גדרי מושב לצים

מושב לצים

א. אסור לשבת במושב לצים, והיינו כל ישיבה של קבע לשם שחוק ושמחה. והוא איסור גמור ולא עצה טובה או דבר חסידות. ויבוארו גדריו בהמשך בעזר השם ובישועתו.

שנינו באבות (פ"ג מ"ב) רבי חנינא בן תרדיון אומר שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים שנא' ובמושב לצים לא ישב. ע"כ. הרי לפנינו לכאורה שאפי' שיחה בעלמא בין אנשים שאין בה ליצנות אסורה, ונחשבת מושב לצים. וכן ביאר הרמב"ם (שם) שהוציאו כן שמושב לצים יקרא כל שלא דברו בו ד"ת, מסוף הפסוק אשר אמר, כי אם בתורת ה' וגו', כאילו אמר שמפני שהיה חפצו בתורת ה' לא ישב במושב לצים אשר אין בו תורת ה'. עכ"ל. וכ"כ רבינו יונה בפירושו (שם) וביאר שיש שני סוגי לצים, האחד המכלים חבירו ומבזהו, ואין זה מענין מושב לצים כי הוא חמור יותר. והשני הוא על העושים ישיבה של קבע על דעת לדבר בדברי הבאי, ובוטלין מד"ת, שפורקין עולה מעליה וכו', ולענין ביטול תורה אמר פרק זה. ע"כ. והרי לפנינו שעצם ישיבה וקביעות שיחה היא מושב לצים האסורה. ושוב ראיתי שבשערי תשובה (שער ג סי' קעד) האריך יותר בזה, וחילק את כת הלצים לחמש חלקים ע"ש. ובסימן קעו כתב כנ"ל, שביטול תורה הוא מושב לצים. ע"ש. [ומש"כ ברישא דוקא הקובע עצמו תמיד לשיחה בטלה, מש"כ תמיד, היינו כדי להחשב כת לצים, ובלאו הכי אינו כת לצים, רק איסור ליצנות ומושב לצים.] וכ"כ הרשב"ץ בפירושו לאבות (שם) וכ"כ במחזור ויטרי (סי' תכו) כהאי מימרא דאבות להלכה. והרי לפנינו שמושב לצים הוא קביעות לבטלה.

מושב לצים משום ליצנות

ב. ומאידך יראה הרואה בדוכתי טובי דמושב לצים אינו משום ביטול תורה, אלא משום ליצנות וכפשטות שמו, שהוא מושב לצים, וכדאיתא בע"ז (דף יח ע"ב) באורך וברוחב, ההולך לאיצטדינין ולכרקום וראה שם את הנחשים ואת החברין בוקיון ומוקיון ומוליון ולוליון בלורין סלגורין, הרי זה מושב לצים. ופירש"י התם, דכל אלו מיני ליצנים הם. וחזינן דאיסורו משום ליצנות, ולא ביטול תורה, שאין בו ליצנות הנזכר לעיל. ובהמשך על פסוק זה דרשה הגמ', אם הלך סופו לעמוד וכו' סופו ללוץ, ועליו הכתוב אומר ובמושב לצים לא ישב. ובהמשך הסוגיא אמר להו רב לרבנן, במטותא בעינא מינייכו דלא תתלוצצו וכו'. כל המתלוצץ מזונותיו מתמעטין וכו' ונופל בגיהנם וכו' וגורם כליה לעולם וכו'. אשרי האיש שלא הלך לטרטיאות ולקרקסיאות של עובדי כוכבים, ובדרך חטאים לא עמד זה שלא עמד בקניגיון וכו'. ופירש"י, לטרטיאות, פלטין, וכל דבריהן כשהן נאספין לשחוק וללצון. קיניגון, צידת חיה על ידי כלבים, וכל מעשיהם לשם שחוק ושמחה. ע"כ. וכ"כ כל' זו בביאור קיניגון בשו"ת מהר"ם (כרך ב סימן כז) ובאו"ז (שבת סי' פג אות יז) ועוד לו (בריש ספרו באלפא ביתא אות מז). וכן איתא בע"ז (דף יט ע"א) ובמושב לצים לא ישב ודרשה הגמ' לגבי אברהם שלא ישב במושב אנשי פלשתים, מפני שלצנים היו. וכן הוא בקידושין (סופ"א) וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ, דור הנאה ממנו, שנא' ובמושב לצים לא ישב, מושבו מושב לצים. ופירש"י, וזה שאינו באחד מאלו במה יתעסק אם לא בליצנות. ע"כ. וכן יראה הרואה הכי במדרש תהלים (א אות ז) על הפסוק אשרי האיש וגו' דהוא משום ליצנות, דאיתא התם ומאחר שלא ישב היכן לץ, אלא לומר שאם הלך סופו לעמוד וכו', ואם ישב סופו ללוץ, ואם לץ עליו הכתוב אומר וכו'. ושם (אות ט) ביתר ביאור אשרי אם לא ישבתי במושבו של נחש של ליצנות. ובהמשך (אות יד) ובמושב לצים לא ישב שנא' וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק. (ובאות טו) ובמושב לצים לא ישב זה קרח שהיה מתלוצץ על משה ואהרן. ע"כ. וכהאי סיפא כן הוא גם בילקוט שמעוני (חיי שרה סי' תשן) לא ישב, זה קרח שהיה מתלוצץ על משה ואהרן. ע"כ.

מושב לצים משום ביטול תורה וליצנות

ג. ודרך שלישית לכאורה מצינו בתוספתא דע"ז (פ"ב מ"ב) שמושב לצים הוא גם משום ביטול תורה, וגם משום ליצנות. וז"ל, ההולך לאצטרטיונין ורואה את הנחשים ואת החברים מוליון סגילארין סגילארה, אסור משום מושב לצים, שנא' ובמושב לצים לא ישב, אלה מדות שמביאין את האדם לידי ביטול ת"ת. ע"כ. וכן הוא בגמ' ע"ז (דף יח ע"ב) כהנ"ל הרי זה מושב לצים, ועליהם הכתוב אומר אשרי האיש אשר לא הלך וגו' כי אם בתורת ה' חפצו, הא למדת שדברים הללו מביאין את האדם לידי ביטול תורה. ע"כ. וכיוצ"ב הוא באבות דר"נ (פרק כא). ובירושלמי ע"ז (פ"א ה"ז דף מ ע"א). וכ"כ להאי מימרא הרא"ש ע"ז (פ"א סימן יח) ורבינו ירוחם (נתיב יח ח"ג דף קסה ע"ג).

ומעתה תקשי מהו מושב לצים, מושב של ליצנות, או של ביטול תורה, או תרוייהו. והדברים מבוארים בדברי רבינו יונה בפירושו לאבות (פ"ג מ"ב) כי שני ענינים נקראים ליצנות, האחד המתלוצץ על חברו ומבזהו בזדון מתוך יוהרא, ועל כך אמר שלמה בחכמתו (משלי כא כד) זד יהיר לץ שמו [ובע"ז (יח ע"ב) ילפי מינה דנופל בגיהנם ע"ש]. והשני העושים ישיבה של קבע על דעת לדבר דברי הבאי ובוטלים מדברי תורה שפורקין עולה מעליה, ועליו נאמר ובמושב לצים לא ישב, וכדמסיים קרא כי אם בתורת ה' חפצו וגו'. ועע"ל ביתר ביאור בשע"ת (ש"ג סי' קעד והלאה) שחילק את הליצנות לחמש חלקים מן החמור אל הקל, א, המתלוצץ על בני אדם ומבזה אותם. ב, בז להם אך רק בלב. ג, מתלוצץ על המעשים ולא על בני האדם, וגורם שיתקלקלו המעשים הטובים. ד, קביעות לביטול תורה. ה, מתלוצץ בלשון על מעשים, ולא בז למעשים, רק שמח ללא חק, כשכרות השיכור, ונאסר בקביעות אך על דרך עראי מותר. ואף בזה חסידות שלא לאוחזו כלל. ולפי"ז לכאורה באים הדברים יחדיו, כי איסור של ליצנות מחולק בדרגתו שאם יש בו דברי ליצנות וק"ו שמבזה אחרים הרי שאיסורו הוא משום ליצנות. ואם אין בו ליצנות מ"מ אסור משום ביטול תורה, ועל כן הגמ' בע"ז הנ"ל גבי איצטדנין וכו' מסיימת דדברים אלו מביאים לידי ביטול תורה.

