סיפר לי אחד מראשי הישיבות בעקבות המלחמה הוטל עליו ללכת אל משפחה שכולה ולהודיעה על נפילת הבן. לאחר ההלם הראשון משעברה כמחצית השעה אמר האב "עברתי את השואה. שכלתי בה אשה וחמישה ילדים שלא זכו אפילו להגיע לקבר ישראל. בני זה זכה להיוולד בארץ ישראל, לחיות בה, ללמוד בה, למסור את חייו למענה ולהגיע לקבר ישראל. בכל זאת קצת התקדמות."
אין אדם נתפס על צערו. אני לא הייתי אומר התקדמות קימעא. אולם יכולני להעיד כי בימי נעורי כשהיינו נתונים בעיצומה של השואה היה חלומנו היותר מתוק שאם נגזר עלינו להיהרג, ניפלה נא לפחות במלחמה בארץ ישראל.
