בֵּאוּר דִּבְרֵי עֲוֹנוֹת אַרְבַּע כִּתּוֹת: אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל אַרְבַּע כִּתּוֹת אֵין מְקַבְּלִים פְּנֵי הַשְּׁכִינָה. כַּת לֵיצָנִים. כַּת שַׁקָּרִים. כַּת חֲנֵפִים. כַּת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע. כַּת לֵיצָנִים דִּכְתִיב (הושע ז':ה') מָשַׁךְ יָדוֹ אֶת לֹצְצִים. כַּת שַׁקָּרִים דִּכְתִיב (תהילים ק"א:ז') דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי. כַּת חֲנֵפִים דִּכְתִיב (איוב י"ג:ט"ז) כִּי לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבֹא. כַּת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע דִּכְתִיב (תהילים ה':ה') כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע.
עַתָּה נַאֲזִין עַד תְּכוּנַת עִנְיְנֵיהֶם. וּתְכוּנַת אָפְנֵיהֶם. לְהַשְׂכִּילְךָ בִּינַת מִבְחַר עִמְקֵיהֶם. וּנְחַלֵּק אוֹתָם לְחֶלְקֵיהֶם. וְנַחְשֹׂף סוֹף חֹמֶר עָנְשֵׁי עֲלִילוֹת נִגְעָלוֹת. וְתַשִּׂיג בְּמַעַרְכֵי הַחֲלָקִים הַרְבֵּה תּוֹעָלוֹת. כִּי אוּלַי טֶרֶם עָמַדְתָּ עַל דְּבָרֵינוּ לֹא בָּחַנְתָּ טוּב טַעַם כֹּבֶד פֶּשַׁע כָּל חֵלֶק מֵחֶלְקֵיהֶם. וְחָזוּת קָשָׁה וְחֹמֶר הָעֹנֶשׁ אֲשֶׁר בְּכָל אֶחָד מֵהֶם לֹא חָזִיתָ, וְאוּלַי קָצֵהוּ רָאִיתָ וְכֻלּוֹ לֹא רָאִיתָ. וְכָל חֵלֶק אֲשֶׁר נְסַדֵּר רִאשׁוֹן הוּא חָמוּר מִן הַשֵּׁנִי. וּמִתּוֹךְ דְּבָרֵינוּ גַּם בַּחֲלָקִים הַקַּלִּים אֲשֶׁר נַזְכִּיר תַּכִּיר בַּלְהוֹת צַלְמָוֶת. וְתֵדַע כִּי אַחֲרִיתָם דַּרְכֵי מָוֶת. וְאוּלַי מֵאָז לֹא פִתְּחָה אָזְנֶךָ. וְהָיוּ כְּמוֹ דֶּרֶךְ יָשָׁר לְפָנֶיךָ. וְעַתָּה כִּי נִכְתֹּב עֲלֵיהֶם מְרוֹרוֹתָם. תָּבִיא מְגוּרָתָם בְּרַעֲיוֹנְךָ. גַּם יָבוֹאוּ חַדְרֵי רוּחֲךָ. הַמְּסוּרִים הַנְּכוֹנִים. בִּרְאוֹתְךָ כִּי אָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים. הַשֵּׂכֶל וְהַמִּקְרָאוֹת. וְדִבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם הַנִּפְלָאוֹת. וְהָיוּ לְעֵד וּלְאוֹת. וּבָזֶה הָאֱמֶת אֵלֶיךָ יִבָּחֵן. וְיֵעָרֶה עָלֶיךָ מִמָּרוֹם רוּחַ חֵן. וּבִעַרְתָּ הַמִּדּוֹת הָרָעוֹת מִקִּרְבֶּךָ. וְיִתְמָךְ דְּבָרִים נְבָרִים לִבֶּךָ.
