עבודת התפילה/ האבסורד הקיומי שאנחנו חיים בו

Now I understand the meaning of the Olympic *gold medal* *silver medal*.

This shiur is deep and oh-so true. 

מאויבי תחכמני – מה היא העבודה שבתפילה

בארנו את עניין התפילה הנקרא רחמי, כלשון הגמרא בברכות

(כ' ע"ב) דנשים חייבות בתפילה "דרחמי נינהו", עתה נבא לבאר

את חלק התפילה הנקרא עבודה, כמו שמצינו בדברי חז"ל בכמה

מקומות, ומפורש כן בגמרא במסכת תענית (ב' ע"א)"דתניא לאהבה

את ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם ,איזו היא עבודה שהיא בלב הוי

אומר זו תפלה", סתם עבודה זו תפילה, וכך אנו מוצאים שהרמב"ם

בספר המצוות [מצות עשה ה'] לומד מהפסוק "ועבדתם את ה'

אלקיכם" שיש מצות תפילה מדאורייתא,"עבדהו בתפילה", על מנת

להבין זאת עלינו להקדים ולהבין את עצם המושג עבודה, ולאחר

מכן נוכל להשתדל להבין מה המיוחד בתפילה.

והנה, מעבודה, אנו רחוקים מאד, אבל לעבודה זרה אנחנו

קרובים, הרבה יותר ממה שאנחנו מוכנים להודות, עתה, כדי להבין

מה היא עבודה, נתבונן מה היא עבודה זרה, דבר שהוא קרוב לנו

יותר, ומתוך כך אולי נוכל לעמוד על עניין העבודה, וכמאמר הכתוב

(תהלים קי"ט צ"ח) "מאויבי תחכמני".

מה הגנאי לעבודה זרה ב"עצביהם כסף וזהב"

כתוב בפסוק (שם קט"ו ד') "עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם.

פה להם ולא ידברו עיניים להם ולא יראו וגו'", לכאורה, יש כאן עניין

תמוה, הלא עניין הכתוב כאן הוא לדבר בגנותה של עבודה זרה

שהיא דבר רע וגרוע, דבר מגונה, אם כן, ניתן לשמוע שמעשה ידי

אדם זו גנות, וכן פה להם ולא ידברו ושאר הדברים שמונה הכתוב

בהמשך אף הם כולם גנות, אולם מה היא הגנות ב"עצביהם כסף

וזהב". הרי ודאי אין זו קביעת עובדה בעלמא ממה עושים את

הפסלים, מכסף וזהב, אלא הכתוב מדבר כאן בגנות העבודה זרה,

אכן, מה רע בזה, לכאורה אין כאן שום ביטוי של סלידה, שום צד

רע, איזה דבר גרוע אמרנו בזה, הלא להיפך זה יכול להישמע אפילו

כדבר טוב, ואף אם טוב ודאי אין כאן, אולם בכל אופן אין שום ביטוי

לרע בעובדה שזה כסף וזהב, זו עובדה ידועה שיש לאלילים אלה

צורות מסוימות, ומה הוספנו כשאמרנו כסף וזהב, ממה באנו

להוציא, וכי אילו זה היה אבנים או נחושת זה היה טוב יותר, ננסה

להבין את העניין מעיקרו.

כסף זה הדבר השואף והזהב הוא הדבר הנשאף

פירוש המושג כסף בתורה, עצם הדבר מפורש בחז"ל, והעניין

יותר מפורש בדברי הקדמונים. מבחינת השפה, פירוש המילה כסף

הוא אותו שורש של כיסופים, של רצון, וכלשון הכתוב "למעשה

ידיך תכסֹף" (איוב י"ד ט"ו), אדם נכסף למשהו, אדם רוצה משהו,

אדם שואף לקראת משהו, זה נקרא כיסופים. נכסף, זה אדם הרוצה

את הדבר הזה, מבקש אותו מאד, הוא נכסף אליו, זה פירוש השם

כסף בלשון הקודש.

לכן, קיימא לן להלכה שהכסף הוא המשמש לכח הקנין. הדברים

הנקנים בעולם אלה התכלית, אלה הדברים שאותם אני מבקש, אבל

הדבר המבקש, הדבר ששואף אל התכליות האלה, הדבר שאיתו אני

מגיע לקראת השגת הבקשה, זה הוא הכסף, עם הכסף אני משיג את

מה שאני רוצה להשיג. הדבר שאותו רוצים להשיג, הוא הנקרא זהב,

זה פירוש המילה זהב, כמו שכתוב בראשונים, שהמילה זהב מורכבת

משני מילים, זה הב, היינו, את זה אני רוצה.

