לפני חמישים שנה, אחרי מלחמת יום הכיפורים, פרסם הרב משה צבי נריה זצ"ל חוברת בשם "מלחמת ירח האיתנים". בחוברת הביע הרב נריה עמדה תורנית ואמונית על מאורעות המלחמה ועסק בשאלות שהיא העלתה בליבו של כל יהודי, במיוחד יהודי מאמין. הוא דן בשאלה מדוע התרחש האסון הנורא דווקא ביום הקדוש ביותר, יום הכיפורים; מה המשמעות של הכשל המודיעיני שקדם למלחמה, ומהי משמעותה האמונית של ההפתעה שהפתיעו אויבינו את הצבא והמדינה. הרב דן במסקנות המלחמה ובניסים שקרו במהלכה, כאשר בחסדי ה' הצליח צה"ל להפוך את המפלה של ימי המלחמה הראשונים לניצחון ניסי על צבאות מצרים וסוריה.
כל השאלות הללו מקבלות עתה, חמישים שנה אחרי פרסום החוברת, משמעות עדכנית, נוכח המלחמה שאנו עומדים בה כעת.בפרק השלישי של החוברת מעלה הרב נריה את אחת השאלות הכואבות והטרגיות ביותר. הוא דן במשמעות נפילתם של אלפי חיילי צה"ל, ומנסה להמציא מזור ותרופה לכאב הגדול של המשפחות השכולות והעם כולו. וכך הוא פותח את דבריו:
איכה נפלו בחרב דווקא מיטב בחורינו, וביניהם מספר כה ניכר של ארזי לבנון צעירים, של בני תורה מעולים, מבחירי הישיבות הישראליות?
איכה נפלו בני קיבוצים ומושבים, מסורים ונאמנים, אנשי תלם וניר, טייסי אווירונים ולוחמי טנקים, בני חלוצים מיבשי ביצות ומפריחי שממות?
איכה נפלו אמיצים ישרי דרך מבני היישוב הוותיק, ונועזים טהורי לב מבני העליות החדשות, בני שומרי חומות ירושלים ובני שרידי משרפות אושוויץ, "ודמים בדמים נגעו"?
מיד לאחר הצגת השאלה מודה הרב נריה, כאדם מאמין אשר אמיתי באמונתו, שעל שאלה זו לעולם לא תהיה לו תשובה. לעולם לא נוכל להשיב אל ליבנו מדוע דווקא אותם המעולים, שלחמו ראשונים בעוז ובגבורה, הם שנפלו בקרב.
ואין לנו תשובה לשאלה המנקרת: מדוע נבחרו הפעם הטובים והמעולים, האזורים באהבת מולדת והעומדים בתפילה ביחוד הלב, והם שעלו על הטנקים הקדמיים וספגו את המהלומות הכבדות, את האש הצולבת, והם שבלמו בגופותיהם בנשמותיהם את מאות מכונות המלחמה הכבדות, ועלו במעלות קדושים וטהורים.
ואולם לא די בהודאה על האמת שלא נמצא לעולם תשובה למה דווקא פלוני נפל בקרב. יש לנסות למצוא דרך שבה האבלים, בתוך העם כולו, יוכלו למצוא מזור ונחמה. על כן ממשיך הרב נריה ומציע שתי דרכי התמודדות עם שאלה כואבת זו.
הצעתו הראשונה היא פשוט לשתוק. נוכח שאלה חזקה וכואבת כל כך, על הליכתם בטרם עת של טובי בנינו, השתיקה היא הדבר המתבקש ביותר. השתיקה מפנה מקום לאבל ולכאב ומאפשרת לאבלים הרבים, על היחיד ועל הרבים, להישאר באבלם. מי שמרבה במילים מנסה כביכול לסלק את האבל מעל פנינו, אבל אין זאת העמדה הנכונה. טוב לאבל שיישאר עתה באבלו.
נמעיט גם אנו אפוא בדיבור ונתרכז בשתיקתנו ובדומיית אבלנו, עם אבל היחידים, אבל על הידועים לנו והמוכרים לנו, ואבל הרבים, על כל אדם מישראל שנתן נפשו במערכות המלחמה.
הכאב מקשר
מכאן עובר הרב נריה לעצתו השנייה והעמוקה יותר. הוא מסביר שהשאלה אשר הציב בתחילת דבריו נותרת פתוחה וחסרת תשובה כדי לשמר את הכאב על חסרונם ונפילתם של הנופלים. אם חלילה היינו יכולים לתת תשובה לשאלותינו – למה דווקא פלוני מסר נפשו? למה דווקא הוא מי שהלך לקרב לבלי שוב? – היה הכאב פוחת ומצטמצם. אם הייתה תשובה לשאלה, היינו יכולים לתת לטרגדיה הנוראה פשר והסבר, והכאב על הליכתם בטרם עת של רבים כל כך, עלול היה להתעמעם או לחדול. עם כל הקושי שבנשיאת הכאב על אובדנם של חיילינו, זו הדרך להמשיך ולהיות קשורים למי שהקריבו את חייהם להגנתנו.