וְזֶה דְּבַר כַּת לֵצִים. נֶחֱלָק הַלֵּיצָנוּת עַל חֲמִשָּׁה חֲלָקִים. הַחֵלֶק הָאֶחָד – אִישׁ לָשׁוֹן הַנּוֹתֵן דֹּפִי בִּבְנֵי אָדָם. כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים נ':כ') תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְּדַבֵּר, בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן דֹּפִי. וְנִקְרָא לֵץ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ"א:כ"ד) זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן. פֵּרוּשׁוֹ – שְׁתֵּי הַמִּדּוֹת הָרָעוֹת שֶׁהֵם הַזָּדוֹן וְהַגַּאֲוָה נִקְבְּצוּ וְנִתְחַבְּרוּ בָּאָדָם הַלֵּץ. כִּי מִבְּלִי הֱיוֹת לוֹ תּוֹעֶלֶת בַּדָּבָר הוּא גּוֹרֵם נֶזֶק עָצוּם לַחֲבֵרָיו אֲשֶׁר יַבְאִישׁ אֶת רֵיחָם בְּעֵינֵי הָאָדָם. וְזֶה תַּכְלִית זָדוֹן יוֹתֵר מִן הַגּוֹזֵל וְהַחוֹמֵס שֶׁעוֹשֶׂה לְהַרְבּוֹת לוֹ מָמוֹן. וְגַם הוּא יָהִיר. כִּי הַשָּׁפֵל וְהַנִּכְנָע כַּאֲשֶׁר יַכִּיר מִגְרַעַת עַצְמוֹ וּמוּמָיו לֹא יִתְלוֹצֵץ עַל בְּנֵי אָדָם. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תענית ח.) לֶעָתִיד לָבֹא מִתְקַבְּצוֹת חַיּוֹת אֵצֶל הַנָּחָשׁ וְאוֹמְרוֹת לוֹ אֲרִי דּוֹרֵס וְאוֹכֵל, זְאֵב טוֹרֵף וְאוֹכֵל, אַתָּה מָה הֲנָאָה יֵשׁ לְךָ. אָמַר לָהֶם וּמָה יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת י':י"א) אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלֹא לָחַשׁ וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן. וְזֶה הַחֵלֶק גַּם הוּא מֵחֶלְקֵי כַּת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע.
הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי – מִי שֶׁלּוֹעֵג לִבְנֵי אָדָם כִּי יָבוּז לָהֶם בְּלִבּוֹ לְקֹצֶר הַשָּׂגָתָם בְּמַעֲלוֹת, אוֹ בְּהַצְלָחוֹת הַזְּמַן, בְּכָבוֹד וּבִשְׂרָרָה. אוֹ יָבוּז אוֹתָם לְעָנְיָם וְרִישָׁם. וְהַגַּאֲוָה הֱבִיאַתּוּ אֶל הַמִּדָּה הַזֹּאת אוֹ רֹב הַשַּׁלְוָה וְהַתַּעֲנוּג. כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קכ"ג:ד') רַבַּת שָׂבְעָה לָּהּ נַפְשֵׁנוּ הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים הַבּוּז לִגְאֵי יוֹנִים. וּפְעָמִים יַלְעִיג הַלֵּץ עַל הַקְּדוֹשִׁים וְהַנְּבִיאִים כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כ':ז') כֻּלּוֹ לוֹעֵג לִי. וְאָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (משלי י"ד:כ"א) בָּז לְרֵעֵהוּ חוֹטֵא. עוֹד נֶאֱמַר (משלי י"ד:כ"א) בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב וְנֶאֱמַר (משלי י"ז:ה') לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה. פֵּרוּשׁ – לוֹעֵג לָרָשׁ הֶרְאָה אֶת נַפְשׁוֹ כִּי תְּדַמֶּה, אֲשֶׁר הַהַצְלָחוֹת בְּיַד בְּנֵי אָדָם וְהַשֵּׂג יַשִּׂיגוּן אוֹתָן בְּחָכְמָתָם, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ח':י"ז) וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה, וְנֶאֱמַר (ישעיה י':י"ג) כִּי אָמַר בְּכֹחַ יָדִי עָשִׂיתִי וּבְחָכְמָתִי כִּי נְבֻנוֹתִי. וּבַעֲבוּר זֶה לוֹעֵג לָרָשׁ כִּי יֹאמַר בִּלְבָבוֹ שֶׁלֹּא הִשִּׂיג לָעֹשֶׁר מֵחֹסֶר דַּעְתּוֹ וְשִׁפְלוּת יָדָיו. וְהִנֵּה חֵרֵף עוֹשֶׂה הָרָשׁ וְהֶעָשִׁיר כִּי הַכֹּל מֵאֵת הש"י. כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ"ב:ב') עָשִׁיר וָרָשׁ נִפְגָּשׁוּ עֹשֵׂה כֻלָּם ה'. וְעַל הַשָּׂמֵחַ לְאֵיד אָמַר לֹא יִנָּקֶה, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִזִּיק בְּמַעֲשֶׂה וְלֹא בְּדִבּוּר לֹא יִנָּקֶה. אַךְ אֵין רָעַת הַשָּׂמֵחַ לְאֵיד מַשֶּׂגֶת לְרָעַת הַלּוֹעֵג. וּמִפְּנֵי כִּי הַלֵּיצָנוּת בְּסִבַּת הַגַּאֲוָה שֶׁהִיא הֵפֶךְ הָעֲנָוָה אָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (משלי ג':ל"ד) אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן. פֵּרוּשׁוֹ – אִם לַלֵּצִים – בֶּאֱמֶת הַלֵּצִים הַלּוֹעֲגִים לִבְנֵי אָדָם. הש"י יִלְעַג לָהֶם. כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים ב':ד') יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק ה' יִלְעַג לָמוֹ. וּלְשׁוֹן אִם – לְאַמֵּת הַדָּבָר. וְכֵן (במדבר כ"ד:כ"ב) כִּי אִם יִהְיֶה לְבָעֵר קָיִן (משלי כ"ג:י"ח) כִּי אִם יֵשׁ אַחֲרִית.