נמצא, המשמעות של כסף וזהב היא, כסף זה הכיסופים והרצון,

השאיפה אל משהו שמחוצה לי, כמו כל שאיפה בעולם, והזהב זה

הדבר הנשאף, הדבר שאליו שואפים ואותו רוצים, אליו רוצים

להגיע, זה הב, את זה תן לי. הרצון עצמו, הכיסופים עצמם, זה

בכסף, וסוף הדרך של הרצון, מגיעה לזהב. [לכן קיימא לן להלכה

כדברי המשנה בתחילת פרק הזהב (ב"מ מ"ד ע"א) ש"הזהב קונה

את הכסף והכסף אינו קונה את הזהב", וכדאיתא התם שכך שנה רבי

בזקנותיה אף שבילדותו שנה להיפך, הכסף הוא הטבעא, הוא

המטבע, והזהב הוא הפירא, והמשיכה תמיד נעשית בפירות ולא

במטבע, הפירות זה הדבר שאליו שואפים, זה הזהב, ואילו הדבר

שאיתו אנו מגיעים למה שאנו שואפים, זה מה שנקרא כסף, זה

פירוש המילה].

כל העולם כולו נע בין שני הקטבים האלה, הצד אחד, הקוטב

האחד, ציר אחד שעליו העולם נע, זה הציר של מה שנקרא כסף,

והציר השני זה הזהב. מכאן לכאן, בשטח הזה, בשאיפה הזאת מן

הכסף אל הזהב, כאן אנחנו נמצאים, כאן אנחנו חיים.

בעולם של עבודה זרה ערך הזהב נקבע לפי הכסף

ננסה להבין יותר, מצד אחד הכסף הוא זה שעל ידו אנחנו

משיגים, הכסף הוא האמצעי, הוא הדבר הכוסף, אשר רוצה ומבקש

את הזהב, והזהב זה הדבר המבוקש, אכן, מצד שני, הזהב נקבע על

ידי הכסף.

כי הנה, אחר שכך שמו של הכסף בלשון התורה, נמצא שהזהב

נקרא זהב, משום שאליו אני כוסף, היינו, ערכו של דבר נמדד כמה

כסף יש בו, כך ערכו של הדבר. הערך של כל דבר, תורת הזהב שבו,

כלומר, העובדה שהוא הדבר שאותו מבקשים, הרי שהביקוש אליו

נקבע על פי כמה 'כסף' יש אליו, וכדרך שקובעים זאת היום, כל דבר

ודבר ערכו נמדד כמידת הכסף.

לכאורה הדבר היה צריך להיות הפוך, אם היינו חיים בצורה של

אמת הדברים היו צריכים להיות הפוכים, הכסף הלא כוסף לדבר

מסוים משום שהדבר הזה הוא משהו שאליו צריך לכסוף, נמצא

שערכו של הדבר שאליו צריך לכסוף הוא קבוע בעצמו, הוא באמת

הוא, הוא נמצא בתוך עצמו. הצורה שהמערכת שלנו היום בנויה היא

לא צורה כזאת, אלא זו צורה שהדבר אין לו ערך בעצמו, כל הדברים

שאליהם כוספים אין להם ערך בעצמם, ערכם לא נמצא בתוכם, אלא

הוא נמדד תמיד כפי מידת הכסף שאפשר להשיג בעדם, כפי מידת

הכסף ששולם או ישולם עבורם. אכן, באמת יש כאן אבסורד, זו

סתירה, כי אם כן, למה כספת לדבר הזה, תכסוף לדבר אחר, הרי

צריכה להיות סיבה למה אתה כוסף לדבר הזה.