האם מושב לצים שיש בו ליצנות הוא איסור גמור או חסידות

ד. וכדי להשיב את הדוחה שדין זה הוא על דרך מוסר וחסידות, ובגדר עצה טובה בעלמא, ואינו איסור גמור. הוכרחתי להראות באותות ובמופתים דעסקינן הכא באיסור גמור, וכמבואר הן בראשונים, והן באחרונים, והן בשו"ע.

לועג לאחרים

והנה בלועג ומבייש אחרים פשיטא דאסור וכדמבואר נמי ברבינו יונה אבות (פ"ג מ"ב) דכל כה"ג הוא בכלל רשע וכמבואר בע"ז (יח ע"ב הנ"ל) ובשע"ת (שער ג סי' קעד) וחמור מהגוזל וחומס שיש לו תכלית והנאה. [ומש"כ (בסימן קעה) היינו לעג בלב בלבד ולא בפיו וכדפתח שם, וכ"כ אח"כ פירוש לועג לרש הראה את נפשו. ע"כ. כלומר בלב. וכן הפסוקים שהביא מדכתיב ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי וגו' וכן ממשיך כי יאמר בלבבו וכו' וכ"ז הוא סוג אחר שבז לרעהו בלבו.] וכ"כ איסור ליצנות משום צוחק על אחרים המאירי במאמר התשובה (עמ' 96) וכ"כ בספר מנורת המאור (נר ב פרק ב).

קרקסאות וכדו', ש"ס וראשונים

ולא מבעי האי אלא אף לראות קרקסאות וכדו' כל הני הנזכרים בע"ז, הוו איסור גמור ולא רק מדה טובה, וכמבואר בסוגיא דע"ז (יח ע"ב) הנ"ל דגבי איצטדינין אמרה הגמ' דתנאי היא, ור' נתן מתיר [לילך שם] מפני שצווח ומציל. ופירש"י, אם רואה שיגיחו שם יהודי. ע"כ. והרי דבלאו הכי אסור. וכן בהמשך הגמ' גבי המתלוצץ באים עליו יסורין ומזונותיו מתמעטין וגורם כליה לעולם. הרי זה מורה שאיסור הוא ולא רק חסידות. וכן הוא בתוספתא ע"ז (פ"ב מ"ב) העולה לתרטיאות של עכו"ם אם צווח מפני צורך מותר, ואם מתחשב הרי זה אסור. ע"כ. וכן מבואר בגמ' סנהדרין (דף סג ע"א) אמר רב נחמן כל ליצנותא אסורא בר מליצנותא דע"ז דשריא. ע"כ.

וכ"כ ראשונים רבים דאיסור יש בדבר, דכן הוא בריטב"א (ע"ז יח ע"ב ד"ה נשא ונתן) ובשם הראב"ד וז"ל, נהי דעבד איסורא שקרב למושב לצים. ע"כ. וכ"כ המאירי בע"ז (שם) וז"ל, הרבה מעמדות היו לאותם עובדי האלילים שהיו עושים בימי אידיהם, מהם שכל הבא לשם היה מסתכן, ומהם בלא חשש סכנה. ובכולם אסור לילך לשם מפני שהוא מושב לצים. עכ"ל. [ומש"כ בהמשך לשון זהירות, היינו שצריך ליזהר שלא להכשל מפני קושיה של מדה זו.] וכן משמע ברי"ף ע"ז (דף ה ע"ב) וברא"ש (פ"א סימן יח) וכ"כ האשכול הביאו הב"ח (או"ח סי' רכד אות ב) וז"ל, וכי יקרה בעירך קניגאות [ציד ע"ז יח סוע"ב הנ"ל] כגון טורלנג"א וטורניר"א, השמר לך פן תראה. וה"ה מחולתם או שום דבר שמחתם וכו', וקול המון גוים מחנגים ומחלילים בחלילים. עכ"ל. וכן משמע בפירוש רבינו יונה לאבות (פ"ב משנה יב) ע"ש. וכן הוא בפירוש רבינו יונה על הרי"ף ברכות (כא ע"א ד"ה וגילו) כתב ששמחה אחרת שלא על מצוה אסורה. וכן (בד"ה אמר ליה) כתב כיון שהשמחה אין בה מצוה אסור, וכ"כ בשם מורו הרב. וכ"כ בספר מנורת המאור (נר ב פרק ב אות ב) וכל דבר של ליצנות אסור.

שו"ע ואחרונים

ה. וכן מבואר בשו"ע (הל' שבת סי' שז סט"ז) וז"ל, מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק כגון ספק עמנואל וכן ספר מלחמות, אסור לקרות בהם בשבת, ואף בחול אסור משום מושב לצים וכו'. ע"כ. והרי דאיסור גמור יש בדבר, ומקורו טהור מדברי תוס' שבת (קטז ע"ב ד"ה וכ"ש) דלא ידע ר"י מי התיר. ע"כ. הרי דהוי איסור, וכ"כ הרא"ש (שבת פרק כג ס"ס א) בשם רבינו יונה, ואף בחול לא ידענא מי התירו. ע"כ. וכ"כ רבינו ירוחם (ני"ב ח"ז) מליצות ומשלים וכו'. וכ"כ הרמ"א בהגה שו"ע (סי' שטז ס"ב) אף בחול אסור לצוד בכלבים משום מושב לצים. ע"כ. ומקורו מהאור זרוע (שבת סי' פג אות יז) וכ"כ להדיא בקיצור אור זרוע (שם), ואסור לצוד חיות בכלבים כעין שהגוים עושים. עכ"ל. וכן הוא בשו"ת מהר"ם (כרך ב סימן כז) ובאשכול (המובא בב"ח או"ח סי' רכד אות ב) ובשו"ת מהר"י ברונא (סי' עא), וכ"כ בשו"ת הרדב"ז (סוף ח"ג ד"ה בוצינא נהורא) והיא תשובת המהר"ם גאויזון (סי' ס) דהביא את הגמ' ע"ז הנ"ל גבי טריטראות וכו' וכתב מפני שהם מושב לצים שהם מקומות שמתאספים לצחוק, ואפי' בחול אסור, ולא הותר ללכת בשבת אלא לפקח וכו'. וכן הסכים עם תשובה זו, וחתם שמו בסופה, וגם נדפסה בתשובותיו, הגאון ר' חיים כפוסי (סי' סה). וכ"כ בשו"ת ר' יעקב עמדין (ח"א סי' יז תוך שני חצאי לבנה) דלגדל כלב שעשוע גם משום מושב לצים אסור לשחוק עמהם, שהוא ממש מעשה ערלים בר מינן. עכ"ל. והרי דס"ל דהוי איסור גמור. וכ"כ המ"א (סי' שז ס"ק כב) שאסור ללכת לטרטיאות, ואפי' בפורים אסור. וכ"כ עוד פוסקים הבאנום לעיל (שער השמחה חלק ההלכה סימן ב סעיף ז אות ו). וכ"כ בשו"ת יהודה יעלה אסאד (ח"א סימן לד) גבי שתית קפה בבית קפה וקריאת עתון בו, ודן שם אי שרי להכין את הקפה בשבת ע"י גוי דהוי איסור בישול ד"ת. וכתב שמלבד איסור שבת החמורה, גם בחול אסור הוא משום מושב לצים. עכ"ל. וגם בשו"ת שבות יעקב (ח"א סימן יב) העתיק משו"ת הלכות קטנות (סי' ט) דשתית הקפה בבית קפה היא איסור וז"ל, אבל משום מושב לצים איכא, ושומר נפשו ירחק מזה. עכ"ל. [אך בדעת השבות יעקב אין הכרח אי הוי איסור גמור, דכתב לפנ"כ, ובלא"ה מי שהוא ירא ה', אף בחול אינו הולך לביתם לשתותו, אף דאין בזה משום בישולי גוים, יש שאר חששות בזה. ושוב העתיק להלכות קטנות. והרי כתב ירא ה', אך מאידך מעתיק להלכות קטנות. ואולם על פי מה שכתב ידידי הרה"ג אברהם ארבל שליט"א בספרו באתי לגני (סימן שכג עמ' ערב ד"ה ואין והלאה) שמצינו בכמה וכמה דוכתי דלשון ירא שמים ולשון בעל נפש הוא חיוב, ע"ש בראיותיו, אתי שפיר.] וכ"כ בשו"ת שיח יצחק (סי' מג) דהוי איסור ישיבה בבית קפה והליכה לטרטיאות. וכ"כ בספר פחד יצחק (ערך צידה) דאסורה משום מושב לצים. וכ"כ בשו"ת שמש צדקה (יו"ד סימן יח) דהצידה להנאה הוי מושב לצים וכדאיתא בע"ז הנ"ל. וכ"כ בשו"ת הלל אומר (סימן קכז או קנז וכעת את"י) בשם הרב הלכות קטנות הנ"ל. וכ"כ בשו"ת בית דוד (לייטער ח"ב סימן סו) דלצוד להנאה הוי איסור וכפסק הרמ"א. ותמה על הנוב"י (יו"ד תנינא סימן י) שהאריך בהאי מילתא האם איסור יש בדבר, ומסיק דאינו ראוי, והוא דבר נפלא שחתר למצא בכל כוחותיו לאיסור, כאשר יראה הרואה בתשובתו, ולא הזכיר דברי הרמ"א (או"ח סי' שטז ס"ב) בשם או"ז. [וכזאת יש להעיר על ב' תשובות המובאות בפחד יצחק (ערך צידה) שאסור לצוד ע"י כלי ציד משום בל תשחית, ומשום שאסור לנחור. ולא נחתו משום מושב לצים הנ"ל ברמ"א. וכן תמה על הנוב"י בספר נפש חיה (סי' שטז ס"ב).] ברם כתב הרב בית דוד הנ"ל להעיר מדברי הטור (יו"ד סי' רצז) שעל דברי ה"ר אפרים שהרוכב בסוס לצוד ציד ומושך בחבל הכלבים אצל הסוס, שהוא לוקה משום מנהיג כלאים. ואבי עזרי כתב שאין צד איסור ע"ש. והרי בפשטות לדעת האבי עזרי אין בזה שום איסור. וכן יש להביא מסנהדרין (צה ע"א) יומא חד נפק לשכור בזאי. ופירש בערוך דהלך לצוד חיות ועורות. עכת"ד. ותקשי שאין שום ראיה מהאבי עזרי ומסנהדרין, דהלא האיסור לצוד הוא בשביל הנאה וכיף, וכלשון רש"י בע"ז (דף יח סוע"ב ד"ה קיניגון) שכל מעשיהם לשם שחוק ושמחה. וכ"כ האו"ז שבת (סימן פג אות יז) ועוד ראשונים וכנ"ל (בד"ה הקודם), ומבואר דלשם פרנסה בודאי דשרי, דכל כה"ג אינו מושב לצים, ואין כאן לא שחוק ולא שמחה. וכ"כ מדנפשיה הפמ"ג (סי' שטז א"א אות ה) דלפרנסה שרי לצוד ע"י כלבים, וכ"כ המ"ב (שם ס"ק יא). וכ"כ לקמן (סימן זה סעיף ד) ע"ש.