הַחֵלֶק הַשְּׁלִישִׁי – מִי שֶׁלּוֹעֵג תָּמִיד לִדְבָרִים וְלִפְעֻלּוֹת וְאֵין דַּעְתּוֹ לְהַבְזוֹת בַּעֲלֵיהֶן. אַךְ מַרְחִיק הַדְּבָרִים שֶׁאֵין לְהַרְחִיקָם וּמַרְחִיק תּוֹעֶלֶת הַפְּעֻלּוֹת שֶׁיֵּשׁ תִּקְוָה לְתוֹעֲלוֹתָן. וְעַל זֶה נֶאֱמַר (משלי י"ג:י"ג) בָּז לְדָבָר יֵחָבֶל לוֹ. וְאָמְרוּ אַל תְּהִי בָּז לְכָל אָדָם וְאַל תְּהִי מַפְלִיג לְכָל דָּבָר שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה וְאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם. וְהַלֵּץ הַזֶּה הֱבִיאָהוּ לְמִדָּתוֹ הָרָעָה הֱיוֹתוֹ חָכָם בְּעֵינָיו. וּפְעָמִים שֶׁהֵבִיאָה מִדָּה הַזֹּאת אֶת הָאָדָם לִידֵי מִינוּת לְהַלְעִיג עַל מִצְוֹת. כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קי"ט:נ"א) זֵדִים הֱלִיצֻנִי עַד מְאֹד מִתּוֹרָתְךָ לֹא נָטִיתִי. וְהַחֵלֶק הַשְּׁלִישִׁי הַזֶּה הִיא הַכַּת שֶׁאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת תּוֹכַחַת. שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ט':ח') אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ וְנֶאֱמַר (משלי ט':ז') יֹסֵר לֵץ לֹקֵחַ לוֹ קָלוֹן וְנֶאֱמַר (משלי י"ט:כ"ה) לֵץ תַּכֶּה וּפֶתִי יַעְרִם. וְהַגּוֹרֵם אֶל הַכַּת הַזֹּאת לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ מוּסָר. מִפְּנֵי שֶׁהַמִּדָּה הַמְּבִיאָה אֶל הַלֵּץ הַזֶּה הִיא מִדַּת הֱיוֹת הָאָדָם חָכָם בְּעֵינָיו. וְכָל כָּךְ מָשְׁלָה בּוֹ הַמִּדָּה הַזֹּאת עַד שֶׁיִּתְלוֹצֵץ לְדַעַת זוּלָתוֹ וְהִיא הַמִּדָּה שֶׁאֵין לָהּ תִּקְוָה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ"ו:י"ב) רָאִיתָ אִישׁ חָכָם בְּעֵינָיו תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ.
