בפרשתן נאמר הציווי על הקמת המשכן,
שנאמר (כה, ח) 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'.
ומצינו בתוה"ק המשך לפרשה זו, היא פרשת
הזהירות ומורא מקדש ומשכן, שמירת המקדש
והמשכן, שנאמר כהמשך לפרשה זו, להלן
בפרשת במדבר (א, נ-נא) 'ואתה הפקד את הלוים על
משכן העדות וגו' וסביב למשכן יחנו וגו' והזר
הקרב יומת '.
ואיתא במדרש (שמו"ר נב, ה) 'אמר רבי יוחנן, כיפה
של חשבונות היתה חוץ לירושלים, וכל מי
שמבקש לחשב הולך לשם, למה, שלא יחשב
בירושלים ויצר, לפי שנקראת (תהלים מח, ג) משוש כל
הארץ, וכל השבח הזה למה, שהיא קרית מלך רב'.
הרי שלא היו מניחים לאנשים עצבים ומצטערים
לישב בירושלים, ומי שהיה רוצה לחשב
במחשבות של צער ועצבות, היה נדרש להתכבד
ולצאת מירושלים.
ויש לומר שגם זה נרמז בכלל 'והזר הקרב יומת'.
שהוא ענין עצבות וצער, ואי אפשר ליכנס אל
המקדש בפרט, ולירושלים בכלל, למי שהוא
בצער ועצבות, והצער והעצבות הם ענין זר, לפי
שבית המקדש וירושלים הם מקומות השמחה
והחדוה, והזר שמגיע בעצבות ומרירות, אין לו
רשות לכנוס שמה, ולהביא את עצבותו ומרירותו
לשם.
ומצינו שאמרו בגמרא (מכות כד.) 'כבר היו רבן
גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי
עקיבא עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים
קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל
שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין,
ורבי עקיבא מצחק, אמרו לו מפני מה אתה מצחק,
אמר להם מפני מה אתם בוכים, אמרו לו מקום
שכתוב בו והזר הקרב יומת, ועכשיו שועלים הלכו
בו ולא נבכה, אמר להן לכך אני מצחק' וכו'. ויש
לומר שגם ענין זה היה גורם לרבי עקיבא לצחק,
לפי שירושלים ובית המקדש, הם משוש כל
הארץ, לפי שהיא קרית מלך רב, ואין ראוי להיות
עצבים ומצטערים במקום השמחה, כי אין לבוא
אל שער המלך בלבוש שק.
והנה אמרו בזוה"ק (ח"ג רמג:) 'סטרא דשכינתא
עלאה, דאיהי חירו דכלא חדו, באתר דאיהי
שלטא, והזר הקרב יומת, לית רשו לסטרא
אחרא לשלטאה, לא שטן ולא משחית ולא מלאך
המות, דאינון מסטרא דגיהנם, ובגין דא ביומין
דחול אמרין ישראל והוא רחום יכפר עון ולא
ישחית והרבה להשיב אפו וגו' (תהלים עח, לח), בגין
דביומין דחול שכינתא תתאה אתלבשת באלין
קליפין דמיתה דדינא, ובשבת אתפשטת מנייהו'
וכו'.
הרי לן ששבת קודש היא בבחינת המקדש,
שמתוך השראת השכינה המיוחדת שיש בשב"ק,
וכמו שאמר הכתוב (שמות לא, יז) 'ביני ובין בני ישראל
אות היא לעולם'. אזי לא יבוא משטין ומקטרג
בשבת קודש, וע"ז אמרו והזר הקרב יומת, וע"כ
אמרו בזוה"ק בפרשתן (קלה,: ואנו נוהגים לאומרו קודם תפילת
מעריב דשב"ק), 'כד עייל שבתא, איהי אתיחדת
ואתפרשת מסטרא אחרא, וכל דינין מתעברין
מינה, ואיהי אשתארת ביחודא דנהירו קדישא,
ואתעטרת בכמה עטרין לגבי מלכא קדישא, וכל
שולטני רוגזין ומארי דדינא, כלהו ערקין
ואתעברו מינה, ולית שולטנו אחרא בכלהו עלמין
בר מינה'. ובשב"ק הרי זה בבל יראה ובבל ימצא
שום ענין של עצבות וצער, וכענין שאמרו
בירושלמי (ברכות פ"ב ה"ז) 'בא להודיעכם שאין אבל
בשבת. הדא דכתיב (משלי י, כב) ברכת ה' היא
תעשיר זו ברכת שבת. ולא יוסיף עצב עמה זו
אבילות. כמה דתימא (ש"ב יט, ג) נעצב המלך על בנו'.
וכך תיקן לן אחד מרבותינו הראשונים כמלאכים,
בזמר כל מקדש, 'וביום השבת שישו ושמחו
כמקבלי מתן נחליאל'.
וענין זה צריך לעורר ולהזכיר שוב ושוב, ובפרט
בשבת קודש תרומה, שהקריאה מעורר הזמן,
ובפרט בעת שאנו זוכים להתאסף בחדוותא
דלבא, ברעותא חדא, כולהו כנישתא דידן, בעצה
אחת ומחשבה אחת, להסתופף בצל הרה"ק בעל
ההילולא קדישא זיע"א, שגדולה זכותנו עד מאד
מאד, והנה הוא השטן הוא היצה"ר, עמל ומתייגע
בכל כוחו ויכלתו, כדי להכניס עצבות ומרירות
וצער בעם בני ישראל, ובפרט ביום השבת, יומא
דנשמתא, יומא דחדוותא, וצריך לעמוד כנגדו
בכל הכוח והעוז, שלא לאבד את השמחה הגדולה
אפילו לרגע אחד.
ומדרך הטבע כאשר אין נמצא האדם במקומו
הרגיל, יכול היצה"ר להביאו לידי תרעומת על
המקום שאין הוא רגיל בו, על יצועו שאינו כהוגן,
על מאכלו ועל משקהו, ועוד מהבלי העולם הזה,
והכל מעשה שטן מעצת היצר, ויש לעמוד בכל
התוקף שלא להניח לו דריסת רגל בעלמא
בשמחתנו, וכמו שאמר החכם מכל אדם (משלי יד, י)
'בשמחתו לא יתערב זר'. הוא הזר הקרב יומת,
הוא השטן הוא היצה"ר, וצריך לשמוח שיש לנו
היכולת והאפשרות, שבת אחת בשנה, לצאת
מכל מצרי ומגבלות הגוף וצרכיו הגשמיים, לעלות
ולהתעלות למדריגות הרמות, וליתן הודאה שבח
ושירה, לקל אשר שבת ברא, בשמחה רבה ואמרו כולם.
האדמו"ר מטאלנא שליט"א