הדברים שאליהם שואפים בני אדם, הם דברים שערכם לא נמצא

בשום מקום אחר, אין שום נקודת כובד למצוא את ערכם של הדברים

אלא רק במידת הכיסופים לדבר הזה, אבל הדברים כשלעצמם הם

חסרי ערך לגמרי. אם נניח לכסף ונבדוק אותם לעצמם, נמדוד אותם

וננסה לתפוס מה ערכו של הדבר מצד עצמו, ונאמר לאדם, הרי

שאפת לדבר הזה, והסיבה לשאיפה לדבר הזה היתה כנראה משום

שהדבר הזה שלם יותר, גדול יותר, נעלה יותר, חשוב יותר, אם כן,

צריך היה להיות שערכו של הדבר הזה בעצמו אילו היו מחזיקים

אותו בלי כסף יהיה שוה לאדם בדיוק כמו באופן שהוא השיג אותו

עם הכסף, אם ערכו של הדבר נמצא בו בעצמו, נמצא בתוכו, מה לי

הכסף בזה, הלא הכסף הוא רק אמצעי, אכן, מכיון שערכם של

הדברים נקבע נמדד ונערך לפי מידת הכסף שלהם, מכאן אנחנו

יכולים לעמוד על צורת הדברים היום.

צורת הדברים, כמו שהיא נראית בעולם הנשלט על ידי המערכת

הזאת שנקראת כסף וזהב, היינו, העולם שנשלט על ידי עבודה זרה,

היא באופן שאנחנו כוספים לדברים האלה, רוצים אותם, משלמים

עבורם בכסף רב, אדם משקיע בדבר הזה את כל כספו, היינו, את כל

כוח הכיסופים שלו הוא משקיע בדבר, אולם ערכו של הדבר הזה

הוא רק בזה שאליו אני כוסף ולא יותר. אין לו שום ערך מעצם

מציאותו, ולכן נקבע ערכו של דבר רק לפי מידת הכסף שהוא שוה,

ותו לא.

לאלילים אין ערך עצמי– כל ערכם הוא הכוסף

כאן נמצאת הגנות האמיתית של עבודה זרה, וכאן זה יותר מגנות.

כשאומרים את כל התיאורים שהם מעשה ידי אדם, זה בא כדי

להקטין את הדבר, פה להם ולא ידברו וגו', כל אלו הם דיבורים

בגנותם, אולם הדיבור הכבד ביותר בגנות האלילים זה הדבר

שמבטא את עצם המהות, היכן נמצאת המהות של האלילות, המהות

עצמה נמצאת ב"עצביהם כסף וזהב". למי ששומע היטב, אין ביטוי

של גועל נפש גדול יותר מאשר עצביהם כסף וזהב, זה חייב להיות

כך, זאת המילה הראשונה שאומרים על האלילים, עצביהם כסף

וזהב, כאן נאמרה גנות. יש כאן גנות, יש כאן חרפה, יש כאן ביטוי

לכל העומק של הרע, של המגונה שיש בעבודת כוכבים.

עצביהם כסף וזהב, הכונה בזה שהם נקבעים לפי מידת הכסף,

ערכם לא נמצא בעצמם, אין להם ערך בכלל, אם תבדוק את ערכו

של הדבר לעצמו לא תמצא בו כלום, לא תמצא בו דבר, הוא איננו,

הוא לא קיים, באופן אובייקטיבי, לעצמו, הוא חסר ערך, כל ערכו

נקבע לפי מידת הכסף, ערכו הוא משום שאני שילמתי בעדו, משום

שאני כוסף אליו, וכיון שאני כוסף אליו, לכן הדבר הזה הוא מבוקש,

לכן הוא נדרש, לכן יש לו ערך. כל ערכו הוא לפי מידת הכסף שאני

משקיע בו, וזה הכל.

נמצא, כשמשקיעים את הכסף, וכמדת הכסף שהושקעה בדבר,

כך שוויו וכך ערכו של הדבר הזה, זאת בדיוק המערכת שבונה

האלילות, זאת היא המערכת של עבודת אלילים. עצביהם כסף וזהב,

עובדיהם נתנו להם ערך, הם עשו אותם, על ידי הכסף, כמידת הכסף

הם עשו אותם לבעלי ערך. אם נבדוק את ערכם לעצמו זולת הכסף,

בלי הכסף שהושקע בדבר הזה, הרי שהדבר התפורר, אין בו כלום,

הדבר הזה כשלעצמו הוא חסר ערך.