הַחֵלֶק הָרְבִיעִי – הַקּוֹבֵעַ עַצְמוֹ תָּמִיד לְשִׂיחָה בְּטֵלָה וּדְבָרִים בְּטֵלִים כְּדֶרֶךְ יוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. וּשְׁתַּיִם רָעוֹת יֵשׁ בַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה: הָאַחַת, כִּי כָּל הַמַּרְבֶּה דְּבָרִים מֵבִיא חֵטְא, וְהַשֵּׁנִית, כִּי הוּא בָּטֵל מִדִּבְרֵי תוֹרָה. וְיֵשׁ בַּדָּבָר הַזֶּה דַּרְכֵי מָוֶת, כִּי אֵיךְ לֹא זָכַר וְלֹא שָׂם עַל לִבּוֹ, כִּי בָּעִתִּים הָהֵם אֲשֶׁר הוּא מַשְׁחִיתָם יוּכַל לְהַשִּׂיג הַנְּעִימוּת, וְלִקְנוֹת חַיֵּי עוֹלָם, אִם יִקְבַּע הָעִתִּים הַמְּזֻמָּנִים הָהֵם לַתּוֹרָה, אֲשֶׁר הוּא פָּנוּי בָּהֶם מִמְּלַאכְתּוֹ וַעֲסָקָיו, אֵין זֶה כִּי אִם בְּזוֹת לִבּוֹ אֶת הַמִּצְוֹת וְאֶת שְׂכַר הָעוֹלָם הַבָּא. וּמִלְּבַד אֲשֶׁר אִבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה יִשָּׂא אֶת עֲוֹנוֹ, כִּי אַשְׁמַת הַבִּטּוּל מִן הַתּוֹרָה בְּעֵת הַיְּכֹלֶת לַעֲסֹק בָּהּ אֵשׁ הִיא עַד אֲבַדּוֹן תֹּאכֵל, כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ, כִּי דְבַר ה' בָּזָה, כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק, כַּאֲשֶׁר הִקְדַּמְנוּ לְךָ. וְאָמְרוּ זַ"ל, הַהֹלֵךְ לַמָּקוֹם אֲשֶׁר אֻסְּפוּ שָׁם אֲסֵפָה לִשְׂחוֹק זֶה הוּא מוֹשַׁב לֵצִים וְעָלָיו אוֹמֵר הַכָּתוּב (תהילים א':א'): וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב, וְכָתוּב אַחֲרָיו כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ. לָמַדְתָּ, כִּי מוֹשַׁב לֵצִים מֵבִיא לִידֵי בִּטּוּל תּוֹרָה. וַאֲשֶׁר לֹא שָׁת לִבּוֹ לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה בִּשְׁעוֹתָיו הַבְּטֵלוֹת, יִתְעַשֵּׁת לְנַפְשׁוֹ וְלֹא יֹאבַד, וְיִתְבּוֹדֵד בָּהֶן לַחְשֹׁב עַל קִצּוֹ וּלְהָבִין לְאַחֲרִיתוֹ וּלְחַפֵּשׂ דְּרָכָיו, וְלִקְנוֹת מַעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ וּלְהִתְקָרֵב אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. הַחֵלֶק הַחֲמִישִׁי הַמִּתְלוֹצֵץ בִּדְבַר שְׂפָתַיִם עַל הַמַּעֲשִׂים וְהַדְּבָרִים, לֹא שֶׁיָּבוּז לָהֶם בְּלִבּוֹ, אַךְ מִדֶּרֶךְ הַשְּׂמֵחִים לְלֹא דָּבָר, וְלֹא כְּחֹק הַשְּׂחוֹק. וּפְעָמִים שֶׁגּוֹרֵם לָזֶה מִשְׁתֶּה הַיַּיִן וְהַשִּׁכְרוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ':א'): לֵץ הַיַּיִן הֹמֶה שֵׁכָר וְכָל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם, פֵּרוּשׁ: לֵץ אִישׁ הַיַּיִן, הוֹמֶה אִישׁ שֵׁכָר, כָּל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם. כְּמוֹ (תהילים ק"ט:ד'): וַאֲנִי תְּפִלָּה, אִישׁ תְּפִלָּה. וְרוֹצֶה לוֹמַר, כִּי מִשְׁתֶּה הַיַּיִן גּוֹרֵם לִשְׁלוֹשָׁה דְּבָרִים רָעִים: הָאֶחָד, לִהְיוֹת הָאִישׁ מִתְלוֹצֵץ. וְהַשֵּׁנִי, לִהְיוֹת הוֹמֶה וּבַעַל דְּבָרִים, וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: וְכָל הַמַּרְבֶּה דְּבָרִים מֵבִיא חֵטְא. וְנֶאֱמַר (קהלת ה':ב'): וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים. וְהַשְּׁלִישִׁי, כָּל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם. וְדַע, כִּי לֹא יִהְיֶה מִנְהַג הַלֵּיצָנוּת קָבוּעַ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם, עַד שֶׁהוּא פּוֹרֵק עֹל שָׁמַיִם מֵעָלָיו. עַל כֵּן יֵעָנֵשׁ לָשֵׂאת עֹל הַיִּסּוּרִים מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כ"ח:כ"ב): וְעַתָּה אַל תִּתְלוֹצָצוּ פֶּן יֶחְזְקוּ מוֹסְרֵיכֶם. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כָּל הַמִּתְלוֹצֵץ, יִסּוּרִים בָּאִים עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר פֶּן יֶחְזְקוּ מוֹסְרֵיכֶם. וְהַחֲכָמִים הָיוּ מַזְהִירִים לְתַלְמִידֵיהֶם שֶׁלֹּא לְהִתְלוֹצֵץ גַּם עַל דֶּרֶךְ מִקְרֶה וַעֲרַאי. וְעַל הַחֵלֶק הַזֶּה הֻצְרְכוּ לְהַזְהִיר, כִּי רַבִּים יִכָּשְׁלוּ בּוֹ עַל דֶּרֶךְ מִקְרֶה. [שעירי תשובה ג' קע"ב - קע"ז]