וע"ע בליקוטי הערות שבסוף שו"ת נוב"י בהוצאת מכון ירושלים עוד ספרים שכתבו כיוצ"ב. וע"ע בשו"ת מהר"י ברונא (סימן עא) אחר דפשיט"ל דלצידת חיות אסור, כתב שמותר לראות שמחת הערלים כשמשמחים ומריצים סוסיהם, כל הקודם סוסו ירויח זהב וכו'. ולא דמי לצידת חיות דע"ז, כי אין זה לשמחה אך ללמוד אומנות ולקנות סוסים לרוץ בהם להנצל מאוייבים. וכן ראיתי בעלי מעשים. אך בהא מספקנא אם מותר לילך ולראות כשמשמחים יחד לרכוב זה כנגד זה במוטות וכדים שקורין לטעד"ן. עכ"ל. ואיני מבין את המציאות, אחר שכותב שכל הקודם סוסו ירויח זהב, ובלא"ה י"ל שהכל מסחר ושמחה ממילא נפקא, ובזה שרי כמש"כ לקמן (סימן זה סעיף ד) דלפרנסה שרי. וכן מצאתי שכתב בשו"ת יבי"א (ח"ד או"ח סימן כ אות ה) דהאי סוגיא דע"ז איסור הוא ע"ש. וכ"כ בשו"ת אג"מ (יו"ד ח"ד סימן יא) דתאטרון וספורט אסורים משום מושב לצים, ולא משום בחוקותיהם לא תלכו. וגם בשו"ת מנח"י (ח"ג סימן לג אות א) כתב שמשחק שח מט אסור משום מושב לצים.

אתה הראת לדעת כי כ"כ כל הפוסקים דאיסור זה של מושב לצים איסור גמור הוא, ואינו חסידות בעלמא, לא מבעי מושב לצים שלועג ומבזה אחרים, אלא אף קביעות לשם שחוק ושמחה, הרי אסורה משום מושב לצים.

דרגות האיסור

ב. מושב לצים יש בו ג' דרגות זו חמורה מזו.

הדרגה הראשונה והקלה היא, כל ש"קובע עצמו לשם הנאה", והיינו קביעות רק לשם הנאה ולא לתכלית אחרת. וכגון שנים שקובעים עצמם לשיחה בטלה לשם הנאתה. ובזה נחלקו הראשונים, דעת רבנו יונה וסיעתיה לאסור משום מושב לצים. ודעת הרמב"ם וסיעתיה שמותר. והמיקל יש לו על מה שיסמוך.

דרגה חמורה ממנה היא "הקובע עצמו לשם שחוק ושמחה", והיינו כגון קביעות לכל סוגי המשחקים למיניהם, שהרי אין כאן רק קביעות לשם הנאה, אלא קביעות לשם הנאה של שחוק ושמחה. [ובכלל זה גם משחקים רציניים כגון שחמט וכדומה, שכל זה נחשב קביעות לשם שחוק ושמחה.] ובזה לכל הדעות אסור, אך יש אופנים רבים המותרים, וכאשר יבואר ברצות השם בהמשך.

ודרגה שלישית וחמורה ממנה, היא "קביעות לשם הוללות", וזה אסור בכל אופן.

וזכור דרגות אלו ושמותם, כי בעזרת השם נשתמש בשמותם בהמשך, בלא לחזור ולבאר כוונתם.

קביעות להנאה בלא ליצנות

ב. א. ראינו עד כה כי קביעות לשם שחוק ושמחה אסורה משום מושב לצים, ויתרה מכך יוצא לביאור רבנו יונה במשנה דאבות (הנ"ל פ"ג מ"ב) כי כל קביעות לשם הנאה, אף שאינה של שחוק ושמחה, ואין שם ליצנות, הרי היא אסורה משום מושב לצים, ועל כן שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים, ואסור. והרי חזינן דקביעות להנאה של שיחה בעלמא, אף שאינה של שחוק ושמחה אסורה משום מושב לצים. ברם יש לומר שכל זה יכון לדעת רבינו יונה דמושב לצים אסור משום ביטול תורה, דלשיטתיה אזיל דס"ל דחיוב ת"ת הוא חיוב תמידי בכל עת ובכל שעה, שכ"כ באגרת התשובה (סימן ח) ובברכות (דף ה ע"ב מדפי הרי"ף סוד"ה ולפי) וע"ע בשערי תשובה (שער שלישי סימן קעז) ובפירושו לאבות (פ"ג מ"ב) וס"ל דכל היושב בטל הרי שעבר אביטול תורה, ועומדים בשיטתו זו סיעת ראשונים ואחרונים ע' בשו"ת נחלת לוי (ח"ב סימן יח אות ד והלאה). ועל כן שנים שיושבים וכו' הוי מושב לצים והוא משום ביטול תורה, וכאשר כתב כן להדיא רבינו יונה במשנה שם לבאר שהוא משום ביטול תורה, ועוד ראה בזה לקמן (סימן זה סעיף כד). ולזה אתי שפיר עם הגמ' ע"ז שאסרה מושב לצים של קרקסאות וכדו' והכל דבר אחד. וכן סוברים עוד ראשונים דלקמן (סעיף זה אות ד),

דקביעות לשם הנאה אסורה משום מושב לצים.