מערכת חיינו היא "כסף וזהב מעשה ידי אדם"

דבר זה בא לידי ביטוי בחיים עצמם, אדם כוסף, רוצה, מבקש,

רודף אחרי דבר, רודף ורודף, הלא אנחנו חיים בתוך המצב הזה,

וברגע שהאדם השיג את מה שהוא רדף אחריו, הרי שלוקח זמן קצר,

מספר ימים, לפעמים מספר שעות, ולפעמים מספר דקות, והדבר

מאבד את ערכו. הדבר הרי נקבע לפי מידת הכסף, ויותר אין פה כסף,

וכיוון שכבר אין פה כסף, הדבר אבוד, הדבר חסר ערך. רדפתי

אחריו, השקעתי חיים בלמצוא את הדבר, וברגע שמצאתי אותו,

לקחתי ממנו את הכסף שבו, וכשלקחתי ממנו את הכסף, הדבר חדל

להיות זהב.

איננו צריכים ללכת רחוק כדי למצוא את הדבר הזה, הדבר הזה

'לא נפלאת ולא רחוקה' מעמנו, הוא קרוב אלינו מאד, אנחנו חיים

זאת יום יום, זאת בדיוק המערכת שבתוכה אנחנו חיים. עצביהם כסף

וזהב מעשה ידי אדם, הכוונה היא, שבמעשה ידי אדם, גם ערכם של

הדברים קיים רק כפי מה ששמנו בו, אין שם שום דבר מעבר למה

שאנחנו הנחנו בדבר הזה, אנחנו מניחים בתוך הדבר הזה את ערכו,

שמנו שם את הכוסף שלנו, את כספנו שלנו השקענו שם, ועד כמה

שאנחנו הכנסנו, כך יש שם. זה הפירוש "מעשה ידי אדם", מעשה

ידי אדם הכונה למה שאנחנו הכנסנו, ויותר מזה אין שם דבר, אין

שם כלום, רק את מה שאנחנו עשינו. אם ניקח את מה שאנחנו עשינו,

הדבר איננו, הוא לא קיים, זה פרצוף פניה של האלילות.

הרשעים – אלהיהם משמש בסיס לעמידתם

סוף ענינה של האלילות הוא כמו שאומרים חז"ל במדרש, על

ההבדל בין כביכול הבורא יתברך, ה' אלקי ישראל, ובין, להבדיל

אלפי הבדלות, הצד שכנגד, ההבדל מי מתקיים על מי, מי עומד על

מי, והכי איתא בבראשית רבה (ס"ט ג') "א"ר יוחנן הרשעים

מתקיימין על אלהיהם, ופרעה חולם והנה עומד על היאור, אבל

הצדיקים אלקיהם מתקיים עליהם, שנאמר והנה ה' נצב עליו ויאמר

אני ה' אלקי אברהם", הצדיקים, אלקיהם מתקיים עליהם, היינו, הם

שמים את עצמם כבסיס, כביכול, בשבילו, אנחנו מעמידים את

עצמינו כבסיס כדי שהוא יעמוד פה. ואילו הם, היינו, הצד שכנגד,

[אותם "אויבי", שמהם אנו באים לקיים "מאויבי תחכמני"], הרי

שאצלם זה כמו שכתוב בפרשת מקץ בחלום, "והנה עומד על

היאור", היאור היה אחד מאלהי מצרים, ופרעה ניצב עליו, היינו,

הוא לוקח את מה שנקרא אצלו אלהות, ועושה זאת כבסיס לעמידה

שלו, הוא עושה את הדבר הזה כאמצעי, והתכלית הסופית היא

שהוא יוכל לעמוד עליו. ההיפך הגמור ממה שנקרא אצלינו "והנה

ה' ניצב עליו".

כאן נמצא סוף הדבר, כאן ההבדל העיקרי. במעשה ידי אדם,

הכוונה בזה, שאני הוא הקובע, האלילות נקבעת על ידי העובדים,

העובדים הם שעושים את הדבר הזה, הם שיוצרים אותו, והם שעשו

את הדבר הזה לאלהות, זה נקבע על ידם, על ידי רצונם של העובדים.

רצונם של העובדים זה צד הכסף, וצד הכסף הזה עושה אותם לזהב,

עושה אותם למורגש, עושה אותם לדבר שאליו שואפים. זה עושה

אותם לאיזו מין תכלית, אבל יש בזה רק את הכסף הזה שהם

השקיעו, "עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם".