Our Rabbis, may their memory be blessed, said (Sotah 42a), “Four groups will not greet the Divine Presence: The group of scoffers, the group of liars, the group of flatterers, and the group of slanderers. The group of cynics, as it is written (Hosea 7:5), ‘He draws His hand from cynics’; the group of liars, as it is written (Psalms 101:7), ‘he who speaks falsehood shall not dwell before My eyes’; the group of flatterers, as it is written (Job 13:16), ‘that a flatterer cannot come before Him’; the group of slanderers, as it is written (Psalms 5:5), ‘For You are not a God who has pleasure in wickedness, evil shall not sojourn with You.’”
Now we will speak about the nature of their contents and the nature of their aspects, so as to enlighten you with understanding about some of their depths; and we will divide them into sections. We will reveal the end of the weighty punishments of disgusting deeds, and acquire much benefit through the analyses of the sections. For perhaps you have never stood over our words, you have not properly examined the weightiness of the transgression of each part of the sections. So maybe you have never seen the sight of the weightiness of the punishment that is [found] in each one of them. And maybe you have seen its edge, but you have not seen all of it. And [with] each section that we organize, the first is worse than the second (they will be in descending order). And from our words - even from the light parts - that we will mention, you will recognize the terror of darkness, and know that their ends are the ways of death. And maybe you have not yet opened your ears, and it [appeared] like a straight path in front of you. But now that we will write about their bitterness, their fear will come into your thoughts. Also the correct teachings will come into the chambers of your spirit when you see that I will have trusted witnesses testify: intellect, verses, the words of the Sages and their wonderful riddles. And they will be for a witness and a sign, and the truth will thus be revealed to you; and a spirit of grace will pour itself upon you from above. And you will destroy the bad traits from within you, and pure things will support your heart (from the usage, “With the pure, you act in purity” [II Samuel 22:27]).
And this is the thing about the group of scoffers - scoffing is divided into four sections:
And the first section is the man of the tongue that spreads the infamy of people, like the matter that is stated (Psalms 50:20), “You are busy maligning your brother, defaming the son of your mother.” And he is called a scoffer, as it is stated (Proverbs 21:24), “The proud, insolent man, scoffer is his name, acts in a frenzy of insolence.” Its explanation is that] two bad traits - which are insolence and pride - gathered and joined in the scoffing man. For without having a benefit from the thing, he causes great damage to his fellows, whose reputations he sullies in the eyes of people. And this is the goal of the scoffer, more than the thief or the extortionist - who does [it] to increase his money. And he is also arrogant - for when one who is lowly and submissive recognizes his own deficiencies and blemishes, he will not scoff at people. And our Rabbis, may their memory be blessed, said (Taanit 8a), “In the future, all the animals will gather together by the snake and say to him, ‘A lion mauls [its prey] and eats; a wolf tears [it] and eats; [but] you, what pleasure do you have [when you bite a person]?’ He will say to them, ‘If the snake bites because no spell was uttered, no advantage is gained by the master of the tongue!’ (Ecclesiastes 10:11).” And this section is also from the sections of the group of the slanderers.