איברא דתקשי לשם מה א"כ הוצרכו בגמ' ע"ז (יח ע"ב הנ"ל סעיף א אות ב) דוקא דוגמאות של דברי ליצנות, אחר שיש איסור משום ביטול תורה אף בלא ליצנות, ואפי' שנים שיושבים ואין ביניהם ד"ת הוי מושב לצים. וי"ל דתרי איסורי איכא הכא, אחד שגורם ביטול תורה, ואחד איסור ליצנות בעצם, וכשיש ליצנות כהני דע"ז וכדו', בהם חמיר טפי שהם מושב לצים הן משום ביטול תורה, והן משום ליצנות. בשונה מהאי דאבות שנים שיושבים וכו' שהוא מושב לצים רק משום ביטול תורה. ואתי שפיר דברי התוס' ע"ז (יט רע"ב ד"ה אשרי) דליצנות אסורה אף באשה ע"ש, ואי משום ביטול תורה למה אסורה, ולהנ"ל מצוין, כי בגמ' ע"ז מיירי בדרגת מושב לצים חמורה יותר, שיש בה ליצנות בעצם, ובזה גם נשים אסורות שהוא גורם להגיע לדבר עבירה.

ב. ברם לרמב"ם בפירוש המשניות אבות (פ"א מי"ז) ודעימיה שהובאו שם בשו"ת נחלת לוי (ח"ב סימן יח אות ד והלאה) שאין איסור ביטול תורה ביושב בטל, רק מי שמבטל עתיו הקבועים ללמוד עובר אביטול תורה, ע"ש וע"ע לקמן באורך (סימן זה סעיף כד אותיות א,ב) עוד פוסקים רבים דס"ל הכי. תקשי טובא למה נאסרו שנים שיושבים ואין ביניהם ד"ת. וגם הגמ' בע"ז לכאורה צ"ע, שאומנם דיברה במושב לצים של ליצנות, אך גם היא כתבה שאסור משום שגורם לביטול תורה, ולהרמב"ם אין איסור זה בכה"ג. ברם משום הגמ' ע"ז בפשיטות לא קשיא, די"ל שכוונתה שמביא לידי ביטול תורה, היינו שעסקיו בקירקסאות וכדו' יגרמו שאף את עתיו הקבועים לתורה שחייב בהם, יבטל. [וכמו שפסק הרמב"ם (הל' ת"ת פ"א ה"ח) שחייב לקבוע לו זמן לת"ת ביום ובלילה, וכ"פ מרן בשו"ע (יו"ד סי' רמו סעיף א). ואדרבה ארבנו יונה תקשי, דמהו שאמרה הגמ' בע"ז שזהו מביא לידי ביטול תורה, תיפוק ליה שזהו גופיה ביטול תורה. ושמא יענה דאה"נ זהו גופיה ביטול תורה, אך תולדותיה חמורים יותר, שכן זה גורם שיצא כליל מלימוד התורה, ואחר שתולדה זו חמורה יותר, על כן הדגישוה.]

מסכת אבות חסידות

ולגבי מתני' דאבות שנים שיושבים וכו' בפשיטות לדעת הרמב"ם, י"ל דהוי מילי דחסידות, והוא סייג של מושב לצים ואינו דין גמור, וכדאיתא בב"ק (דף ל ע"א) האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דאבות. ופירשו שם הר"ח והמאירי והר"י מלוניל וגם הרוקח, דמסכת אבות היא דברי חסידות, וכן מבואר בפירוש המשניות להרמב"ם גופיה (בהקדמתו למס' אבות בריש שמונה פרקים). וכ"כ רבינו יונה (אבות פ"א מ"ח) לגבי על תעש עצמך כעורכי הדיינים וז"ל, והכא במילי דחסידות עסקינן. עכ"ל. ואומנם הרשב"א (שם) ביאר להאי מימרא דבב"ק דקאי דוקא לגבי מה שאמרו באבות שלך שלך ושלי שלך חסיד. ברם מלבד שהרמב"ם ודעימיה ילמדו כר"ח, עוד בה נראה שגם הרשב"א מודה שיש עוד דברים רבים במס' אבות שאינם דינא אלא חסידות, רק דס"ל שלענין להיות חסיד האי מימרא גורמת טפי. ועתה ראיתי הסכמת הגרי"ח סופר שליט"א לספר כבוד התורה ושם (אות ט) הביא שכ"כ הרב חיד"א בספרו מראית עין (בב"מ סי' א) בשם הר"ן, דמאי דשנינו באבות שלא ע"מ לקבל פרס, משנת חסידים היא. וכ"כ עוד במראית עין (ר"ה ד' א'). וכ"כ רבנו יוסף יעב"ץ ממגורשי ספרד בביאורו לאבות (פ"ב מ"ב ד"ה יהיו דט"ו ע"א) וז"ל, כלל אומר לך שדברי זו המסכת [אבות] כולם דברי חסידות או רובם, כמו שאמרו מאן דבעי למהוי חסיד לקיים מילי דאבות. וכן כתבו הגאון המובהק בעל שבות יעקב "זל בספרו עיון יעקב על עין יעקב (ר"ה ד' א) והרב תפארת ישראל בביאורו למסכת אבות (פ"ב אות קכג) ע"ש. עכ"ד. ואומנם בפלא יועץ (ערך ליצנות) כתב לגבי האי מתני' דאבות שנים שיושבים וכו' שהיא עבירה חמורה ואין איש שם על לב, ועל הכל יביא אלקים במשפט. ע"ש. אך אחר שהראנו לדעת שפירוש המשנה שנוי במח' הראשונים הרי שדברי הפלא יועץ יעלו עם שיטת רבינו יונה ודעימיה, ברם להרמב"ם ודעימיה אינו דין כי אם חסידות, כיון שאין שם ליצנות רק קביעות לשם הנאה בלא תכלית. [ובתחילה סברתי להעמיד עם ר' יונה עוד כמה ראשונים שפירשו בתהלים את הפסוק ובמושב לצים לא ישב שמושב לצים חמור מרישא דקרא מעצת רשעים, ודרך חטאים. והרי זה מורה דס"ל דאיסור גמור הוא מושב לצים, ויעלה עם שיטת רבינו יונה, ולא עם הרמב"ם דהוי חסידות. שכן היא שיטת קדמונים שהביאה האבן עזרא (תהלים שם) וכן דעת האבן עזרא גופיה (שם בהמשך). וכן מבואר שמושב לצים הוא איסור גמור במצודות, וברד"ק (שם). ומאידך בר' משה שהביאו האבן עזרא מבואר שמושב לצים קיל מרשעים וחטאים דרישא דקרא, וכן בפשיטות היא שיטת רש"י (שם) שמושב לצים ביאר בפסוק ב' כי אם בתורת ה' חפצו וכתב וז"ל, הא למדת שמושב לצים מביאו לידי ביטול תורה. ומשמע שאינו איסור בעצם, רק אטו ביטול תורה. וכן דעת המלבי"ם (שם). ברם באמת אין ראיה מהני, תחילה דהלא גם לר' יונה גופיה על כרחך דמושב לצים קיל מרשעים וחטאים, כי מושב לצים תולדתו ביטול תורה, משא"כ חטאים ורשעים שהם גופייהו עבירה גמורה, וכמש"כ להדיא בפירושו לאבות שמושב לצים קיל מחטאים ורשעים ע"ש. ובר מין דין הלא הרואה יראה שבכל המקורות שהבאנו לעיל בריש אמיר (סימן זה סעיף א אותיות א-ג) הן מתני' דאבות, והן בתוספתא, והן במסכת ע"ז, למדו כן מהאי קרא דמושב לצים, וכ"א למד לגבי משהו אחר. ועל כרחך שפסוק זה מפורש בכמה דרכים וכפטיש יפוצץ סלע, וא"כ הני שפירשו את פסוק זה כל מר כדאית ליה, אין מכאן הכרח דלהלכה לא יסכימו עם ר' יונה או הרמב"ם.]