הנכסוף נכספת של יעקב מבטל את אלהי לבן

לאוזן שומעת, אפשר לשמוע זאת בלשון הכתוב. כאשר יעקב

ברח מבית לבן רחל גנבה את התרפים ולבן רדף אחריהם, והוא בא

אליו בטענות כמו שכתוב "ויאמר לבן ליעקב מה עשית ותגנוב את

לבבי ותנהג את בנותי כשבויות חרב", והוא ממשיך וטוען טענות

כנגדו, ובהמשך הדברים הוא אומר "יש לאל ידי לעשות עמכם רע

ואלקי אביכם אמש אמר אלי לאמר השמר לך מדבר אל יעקב מטוב

ועד רע", לכאורה, בזה הוא גמר את טענותיו בכל מה שנוגע לעצם

הבריחה, אולם כעת יש לו טענה נוספת,"ועתה הלך הלכת כי נכסוף

נכספת לבית אביך למה גנבת את אלהי", מה לבן רוצה כעת, לשם

מה הוא מוסיף את כל המשפט הזה. ודאי אין הכונה "ועתה" מלשון

תירוץ, כאילו שהוא מוותר לו על מה שאמר קודם לכן, אלא זה

המשך של פסוק אחד, הוא בא לטעון כנגד יעקב "למה גנבת את

אלהי" ואת הטענה הזו הוא פותח במילים האלו "ועתה הלוך הלכת

כי נכסוף נכספת לבית אביך", לכאורה, במה העובדה שנכסוף

נכספת לבית אביך צריכה להיות שייכת כאן לנושא הזה, לעובדה

הזאת שגנבת את אלהי. לבן אומר לו, אתה הלכת ונכספת לבית אביך

אבל למה גנבת את התרפים, כיצד יש כל שהוא של שייכות בין

העובדה שהוא נכסף לבית אביו לעובדה שהוא גנב את אלהיו של

לבן.

אכן, כאן צריך לשמוע, ולהבין, ה"נכסוף נכספת" הזה של יעקב,

באותו "נכסוף נכספת לבית אביך" יש סיבה לביעור עבודה זרה. זה

ה"נכסוף נכספת" שבא להוציא באופן הכי עמוק מ"עצביהם כסף

וזהב". וכך טוען לו לבן ליעקב, "ועתה, הלוך הלכת כי נכסוף נכספת

לבית אביך", אכן, בשבילך זה טוב, זה בסדר, אבל את אלהי שלי

למה גנבת, זאת טענתו. יש שייכות בין ה"נכסוף נכספת" של יעקב

לעצם עובדת הגניבה, אלא שעל זה גופא הוא בא בטענות, הוא טוען

כנגדו, למה גנבת את אלהי.

ב"נכסוף נכספת לבית אביך" של יעקב, מונח כאן כוסף, כאן

נמצא הכסף האמיתי, ומתוך הכסף האמיתי מגיע הזהב האמיתי,

שיש לו את הערך האמיתי, הערך העצמי, כאן נמצאת האמת, אבל

המערכת הזאת הנקראת עצביהם כסף וזהב, זאת היא המערכת של

האלילות, כאן נמצאת האלילות, וכאשר מתגלה הכוסף האמיתי זה

עצמו ביעור של "עצביהם כסף וזהב", הזהב שקיים רק על ידי הכסף.

