל לא מצינו במשכן שום חפירה,
שהיתה לצורך העפר שמוציא מן הגומא, ולכך
החופר גומא ואין צריך אלא לעפרה, פטור עליה.
והקשה שם הרה"ק השפ"א זיע"א וזלה"ק 'קשה,
דהא היו חופרין כדי למלאות מזבח הנחושת עפר,
[וכמ"ש רש"י פ' יתרו (כ, כא) בפסוק מזבח אדמה
תעשה לי - שהיה ממלא את חלל מזבח הנחושת
אדמה בשעת חנייתן, ובפרשת תרומה בעשיית
המזבח] נמצא דגם במשכן היה חופר גומא ואין
צריך אלא לעפרה'.
היינו שמצינו במשכן חפירה שהיתה לצורך
העפר, שהלוא נאמר בפרשתן על המזבח, שהיו
ממלאין בו אדמה ועפר, והרי שהיו צריכים לחפור
גומות ובורות, וליטול את העפר מן הגומא על מנת
למלאות בו את המזבח, נמצא שהיתה מלאכה כזו
במשכן, ולמה החופר גומא ואינו צריך אלא
לעפרה פטור עליה, לפי שלא היתה במשכן, הלוא
היתה בכל חניית עם בני ישראל במדבר.
ומשכבר הימים חשבתי ליישב קושייתו, שהנה
אמרו בגמרא (חולין פח:) 'דרש רב נחמן בר רב חסדא,
אין מכסים אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח, אמר
רבא האי בורכא, אמר ליה רב נחמן בר יצחק
לרבא מאי בורכתיה, אנא אמריתה ניהליה, ומהא
מתניתא אמריתה ניהליה, היה מהלך במדבר ואין
לו אפר לכסות, שוחק דינר זהב ומכסה, היה מהלך
בספינה ואין לו עפר לכסות, שורף טליתו ומכסה'.
וכתבו שם התוס' 'אלא בדבר שזורעין בו
ומצמיח - למעוטי עפר מדבר קאתי, דלא שמעינן
ממתניתין, דצמחין גדלין בו מאליהן, אלא דמה
שזורעין בו אינו מצמיח, וכו' ויש לומר דשמא אז
כשבאו שם ישראל היה מצמיח'. היינו שעפר
המדבר אינו מגדל צמחין, ורק בזמן שהיו ישראל
במדבר, היפך הקב"ה את הטבע עבורם, והיה עפר
המדבר מגדל להם צמחים לישראל.
וכתב המנחת חינוך (מצוה לב, מוסך שבת החרישה ו) וז"ל
'והנה חרישה נקרא אב, ומבואר בגמרא (שבת צו:) כל
מלאכה דהוה במשכן הוי אב, והיה במשכן
חרישה לצורך הסממנים, ולכאורה, במדבר היאך
היה חרישה וזריעה, הא עפר מדבר אינו מצמיח,
ועיין תוס' חולין, כתבו דבזמן שהיו ישראל
במדבר היו זורעים ומצמיח'. עיי"ש מה שהאריך
בזה.
ומעתה יש לחדש ולומר, שהחופר גומא חייב
דווקא במקום המצמיח, ואז החרישה נצרכת
לצורך הזריעה והצמיחה, אבל החופר במקום
שאינו ראוי לזריעה, אינו חייב על החרישה, וא"כ
באמת במדבר אע"פ שחפרו לצורך אדמת
המדבר למלאות את המזבח, הנה מ"מ לא היה
מקום ראוי לזריעה, ורק בדרך נס היו זורעין
ומצמיח, כשהיה לצורך המשכן, ומעתה מובן
שחפירת העפר לצורך מילוי המזבח, לא היה נצרך
שיהיה עפר המצמיח, ולא עביד הקב"ה ניסא
בכדי, ע"כ מקום החפירה ההוא לא היה מצמיח
כלל, ובזה תתיישב קושיית הרה"ק השפת אמת
זיע"א כמין חומר, ודו"ק.
האדמו"ר מטאלנא שליט"א