גדר מושב לצים של ליצנות

ג. ומעתה זקוקים אנו להגדיר מהו מושב לצים של שחוק ושמחה שאסור לכו"ע [אף לרמב"ם ודעימיה]. ותחילה כבר בואר לעיל (שער השמחה חלק ההלכה סימן ג סעיף א) כי יש איסור למלא פיו שחוק, והוא אף ללא מושב לצים וללא קביעות, אלא כל שממלא פיו שחוק אסור, לך ראה שם. והרי שכלל ראשון קודם כל דבר הוא שאסור למלא פיו שחוק, ומעתה נבוא לברר את גדרי מושב לצים. והנה ראה ראינו לעיל בסוגיא דע"ז כל מיני סוגי ליצנים שנאסרו, שאסור לילך לחזות בבוקיון ומוקיון ומוליון ולוליון בלורין סלגורין. ופירש"י התם, דכל אלו מיני ליצנים הם. וא"כ לכאורה היינו ליצנות כפשוטו, שעושים שם מעשי שטות והוללות, ומינה נילף כי גדר מושב לצים הוא מושב של שטות והוללות. אך א"כ הוא, תקשי ממה שנאסר שם גם לחזות במעשי הנחשים, ופירש"י, שהם מנחשים ומכשפים. וכן נאסר החברין, ופירש"י, לוחשי נחשים. וכן איצטדינין, ופירש"י, מקום שמנגחין את השור. שהרי בכל הני אינם מעשי שטות והוללות, כי אם מעשי התפעלות. ויותר יוקשה ממה שאסרו שם להיות בקנגיון, ופירש"י, צידת חיה על ידי כלבים. והרי שההיפך הוא הנכון ששם אין התלוצצות כי הוא דבר הצריך התבוננות וריכוז [והרי גם מכניס עצמו לסכנה לרדוף אחר חיה, לך ראה שו"ת נוב"י (יו"ד תנינא סימן י).] ואי תימא דשאני צידת חיה שכן היא הנאה של אכזריות, והרי שזה סוג שני של ליצנות, כי שורש הליצנות ורעתו היא פריקת עול מלכות שמים, וכדחזינן בשערי תשובה (ש"ג סימן קעז השני) כי לא יהיה מנהג הליצנות קבוע בנפש האדם עד שהוא פורק עול שמים מעליו. עכ"ל. וכ"כ בספר מנורת המאור (נר ב כלל א פ"ב) וכן לך ראה כיוצ"ב בענין האיסור למלא פיו שחוק לעיל (שער השמחה חלק ההלכה סימן ג סעיף ב אות ד) שראשונים רבים ביארו שהוא משום פריקת עול ה' מעליו, איברא דמה נענה על שאר הני. ובאמת הדברים מבוארים ברש"י (ע"ז יח סוע"ב ד"ה קינגון) וז"ל, צידת חיה על ידי כלבים, וכל מעשיהם לשם שחוק ושמחה. עכ"ל. והרי שביאר כי הטעם שנחשב מושב לצים צידת החיות, לא כדברינו, אלא משום שכל מעשיהם לשם שחוק ושמחה. ומעתה כל הדברים הנזכ"ל הכל דבר אחד, שהם כולם לשם שחוק ושמחה. והרי זה יוצא שכל קביעות זמן לשם שחוק ושמחה אסורה משום מושב לצים. וכ"כ בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (כרך ב סימן כז) כלשון רש"י, וכ"כ כלשון זו האו"ז (שבת סימן פג אות יז) ועוד לו בריש ספרו (באלפא ביתא אות מז) וכ"כ בשו"ת מהר"י ברונא (סימן עא) וכ"כ בשו"ת יבי"א (ח"ד סימן כ אות ה). ואין לטעון שבציד היתה הוללות. כי א"כ רש"י ודעימיה היו מבארים שטעם האיסור משום הוללות וליצנות, כפשטות, דהרי עסקינן באיסור מושב לצים. וחזינן מכל הני שמשום שהוקשה להם מה מושב לצים יש בציד, על כן ביארו שאומנם אין כאן ליצנות והוללות, אך יש כאן קביעות לשחוק ושמחה, וכאמור.

קושיא מהשו"ע

ד. ברם עדיין צריך עיון מפסק השו"ע (או"ח סימן שז סעיף טז) שאסר לקרא סיפורי מלחמות משום מושב לצים, וכן כתב הרמ"א בהל' ת"ת (סי' רמו סעיף כה) שאסור לדבר שיחת חולין וציין למרן (בסימן שז) לאמור שאז אסור משום מושב לצים, ומה מעשה של שחוק ושמחה שייך בקריאת ספרי היסטוריה ודברי הימים למלכי מדי ופרס, וא"כ תקשי על שום מה ולמה נחשב זה מושב לצים.

שיטת רבינו יונה

וניחא לדעת רבנו יונה ודעימיה דלעיל דס"ל שכל קביעות לשם הנאה הרי היא מושב לצים [בשונה מהנ"ל לשם שחוק ושמחה שזה האחרון הוא דרגה חמורה יותר] וכדשנינו באבות (פ"ג מ"ב) שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים. ושוב ראיתי שכן מפורש בשערי תשובה (שער ג סימן קעו) דמושב לצים הוא דברים בטלים ומדין ביטול תורה, ועפ"ז ביאר את הגמ' ע"ז הנ"ל בוקיון וכו', וכתב על זה ההולך למקום אשר נאספו שם אסיפה לשחוק, זה הוא מושב לצים, ועליו הכתוב אומר ובמושב לצים לא ישב, ונאמר אחריו כי אם בתורת ה' חפצו, למדת כי מושב לצים מביא לידי ביטול תורה. עכ"ל. והרי כביאורנו ממש את הגמ' ע"ז הנזכרת. ולזה יתכן לדייק את לשונו שכתב אסיפה לשחוק ולא לליצנות, כי כישוף וחובר חבר אינו דבר ליצנות אלא שחוק, ואפ"ה הוי מושב לצים משום ביטול תורה. וע' בשו"ת נחלת לוי (ח"ב סימן יח אות ז) דשני מיני שחוק ישנם, האסור והמותר, וכמש"כ הגדולות אלישע (סי' שז ס"ק א). והרי יוצא שלר' יונה דרגות דרגות יש במושב לצים, הקל ביותר הוא כל קביעות לשם הנאה ללא תכלית אחרת, וכגון שיחה בטלה וספרי מלחמות, [ועסקינן שאין תכלית בקריאתם כגון לדעת סדר הדורות וכדו', אלא סתם להנאה.] ודרגה חמורה ממנה קביעות לשם שחוק ושמחה, כגון הני דע"ז. ולדרך זו עומד גם המאירי בחיבור התשובה (עמ' 97) דנכלל בליצנות השיחה הבטלה. וכן כתב (בעמ' 99) גבי החלק השלישי שהוא ליצנות אשר חלק ממנו שיחה בטלה. ע"ש. [ברם אם יש איסור בזה לשיטתו, ע"ש (עמ' 95) שאין גופו עבירה, והוא הסיבה הרביעית (שבעמ' 75) וכ"כ (בעמ' 99). אך כנראה כוונתו שאינה עבירה מצד עצמה כשנאה, אלא שכל טעם איסורה מפני תולדותיה שגורמת ע"ש, דאיך אפשר של' הרע אינו עבירה ע"ש, ודו"ק.] וכן עומד בשיטה זו בספר מנורת המאור (נר ב פרק א) דיליף את הגמ' ע"ז הנ"ל משום ביטול התורה הוי מושב לצים. וכן כל הסוברים ששיחה בטלה אסורה משום ביטול תורה וכדלקמן (סימן זה סעיף כד אות ג), יסברו כן, וכפשט מתני' דאבות (פ"ג מ"ב) שנים שיושבים וכו'. ועוד ראה לקמן (סעיף זה אות ט) שכן דעת תוס' (שבת קטז ע"ב ד"ה כ"ש) דקביעות להנאה אסורה משום מושב לצים, וכן דעת הרא"ש (שבת פכ"ג ס"ס א) בשם רבנו יונה, וכ"כ רבינו ירוחם (ני"ב ח"ז). וכן כתב בשערי קדושה לר"ח ויטאל (ח"ב שער ה ד"ה ליצנות) וע"ע אליו (ח"א ש"ה אות ב).