עיקרו של דבר, כפי שבארנו, בכל מקום שהדברים נקבעים על

פי מידת הכסף שלהם, היינו, שכל הערך נקבע לפי מידת ההשקעה

בהם, כמה כסף נתן בהם המשקיע, אותו האדם הכוסף, כמה כוסף

הוא השקיע באותו דבר, וכמידת הכוסף והכסף, כך ערכו של הדבר,

נמצא, שהדבר הזה, בסופו של דבר, שורף את עצמו. זה דבר פשוט,

כי באמת יש כאן דבר שסותר את עצמו בעצם, לא ייתכן לעולם

שיהיה כוסף לדבר שכשאשיג אותו כבר לא ארצה אותו, ואם לא

ארצה אותו הרי אין לו שום ערך, וממילא אין כבר סיבה לרצות אותו,

זה אבסורד קיומי, וזה האבסורד שאנחנו חיים בו. אנחנו רודפים

אחרי דבר, והרדיפה הזאת כוללת בתוכה את ההנחה שבזמן שאשיג

את הדבר הזה, הדבר הזה יהיה חסר ערך, בזמן שאשיג את הדבר

הזה לא השגתי כלום, אם כן, איזו משמעות יש לכוסף, איזה

משמעות יש לכך שכספתי לדבר הזה. וכי מה הוא הדבר שהאדם

רוצה, הלא סוף החשבון הוא שהאדם רוצה לרצות, הוא רוצה את

הדבר הזה רק משום שהוא רוצה אותו, רק משום הרצון, וכשהוא

ישיג את הדבר הזה, שזה בדיוק מה שהוא רוצה, הרי הוא יפסיק

לרצות אותו, אם כן מה הוא רצה, לאן הוא רדף, לאן הוא הולך, זה

אבסורד בכל המערכת, יש כאן משהו בלתי אפשרי בכל המערכת

כולה.

אברהם אבינו לימד אותנו לשמוע את הלך לך

אברהם אבינו הוא זה שלימד אותנו בדיוק את דרך הפרישה

מעבודה זרה, ואת הדרך אל לך לך. כתוב בתורה שה' אמר לו "לך

לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", זאת היא

הדרך של כל אדם ואדם. כל אדם ואדם מזרע אברהם חייב ללכת כדי

להגיע אל הקב"ה, מארצך, וממולדתך, ומבית אביך, אל הארץ אשר

אראך, כל מי שנמצא בארצו ההתחלתית, במולדתו, המקום שבו הוא

נולד ושמה הוא ממשיך, ובבית אביו, הרי שהוא בסך הכל המשך,

אין תקוה מאחד כזה. כל מי שלא שומע את ה'לך לך', כל מי שלא

מתחיל ללכת מארצו וממולדתו ומבית אביו אל הארץ אשר אראך,

ארצך מולדתך ובית אביך הן הארצות שבהוה, הארצות שיש לנו

אותן מיד, הן נמצאות כאן, לידינו, בהישג יד, כל הארצות האלה

נמצאות פה, פה ועכשיו, ואילו "אל הארץ אשר אראך" הכוונה היא

לעתיד.

לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, זאת קריאה לעזוב את

הארצות של פה ועכשיו, לעזוב אותן, אין תכלית בהן, וללכת אל

הארץ אשר אראך. התכלית תגיע, היא תבוא, היא תהיה. אל הארץ

אשר אראך, הקב"ה מבטיח, אני אראה לך אותה, אבל קודם כל "לך

לך".

ה"לך לך" הגיע מכח ראיית ה"בירה דולקת"

ידוע לשון חז"ל במדרש, איך אברהם אבינו מצא את הקב"ה,

היינו, מה היתה נקודת היציאה של אברהם אבינו, והכי איתא

בפסיקתא זוטרתא בתחילת פרשת לך לך "א"ר יצחק, למה אברהם

אבינו דומה, לאחד שהיה מהלך ממקום למקום וראה בירה דולקת,

אמר שמא תאמר שהבירה הזאת בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה

ואמר אני בעל הבירה".

בירה, הכוונה היא למין בית גדול, שמעצם טבע הדברים חייב

להיות בשליטה של בני אדם, בני אדם צריכים לגור בו, להשתמש

בו, זו בירה, זה בית מרכזי, דבר שהוא צריך להיות מרכז חיים, הדבר

שהוא עיקר החיים של המקום, עיקר הלב של המקום, ומהמקום הזה

יוצאים ומתפשטים חיים ופעילות, אותו אחד ראה בירה דולקת,

ואמר אפשר לבירה בלא מנהיג, האם זה ייתכן שתהיה בירה בלא

מנהיג, מיד הציץ עליו בעל הבירה.

כאן חז"ל מגלים, כיצד היתה הפרישה של אברהם אבינו

מהאלילים, מה היא הדרך שאברהם אבינו הלך ממה שנקרא אלילות,

עד להתגלות שכינתו יתברך, לשמוע את ה"לך לך מארצך וממולדתך

ומבית אביך". הדרך מהאלילות שאברהם אבינו היה בה על כורחו,

והפרישה מזה אל הלך לך, הייתה דרך המראה הזה, הוא ראה בירה

דולקת, כאן היה עיקר הדבר שעורר את אברהם אבינו לפרוש מפה,

לפרוש מהאלילות, לפרוש מהמצב הנקרא "מארצך וממולדתך

ומבית אביך", ולשמוע את ה"לך לך", היינו, כאן נתהווה אברהם,

כאן הוא נהיה, ננסה להבין מה המשמעות של דולקת, ומה היה

הדבר שעורר את אברהם אבינו.