The second section: The one who mocks people because he disdains them in his heart for their lack of reaching virtues or temporal successes regarding honor or power; or he disdains them for their poverty or indigence. And it is pride that brought him to this trait; or much tranquility and pampering, like the matter that is stated (Psalms 123:4), “Long enough have we endured the scorn of the complacent, the contempt of the haughty.” And sometimes the scoffer will mock holy ones and prophets, like the matter that is stated (Jeremiah 20:7), “everyone jeers at me.” And King Solomon, peace be upon him, said (Proverbs 14:21), “He who disdains his fellow is a sinner.” It was also stated (Proverbs 11:12), “He who disdains his fellowman is devoid of sense.” And it was stated (Proverbs 17:5), “He who mocks the poor affronts his Maker; and he who rejoices over another’s misfortune will not go unpunished.” One who mocks the poor shows about himself that he imagines that successes are in the hands of people to surely achieve them with their wisdom - like the matter that is stated (Deuteronomy 8:17), “My own power and the might of my own hand have won this wealth for me.” And it is stated (Isaiah 10:13), “For he thought, ‘By the might of my hand have I wrought it, by my skill.’” And because of this, he mocks the poor; for he says in his heart that he did not reach wealth from lack of intellect and from the lowliness of his [work]. And behold he affronts the One who makes the poor and the rich, because it is all from God, may He be blessed - like the matter that is stated (Proverbs 22:2) “Rich man and poor man meet; the Lord made them both.” And about “he who rejoices over another’s misfortune,” he said, ‘He will not go unpunished” - for even though he did not injure with an action or with speech, “he will not go unpunished.” However the evil of the one that rejoices is not as great as the evil of the one who mocks. And because scoffing is caused by pride - which is the opposite of humility - King Solomon, peace be upon him, said (Proverbs 3:34), “If at scoffers, He scoffs; but to the lowly He shows grace.” Its explanation: “If at scoffers” - truly, God mocks scoffers who mock people, like the matter that is stated (Psalms 2:4), “He who is enthroned in heaven laughs; the Lord mocks at them.” And the expression, “if,” is to confirm the matter. And so [is such a usage found] (in Numbers 24:22) “Yet if Kain be consumed”; (Proverbs 23:18) “For if you will have a future.”
The third section: One who always mocks things and actions, but he does not intend to disgrace those associated with them. Rather he pushes off things that should not be pushed off and pushes off the [possibility of] results from actions that have hope for results. And about this is it stated (Proverbs 13:13), “He who disdains a thing will be injured thereby.” And they said (Avot 4:3), “Do not disdain any man, and do not discriminate against anything; for there is no man that has not his hour, and there is no thing that has not its place.” And what brought this scoffer to this bad trait is his being wise in his [own] eyes. And sometimes this trait brings a person to heresy, to mock the commandments - like the matter that is stated (Psalms 119:51), “Though the arrogant have cruelly mocked me, I have not swerved from Your teaching.” And this third section is a group that does not accept reprimand, as it is stated (Proverbs 9:8), “Do not reprimand a scoffer, for he will hate you.” And it is [also] stated (Proverbs 9:7), “To rebuke a scoffer is to call down abuse on oneself.” And it is [further] stated (Proverbs 19:25), “Beat the scoffer and the simple will become clever.” And that which causes this group not to listen to reproof is that the trait that leads to this [type of scoffing] is that a person is wise in his [own] eyes. And this trait controls him so much until he scorns the intellect of anyone besides himself. And it is a trait that has no hope, as it is stated (Proverbs 26:12), “If you see a man who thinks himself wise, there is more hope for a dullard than for him.”
And the fourth section: One who always makes a habit for himself to engage in idle talk, and idle matters, like those who sit in the street corners. And there are two evils in the matter: The first is because all who proliferate words bring sin. And the second is that he is idle from [speaking] words of Torah. And the ways of death [are found] in this. For he does not remember or pay attention, that the time periods that he is wasting, he could [use] to reach pleasantness, to acquire eternal life - if he were to set these available times for Torah when he is free, for the work of the Heavens which is upon him. Therefore he will be punished to carry the yoke of afflictions - measure for measure - as it is stated (Isaiah 28:22), “Now therefore do not be scoffers, lest your suffering be made strong.” And they, may their memory be blessed, said (Avodah Zarah 18b), “Anyone who scoffs, suffering will befall him, as it is stated, ‘lest your suffering be made strong.’” And the Sages would warn their students against scoffing even occasionally and by chance. And about this section they had to warn, since many have stumbled on it in an occasional way.