קביעות להנאה דוקא בדרך קביעות

ה. וכל זה דוקא כאשר קובעים עצמם לשם הנאה, הא לאו הכי בדרך עראי אינו מושב לצים, וכדחזינן ברבינו יונה בשערי תשובה (שער ג קעז ברישא) דכתב הקובע עצמו תמיד לשיחה בטלה. [ומש"כ תמיד הוא בשביל להחשב בכת לצים שעליה מיירי.] וכמו שמסיים נמי (בסוף סימן קעז השני) שהחכמים היו מזהירים לתלמידיהם שלא להתלוצץ גם דרך מקרה ועראי. ע"כ. והיינו דרך זהירות וחסידות, כי מדינא אינו איסור, כל שהוא על דרך עראי. וכן (בריש סימן קעז) כתב שליצנות היא משום ביטול תורה, וביאר שהוא מי שקובע עצמו לשיחה בטלה. ולזה מצויינת הגמ' ע"ז שלמד שהיא מהחלק הזה, שכל הדוגמאות שם הם של קביעות עת להצגות וכדו'. וכ"כ בפירושו לאבות (פ"ג מ"ב) כי המושב לצים של הפסוק בתהלים קאי על העושים ישיבה של קבע על דעת לדבר בדברי הבאי, ובוטלים מד"ת שפורקין עולה מעליה, כי אם בשעה שאין להם עסק מלאכה גם לא צריכין לדבר בעניניהם וקובעין מושב לדברים בטלים, הרי זה נקרא מושב לצים. ולענין ביטול תורה נאמר הדבר הזה, כי בזה הפרק מדבר בענין בטלת התורה. וכ"כ בספר מנורת המאור (נר ב ריש פרק א) הקובעים עצמם תמיד לשיחה בטלה ודברים בטלים וכו'. וגם (בפרק ב אות ב) כתב לגבי הגמ' ע"ז והקובע עמהם בישיבות של ליצנות וכו' ובאין להרגל דבר כע"ז אשרי האיש אשר לא ישב וכו'. וכ"כ המהרש"א (שבת קטז ע"ב, על תוס' ד"ה כ"ש) שכתבו את איסור קריאת ספרי מלחמות משום מושב לצים, והקשה המהרש"א מאי שנא מכתב שתחת הצורה שאין בו איסור מושב לצים, וכתב לחלק בין דבר מועט ככתב שתחת הצורה לבין קריאת ספרי מלחמות.

דעת מרן

ו. ברם להרמב"ם ודעימיה שיובאו לקמן (סימן זה סעיף כד אותיות א,ב) דס"ל שאין איסור ביטול תורה בזה וממילא לא שייך מושב לצים, כיצד יעלו דברי מרן (סי' שז סעיף טז) שאסר קריאת ספרי מלחמות משום מושב לצים בקנה אחד, דתקשי מה מושב לצים יש בזה. ובפרט שדברי מרן אלו נסתרים מדבריו שבאו שם בב"י (ר"ס שז) משם תרומת הדשן (סימן סא) שהתיר להתאסף הן בשבת והן בחול ולספר שמועות בעניני מלכים ושרים וערך המלחמות. [וע' בשו"ת נחלת לוי (ח"ב סימן טו אות ד) במח' הפוסקים אי מרן ס"ל כתרומת הדשן הנ"ל] ופסק כתרומת הדשן הרמ"א (סי' שז ס"א). ועמד על קושיא זו בספר גדולות אלישע (סי' שז סס"א) ותירץ דיש לחלק בין דברים הכתובים בספר דאתי לאמשוכי, משא"כ המספר בעל פה שאין כ"כ חשש אתי לאמשוכי. עכת"ד. ובשו"ת נחלת לוי (ח"ב סימן יח אות י) כתבנו לדחות זאת דהתרומת הדשן התיר אף להרבות בסיפור. וגם החילוק בסברא קשה בין דיבור לקריאה, דחזינן אנשים המבלים בדיבור זמן רב מאוד. וע"ע בספר באתי לגני (סי' שז סעיף טז) שכתב שדברי הגדולות אלישע דחוקים. ודחקנו שם בנחלת לוי מכח ההכרח כדי ליישב את מרן דהני סיפורי מלחמות היו ידועים שיש בהם דברי ליצנות, ושוב הכל דבר אחד. והרי שלפי זה יוצא דמה שאסר מרן לקרא ספרי מלחמות משום מושב לצים, כי בהם היו דברי ליצנות, ועל כן זו קביעות לשם שחוק ושמחה. ואה"נ קביעת לשם הנאה כגון ספרי מלחמות היסטוריים שרו. וע"ע לקמן (סעיף זה אות ט והלאה, ובהערה) עוד בדעת מרן.

משחקים

ז. ואין לסתור דרכנו על פי דברי הרמב"ם (הל' גזילה פ"ו הי"א) והובא בשו"ע חו"מ (סימן שע ס"ג) בשם יש מי שאומר וז"ל, המשחק בקוביא עם הגוים, אין בו איסור גזל, אבל יש בו איסור עוסק בדברים בטלים. שאין ראוי לאדם שיעסוק כל ימיו אלא בדברי חכמה ובישובו של עולם. עכ"ל. והרי שהעוסק בדברים בטלים איסור יש בדבר. דאין ראיה מכאן, לפי שכוונתו באומרו דברים בטלים, ההיפך ממאי דמסיים מיישוב העולם וקיומו, והכוונה לדרכי פרנסה, כי פרנסתו עומדת על קרן הצבי על הקוביא, וכמבואר כן בגמ' סנהדרין (כה ע"א). וכך ביאר את הגמ' המאירי (שם) וגם הנושאי כלים (חו"מ סימן ע ס"ג) ע"ש.

ולכאורה יש להוכיח לאידך גיסא מדעת הטור (שם) והרא"ש (סנהדרין פ"ג סי' ז) והובאו בשו"ע (שם) בשם וחלקו עליו, שהמשחק עם קוביא אינו פסול אא"כ אין לו אומנות אחרת. והרמ"א שם כתב שכן נהגו, שעם הגוי, ויש לו מלאכה אחרת שרי. וחזינן דליכא משום מושב לצים במשחקים, ואף דהוי קביעות לשם שחוק ושמחה וסותר את משנתנו. וכ"כ פוסקים רבים, בענין משחק בקוביא שאין שום איסור כשהמעות מונחת על הדף הגאון רבי יהודה אריה ממודינא בתשובתו הנדפסת בספר פחד יצחק (ערך חרם שלא לשחוק) ועל כן יצא לבטל את החרם שהחרימו שם הרבנים את משחקי הקוביא, כי שם היה נפוץ מאוד. והביא שכן עביד הרב המובהק כמהר"ר אליעזר אשכנזי בעל מעשה ה' ויוסף לקח בשנת השל"ו לבטל את התקנה שתיקנו נגד המשחקים בקוביא. ודיבר שם (בדף נד רע"א) דאף שכל שחוק מביא לידי קלות ראש, אמנם בהיות שהצחוק רבים מהם צוחקים בתמים וביושר, וכשהמעות לפניו אין איסור בדבר, ואחזוקי ברשיעי לא מחזיקינן, לכן לא מלאני לבי לאסור. עכ"ל. וקלסיה הרב ממודינא שם. וע"ע בפחד יצחק (שם לעיל דף נג סוע"ב ערך חרם שלא לשחוק) דהביא מראה מקומות ארוך לענין כיוצ"ב על חרמות והסכמות נגד המשחקים דהוי חומרא וכיוצ"ב. וע"ע בשו"ת שמש צדקה (חיו"ד סימן כה) באורך מפי ספרים, ובברכ"י (יו"ד סי' רכח סעיף כח). וכן בשו"ת חת"ס (ח"ח סימן לא) כתב לבטל הסכמה דאיהו גופיה תיקן לעיל מינה בשנים קדמוניות שלא ישחקו, ושוב כתב לבטלה, אחר שאין כאן איסור בעצם, והציבור אינו עומד בכך ע"ש. ולכאורה מכל הנ"ל סתירה לנו דליכא משום מושב לצים במשחקים.