בירה דולקת-מכח הריצה היא מבערת את עצמה

יש מגדולי המפרשים שפירשו את המילה דולקת מלשון ריצה

ורדיפה, כמו שמצינו בפסוק שיעקב אומר ללבן "מה פשעי מה

חטאתי כי דלקת אחרי", זו היתה הסיבה שאברהם אבינו התעורר

לשאול האם אפשר שהבירה היא בלי מנהיג, הוא ראה את הבירה

רצה, רודפת אחרי משהו, אבל הפירוש הפשוט של המילה דולקת

הוא כפשוטו, מלשון בוערת, שורפת.

העניין בזה, המציאות של בעירה היא כילוי הדבר, ישנם כל מיני

צורות כליה לדברים, ניתן לכלות עצמים בהרבה צורות, אולם ישנה

צורה אחת ויחידה שבה עצם הדבר בעצמו מהווה את האנרגיה

לשרוף את עצמו, כשדבר כלה על ידי בעירה, הדבר עצמו הוא השמן

שבסיבתו הבערה בוערת, נמצא שבסופו של דבר, כל דבר שדולק,

קיומו של הדבר הזה הוא סיבת כלייתו, עצם היותו של הדבר היא

עצמה סיבת הכליה שלו. פעולת האש היא, שהיא לוקחת את הדבר,

ועושה מהדבר בעצמו אש, לולא שהיה הדבר, האש לא היתה

בוערת, האש בוערת מהכח שנותן לאש הדבר הזה בעצמו, וכך,

הדבר הזה בעצמו, מספק את השמן לכליית עצמו, הוא בעצמו עושה

את כליית עצמו, זאת צורת הכליה של בעירה, זאת צורת כליה

מיוחדת.

כל מיני המכלים בעולם, מכלים בכח אחר, לוקחים כח מסוים

ומתגברים על החומר של אותו דבר ומכלים אותו, דבר אחד מכלה

דבר שני, כח אחד מכלה מציאות אחרת, אולם כליה של שריפה, זה

המיוחד שבה, לוקחים את הדבר בעצמו, לא רק את סיבת היותו של

הדבר, אלא שעצם היותו, עצם הימצאותו, עצם חומרו של הדבר,

שהוא צורת ההימצאות שלו פה, הדבר הזה בעצמו הוא השמן

לשריפה, הוא האנרגיה של האש, הוא עצמו הכח של האש, האש

דולקת מכוח הדבר בעצמו.

נמצא שבדליקה אנחנו לוקחים דבר ועושים אותו לסיבת כליית

עצמו, הדבר בעצמו הופך להיות סיבה לכליית עצמו, כך צריכים

להבין את עניין הבירה שדולקת, כך הם פני הדברים כשמסתכלים

עליהם, בירה דולקת, הכוונה היא, שהמהלך שלה הוא מהלך של

כליה עצמית, זה מהלך שמכלה את עצמו, בהכרח. עצם צורת החיים,

עצם המהלך שלהם, כך היא צורת הקיום של כל הדברים כולם.

המהלך של כל הדברים כולם, המהלך הזה בעצמו הוא סיבת אובדן

כל הדברים.

לדבר הזה מצטרף גם הפירוש השני בדולקת, הבירה דולקת, היא

רצה, היא רודפת אחרי משהו, והרדיפה הזאת בעצמה, היא עצמה

סיבת כליית עצמה, היא רודפת להשיג דבר, שאחרי שהדבר יושג,

הוא יכלה, אחרי שהדבר יושג, כבר אין לי שום סיבה לרדוף אחריו,

לרצות אותו, אז הדברים נעשים בטלים. הדברים הופכים להיות

אפר. הדברים הופכים להיות חסרי משמעות אחרי שהשגתי אותם.

זה נקרא בירה דולקת.