ברם נראה דחילוק מחולק בין המשחק על מעות [באופן המותר למאן דמתיר, וכדעת הרמ"א דשרי במונח על הדף.] שהרי אין כאן שחוק והתבטלות ללא תכלית, כי אם לשם ממון, ומעתה אינו מושב לצים שהגדרתו ביטול זמן לשם שחוק ושמחה ללא תכלית וכדלעיל באורך, וכדלהלן (סימן זה סעיף ד), ואילו כאן יש תכלית והיא לשם ממון. וכיוצ"ב חזינן דמחולק בין ציד לשם פרנסה דשרי וכדלקמן (סימן זה סעיף ד). ועל כרחך לומר כן, דאל"כ כיצד נפרנס את הסוגיא דע"ז ושאר דוכתי שמבואר בהם שאסור משום מושב לצים. ואף שבתשובה הנ"ל שבפחד יצחק חילק בדרך שונה, ע"ש, הנלע"ד כתבתי, דלדרכו איך יעלה את הגמ' בע"ז, ובפרט יוקשה עליו מדין ציד, וממנחש, ומכשף, ופסק השו"ע לאסור קריאת ספרי מלחמות משום מושב לצים, וכדלעיל באורך.

סיכום עד כה

ח. ומעתה הכל עולה בקנה אחד כי כל קביעות לשם שחוק ושמחה גם להרמב"ם יש בה איסור מושב לצים, וכמו שראינו לעיל (סעיף זה אות ג) שכתבו את יסוד זה כמה וכמה ראשונים בביאור מושב לצים בציד שהוא משום שכל מעשיהם לשם שחוק ושמחה, ולדרך זו ה"ה קוסם ומנחש וחובר חבר אסורים משום מושב לצים, שכל מעשיהם לשם שחוק ושמחה. ויש קביעות לשם ליצנות כגון כל סוגי הליצנים שבע"ז שם, שזו דרגה חמורה יותר של מושב לצים, כיון שהיא קביעות לשם ליצנות והוללות. ומאידך קביעות לשם הנאה [שאינה של שחוק ושמחה] בזה פליגי הרמב"ם ור' יונה, דלרמב"ם שרי, והאי דשנינו באבות שנים שיושבים ואין ביניהם ד"ת הרי זה מושב לצים, הוא חסידות, ולר' יונה אסור משום שיש בזה לשיטתו ביטול תורה, וממילא הוי מושב לצים. ומה שכתבנו גם להרמב"ם שהכל הוא בתנאי שיש קביעות לכך, אף שלא ראינו כן ברמב"ם אלא בראשונים אחרים שאמרו יסוד זה וכדלעיל (סעיף זה אות ה) מ"מ נראה שבזה לא יחלוק, אחר שכל מקורות האיסור של מושב לצים בע"ז הם בקביעות לכך, שכן כל סוגי הקרקסים שם והציד. והרי שאף אי לא היו אומרים כן הראשונים דדין זה דוקא בקובע עצמו לכך, מדנפשנו היינו צריכים לומר כן. ובפרט אחר שכתבו כן הראשונים, והלא כלל מסור בידינו דאפושי פלוגתא לא מפשינן, לך ראה בנחלת לוי (ח"ב סימן יא אות ב).

פשט חדש במרן

ט. ועתה הנלע"ד בדעת מרן שאסר (סי' שז סט"ז) קריאת ספורי מלחמות משום מושב לצים, שעומד הוא בשיטת רבינו יונה, שהרי מקור האיסור משום מושב לצים, הוא מהתוס' שבת (קטז ע"ב ד"ה כ"ש) ומהרא"ש שבת (פרק כג ס"ס א) והתוס' אמרו כן בשם ר"י, והרא"ש בשם רבינו יונה, ונראה פשוט שר"י שבתוס' הוא רבינו יונה שברא"ש, והלא שיטת ר' יונה כבר כתבנו לעיל (סעיף זה אות א) שאיסור מושב לצים הוא כל קביעות לשם הנאה גרידא, והרי א"כ פשוט דלשיטתו בקריאת ספרי סיפורי מלחמות ומליצות ומשלים של שיחת חולין אסור משום מושב לצים, וא"כ לשיטתו ברור האיסור, ומרן נקיט כוותיה להלכה. ולדרך זו יש ליישב את הסתירה אשר הקשנו לעיל (סעיף זה אות ו) בדעת מרן מדברי תרומת הדשן שהובא בב"י שהתיר לספר סיפורי מלחמות, והלא לרבנו יונה יש איסור בזה משום מושב לצים. לפי שאף שכן דעת תרומת הדשן למעיין בגוף דבריו, וכן כתב הרמ"א, מ"מ הב"י לא העתיק את כל דברי תרומת הדשן, כי אם את תורף דבריו לענין שדיבור האסור בשבת משום ודבר דבר שרי למתענג, וכשם שהוכחנו מכאן בשו"ת נחלת לוי (ח"ב סי' יח אות ה) דאין איסור ביטול תורה במקום עונג שבת. וגם כשהביאו הב"י לא הזכיר איזו משמעות ממנו לענין יום חול, רק לענין שבת שבו יש איסור ודבר דבר, ע"ש בב"י (ר"ס שז), וא"כ י"ל שבכוונה לא הביא את כל דבריו, אחר שאינו מסכים עם היתרו בסיפור מלחמות, כיון דס"ל למרן כשיטת רבנו יונה דאסור משום מושב לצים, והביאו להלכה רק כלפי הדין דשרי לדבר דבר למתענג.

ואומנם הרמ"א שבשו"ע (ס"א) פסק כתרומת הדשן, ומשמעות לשונו שבחול שרי, ומאידך שתק למרן לקמן (סימן שז סעיף טז) באיסור קריאת ספרי מלחמות, והרי זו סתירה. ברם באמת לא קשיא כ"כ, אחר שלא הרמ"א גופיה כתב את סעיף טז, ואף שפרט מסוים מתוך הפרטים הרבים שבסעיף זה אינם עולים לרוחו, כי מרן כתב שספרי מלחמות אסורים אף ביום חול, והרמ"א פסק כתרומת הדשן דשרי. מ"מ לא הזדקק להשיב על כך הרמ"א, אחר שהדין בא בעיקר לדיני שבת, ובו בין כה אף לרמ"א אסור מדין שטרי הדיוטות. ובפרט שלשם מה לו לכתוב שמותר, אף אי ס"ל הכי, ויתכן שראה צורך לשתוק כאן כי מה לו לגלות היתר זה לרבים, ובפרט שהלומד בין כה יוכל לגלות דעתו בס"א דשרי. כנלע"ד. והרי שיוצא דעם שיטת רבינו יונה, כן עומדים גם התוס' והרא"ש ומרן השו"ע. וכ"כ כוותייהו רבינו ירוחם (ני"ב ח"ז). ועוד יש לומר שיתכן שמרן והרמ"א לא נחתי לכל הדיקדוקים הנ"ל להשוות דברי ר' יונה ותרומת הדשן דקריאת ספרים, וכאשר יבואר בהערה שבסמוך. והעירני לנכון ידידי הרה"ג אברהם ארבל שליט"א דהב"י (סי' שז סט"ז) בהביאו את דין זה של קריאת ספרי מלחמות בשם תוס' בשם ר"י הוסיף וכתב וז"ל, וכיוצ"ב כתב הרא"ש בפרק השואל בשם ה"ר יונה. עכ"ל. וזה מורה דלא נחית שגם תוס' שכתבו בשם ר"י כוונתם אל ר' יונה.