מערכת שנקבעת על ידי האדם אין לה קיום

בכל מקום שהדברים נקבעים בצורה הנראית כמו שאנחנו

נראים, שכשמגיע אדם לעולם, ברגע שהוא עומד על דעתו הוא קובע

את כל צורת הדברים בעולם, היינו, יש ערך רק למה שאני רוצה, אני

הוא זה שקובע את הדברים שאליהם אני כוסף, אני קובע מה חסר

לי, ואני קובע מה צריך למלא את החסר, אני קובע איזה דבר יש לו

ערך ואיזה דבר אין לו ערך, האדם עצמו קובע את המסגרת שבתוכה

הוא חי, האדם עצמו קובע את אותה מערכת הנקראת חיסרון ומילוי,

שהיא המערכת הכוללת את כל העולם כולו, לפי כיסופיו שלו,

כיסופיו שלו הם הקובעים מה הוא הזהב בעולם, הם קובעים מה

שווה בעולם ומה הוא דבר בטל, בכל מקום שהדברים נקבעים

בצורה כזאת, אין בשום פנים ואופן קיום לדברים האלה.

הסיבה הראשונה שאין לזה קיום, כי הלא אין לדברים האלה קיום

מחוץ למסגרת האנושית הקצרה של האדם הזה, משום שרק הוא הרי

קובע את הדברים האלה, הם לא נקבעים בשום מקום מחוץ לו, הוא

קובע גם את ההתחלה וגם את הסוף, הוא קובע גם את הכסף וגם את

הזהב, ממילא אין לדברים האלה קיום אלא רק בתוך עצמו, וברגע

שהאדם הזה מתאפס, מתאפס יחד איתו כל העולם שלו, עולמו

מתבטל ביחד איתו, זו סיבה אחת המחייבת שלא ייתכן שיהיה קיום

במציאות לדבר הזה, משום שהדבר הזה לא נובע מתוך המציאות

אלא רק מתוך תודעתו של אותו אדם, הוא יצר לעצמו עולם, הוא

יצר לעצמו את הכסף, הוא יצר לעצמו את הזהב, את כל המערכת

כולה הוא יצר לעצמו. באופן כזה, הדברים מתחסלים כבר מעצם

העובדה שהאדם הזה איננו. כל עוד האדם הזה קיים, יש מקום באיזה

דמיון כל שהוא למציאות כזו, אבל ברגע שהאדם נגמר, נגמר

העולם, אין שום מקום שבו האדם הזה יכול להמשיך, יכול לחיות,

אין לו עוד מציאות אחרת, זה דבר אחד.

הדבר השני הוא, שאפילו בתוך המערכת הזאת, אפילו בתוך

אותה מערכת אנושית שהאדם הזה יצר לעצמו, הדברים הרי דולקים,

הדברים בוערים ובוערים עד שהם נעשים לאפר עד הסוף, עד שהם

נגמרים לגמרי, הכל דולק, לא ייתכן שיהיה קיום כזה, שכל עצמו

הוא יהיה קיים כסיבת חיסול עצמו, זה דבר שלא ייתכן.

כשיש מנהיג - בירה דולקת אינה אופן של כילוי

זה פירוש המושג דולקת, הדבר בעצמו, כוח חיותו של הדבר,

מהוה את סיבת כליית אותו דבר, הדבר הופך להיות סיבת ביטול

עצמו, אכן, זה דבר שלא ייתכן, זה מה שאברהם אבינו פגש בעולם,

וכאן, בנקודה הזאת, אברהם אבינו פרש מהאלילות, מכח זה הוא

הגיע למסקנה שחייבים להניח שאי אפשר לבירה בלא מנהיג.

הבירה, בלי שיש את מי שאומר "לך לך", אם הבריאה נשארת כך,

כמו שהיא היתה לפני שאברהם אבינו הכיר את בוראו, זו בירה

דולקת, הבירה פשוט מחסלת את עצמה, ומתוך ההנחה הזאת, מגיע

ההכרח שאי אפשר לבירה בלא מנהיג.

כאשר יש מנהיג, הרי שאז מהלך הדברים הוא לא מהלך

שמשמיד, אלא מתבטא כאן מהלך שתחילתו במקום אחר וסופו

במקום אחר, הוא מתחיל באיזה מקום שהוא, ונגמר באיזה מקום

שהוא, זה מהלך של קיום.

בשבוע הבא נבאר בעז"ה כיצד היציאה מהעבודה זרה היא ה"לך לך"

מהעולם של "מארצך ממולדתך ומבית אביך", העולם שהאדם קובע את

הכסף והזהב, אל "הארץ אשר אראך", אל העמידה לפני ה'.

הגרמ"ש זצ"ל