דעת מרן לענין ביטול תורה

ברם באמת מהי דעת מרן לענין ביטול תורה [וממילא ה"ה לענין מושב לצים, אם אסור גם בשיחה בטלה, שזה תלוי בזה, שאם אין איסור שיחה בטלה אין מושב לצים.] לך ראה שם בנחלת לוי (סי' ח אות ו והלאה) שהובאו סתירות במרן וכגון בסימנים שו (ס"ז) וסי' שז (ס"א) בב"י, וביו"ד (סי' רמו סעיף כג), וע"ע לקמן (סימן זה סעיף כד סוף אות ב) שהוכחנו כן מדעת מרן (ריש סימן שז). ומאידך ע' כס"מ (הל' שבת פכ"ג הי"ח) על דברי הרמב"ם באיסור ודבר דבר שכתב הרמב"ם וז"ל, לפיכך חשבונות שאין בהן צורך, מותר לחשבן. כיצד, כמה סאין תבואה היה לנו בשנה פלונית, כמה דינרין הוציא בחתנות בנו וכיוצ"ב, שהן בכלל שיחה בטלה שאין בהן צורך כלל, המחשב אותן בשבת כמחשב בחול. עכ"ל. ומפורש דאין בשיחה זו איסור משום ביטול תורה. וכ"כ הכס"מ במקום, כלומר, שאין שיחה בטלה ראויה ליראי חטא. ופרק כד ה"ד יתבאר שאסור לכל אדם להרבות בשיחה בטלה בשבת. עכ"ל. ולהדיא דבלא שבת שרי מדינא, אך אין ראוי ליראי חטא. ועל כן אין לנו הכרע בדעת מרן. וע"ש בנחלת לוי (ח"ב סי' ח אות יג), ושגם את"ל דמרן עומד בשיטת המחמירים מ"מ מנהג העולם להקל י"ל שהוא בהשען על דעת המקלים. וה"ה יש לבא אף בנידו"ד מכח המנהג בדין מושב לצים שהמנהג להקל כדעות המקלות. ואף שאם נסתכל על המנהג א"כ בודאי שאינו כדין, ועוברים אאיסור דמושב לצים, שקובעים קביעויות לשם שחוק ושמחה. אמנם באמת פרט זה בודאי לא יחשב מנהג, אחר שהוא נגד ההלכה, אך לגבי קביעות לשיחה בטלה שבזה אף יראי ה' וחושבי שמו אברכים וכדו' לא נזהרים ומקלים מכך [וממושבי ליצנות נזהרים], על מנהג זה שפיר יש לו ע"מ שיסמוך.

י. ועתה הציץ וזרח ויצא לאור עולם ספר באתי לגני לידידי הרה"ג אברהם ארבל שליט"א ושם (סי' שז סעיף טז) עמד על הסתירה מדין תורהד"ש דשרי לספר סיפורי מלחמות, לפסק מרן (סעיף טז) שקריאת ספרי מלחמות אסורה משום שיחת חולין, ומשום אל תפנו אל האלילים. וכתב ליישב דיש שני איסורים, איסור שיחת חולין שאסורה בעצם, ואיסור ודבר דבר שאסור רק בשבת, ותרומת הדשן נשאל לענין סיפורי מלחמות בשבת, ופשט מדברי תוס' שאסרו משום ודבר דבר, והיינו דיליף לאיסור מתוס' משום ודבר דבר, אך אה"נ יש כאן גם איסור עצמי שבו לא נגע תרומת הדשן, אך גם אינו חולק עליו לרוב פשיטותו, והוא איסור שיחת חולין. וגם סיום דברי התרומת הדשן שכתב מדשרי ודבר דבר לעונג שבת ה"ה דשרי סיפורי מלחמות, כוונתו דכשם שבדבר דבר שרי בעונג, ה"ה שיחת חולין שרי ועע"ש. ולענ"ד קשה להלום יישובו מאד מאד ואינו נכנס בתרומת הדשן כאשר יראה הרואה בתרומת הדשן, דנשאל לגבי סיפורי מלחמות בשבת, והוכיח מתוס', הרי שהבין שדברי תוס' הם בסיפורי מלחמות. וגם מסיים שבחול שרי לספר סיפורי מלחמות. ונדחק הרב באתי לגני דכוונתו אינה כלפי סיפורי מלחמות שהם אסורים אף בחול משום שיחת חולין, אלא כוונתו לדברים האסורים משום ודבר דבר, ולא על גוף השאלה שם. וגם את"ל דכוונתו בתורת ק"ו, יקשה דעד שבא משום איסור צדדי, למה לא אסר משום גוף האיסור שדיבור שכזה אסור אף בחול משום שיחה בטלה, ומשום אל תפנו אל האלילים, ומשום מושב לצים. וגם לביאורו מה פשט ספקו התרומת הדשן דבעונג שרי, נימא דעונג מתיר איסור ודבר דבר, אך מנא לן שאף יתיר איסור חמור מכך של שיחת חולין. והעיקר איך לא הזכיר תרומת הדשן אפי' באות אחת איסור של שיחת חולין, ואיך אפשר להלום דס"ל שיש כזה איסור, וכל דבריו באו חוץ מאיסור זה, והלא איסור זה הוא עיקרי וקודם לאיסור ודבר דבר, וכי לא היה לו לתפוס את האיסור העיקרי והחמור. והרואה יראה בריש התשובה שהוזקק התרומת הדשן לחפש אי איסור יש כאן, דכתב וז"ל, יראה דצריך לדקדק בדבר משום דברי התוס' וכו', ומה יש לדקדק הרי איסור פשוט יש של שיחת חולין. וע"ע כאן בהערה (*) מהי דעת מרן באיסור מושב לצים של הנאה.

דעת מרן בקביעות לשם הנאה

ולעצם הסתירה במרן שבר"ס שז פסק שאין מושב לצים בשיחה בטלה, ובסעיף טז אסר קריאת ספרי מלחמות משום מושב לצים. אחר ההתלבטות אם לכתוב בזה או להמנע, אמרתי להעלות את רחשי ליבי, ואקווה שאצליח להגיש את דברי בצורה ברורה, שלא יטעה הקורא בהבנת דברי. מקובלנו מרבותינו וכך הוא סדר הלימוד בסדרי הדורות, כי אמורא אינו יכול לחלוק על תנא, לבר מרב ור' חייא דעליהם אמרו תנא ופליג לך ראה באורך ביד מלאכי (ריש כללי אות ר סימנים תקנב-תקנה). וכן סבוראים לא יכולים לחלוק אתנאים וכמש"כ הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות. ולא אחרונים אראשונים וכמש"כ בפתיחה לשו"ת יבי"א (ח"א אות ד) ובהקדמתו לשו"ת פאר הדור (בהוצאת מכון המזרח) וראה בשו"ת מהרי"ק (שורש קסט ד"ה ונחזור) דכתב וז"ל, אבל אנו יתמי דיתמי מה כחינו ומה גבורותינו שנחלוק לא עד דברי ר"י מקורביי"ל "זל, ולא על דברי שום אחד מקטני תלמידיו, והלא היו הם כמלאכים ואין אנו אפי' כבני אדם. עכ"ל. וכ"כ בספר ארחות צדיקים (שער התורה) שאין בכוח חכמי דורו לחלוק על בעלי התוס'. ע"ש באורך. וכ"כ הגט פשוט בכלליו (כלל ה) וז"ל, א"כ בזמנינו זה יתמי דיתמי דאפי' שיש לנו ראיות אין אנו סומכים על הראיות לסתור סברת הקדמונים, כמש"כ מהרי"א (סימן רמא) ואפילו להכריע בין גדולי הפוסקים אין אנו סומכים על הראיות. ע"כ. וכ"כ החזו"א באגרותיו (ח"א אגרת לב) ועוד לו (ח"ב אגרת יט) כתב, דין המתברר להדיא מן הגמרא, הוא אצלי יסוד ההוראה. ואם היה מפורש ההפך באחד מן הראשונים, מוכרחים אנו לבטל את למודנו ואת דעתנו. וע"ע לו (ח"ג אגרת לה), וע' בשו"ת נחלת לוי (ח"ב סימן לא הערה ב) וזהו יסוד מוסד בפסיקת ההלכה. וכבר למדונו רבותינו (חולין ה ע"ב) אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם וכו' והדברים מפורסמים, וכן מחנכים את הדורות הבאים אחריהם בגדולת הפוסקים, ועל גאונותם, והיקף ידיעותיהם, ושעלינו לבטל דעתינו מפני דעתם דעת עליון.

הרב אסי לוי שליט"א