נישא איתנו את הכאב האמיתי של השאלות, בלי להרגיע את עצמנו בתשובות כלשהן. כי הכאב המתמיד הזה הוא המקשר בין אלה שעלו במעלות קדושים וטהורים לבינינו. הוא המשפיע על הווייתנו, הוא המסוגל גם להביא לשינויים לטובה באורחות חיינו. זכרונם המתמיד הוא מקור ברכה לבנין עולמנו.
אם הייתה תשובה לשאלה, נשיאת זכרם של הנופלים הייתה נפגמת. הכאב קשה מנשוא, אולם הוא מועיל להשאיר את הנופלים בתמונת חיינו; הוא יוצר קשר בלתי פוסק בינינו לבינם. הקשר הזה מאפשר לנופלים להמשיך ולהשפיע בעולם שלנו, לסול לנו דרכים חדשות לתיקון ולהתעלות לאורם, ולחקוק את זיכרונם בלבנו.
הרב נריה נסמך על דברי רבו הראי"ה קוק בפירושו לעקדה. כאשר אברהם עוזב את נעריו ומתקדם עם יצחק לעבר מקום העקידה, הוא מבטיח: "וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם". המילים "וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" מעוררות תמיהה, שהרי אברהם יודע שהוא נצטווה להקריב את יצחק, וממילא יצחק לא ישוב בחזרה אל הנערים הממתינים ליד החמור. רש"י מסביר שבאותו רגע התנוצצה אצל אברהם נבואה שיצחק בסופו של דבר לא ייעקד על גבי המזבח. אולם הרב קוק מסביר באופן מרטיט את מילותיו של אברהם אבינו:
ובעת ההופעה הרוממה של רגשי הקודש המתלהבים אשר דיבר האב הקדוש לנעריו, לא חש כלל אי זה הבדל בין המצב הנפשי שלו, החושב לכאורה עוד להמשיך חיים קשורים בחומר, ובין המצב הנפשי של הבן, ההולך להיפרד מחיי הגויה, להתעלות במרום הקודש העליון ("עולת ראיה" על פרשת העקדה).
הרב קוק מסביר שבאותו רגע אברהם אבינו הרגיש שבכל מקרה יצחק חוזר איתו מן העקידה, שכן גם אם יצחק יאבד את גופו ואת חייו הגשמיים, בתפיסתו של אברהם הוא חוזר איתו. רוחו של יצחק ונשמתו, זיכרונו והרגשת נפשו, היו כה מוחשיים אצל אברהם, עד שהוא יכול היה לומר שגם אם יצחק ימצא את מותו על גבי המזבח, יצחק יחזור עמו, שכן גם בלא חיים גשמיים רוחו של יצחק מלווה אותו. ולא רק אליו יחזור יצחק, אלא גם אצל אותם נערים הוא יהיה נוכח.
הרב נריה מלמד אותנו אפוא לא לפחד או להתייאש מהרגשת הכאב והחיסרון על לכתם של יקירינו וחיילינו, אלא להבין שהכאב ושברון הלב הכרחיים כדי לשמר את זכר הנופלים איתנו, ולהשתמש בו כדי לצמוח ולהשתפר, ולבנות חברה ומדינה טובות יותר.
משלחת לבית דין של מעלה
את דבריו מסיים הרב נריה בפסקה שממבטנו כיום נראית כמעט נבואית, אולם תחילה אקדים הקדמה קצרה. יום שמיני־עצרת מתואר בדברי חז"ל כיום נוסף לחג הסוכות וחגי תשרי, שנועד להקל על הפרידה מתקופת החגים ומהקִרבה לה' יתברך בזמני הקודש של ירח האיתנים. כך ממשיל רש"י (על ויקרא כג, לו), בעקבות חז"ל:
כמלך שזימן את בניו לסעודה לכך וכך ימים, כיון שהגיע זמנן להפטר אמר: בנַי, בבקשה מכם עַכבו עמי עוד יום אחד, קשה עלי פרידתכם.
שמיני עצרת הוא חג שנועד להתמודד עם הרגשת הפרידה מה' יתברך בסוף תקופת החגים. לכן השתלב בו יום שמחת תורה, כדי לשמוח עם ה' יתברך ותורתו ולהקל על תחושת הפרידה.
שמחת תורה של השנה לא היה כזה. מלכתחילה הוא היה אמור להיות יום של פירוד בין בניו של ה' יתברך, בעת שבה התקוטטנו על רפורמות, על הקשר של כולנו אל התורה והיהדות, על ערכיה של המדינה ועל הנעשה ברשות הרבים. אולם הדבר לא התממש, שכן בבוקרו של יום קמנו לאסון גדול שלא שיערנו בנפשנו שיבוא על עמנו וארצנו.
נשוב לדברי הרב נריה בחתימת הפרק:
משלחת גדולה ומרשימה התייצבה בימי הקרבות בפני בית דין של מעלה, ועצם הופעתה שימשה טיעון חזק ביותר. הם לא היו צריכים להזכיר זכויותיהם של ישראל, הם עצמם היו התזכורת, האזכרה לפני ה' – וזכותם מגינה עלינו.
בשמחת תורה גילינו שתחת כל הפירוד והמחלוקת, המציאות היא שונה. והמשלחת שהגיעה לבית דין של מעלה כללה אנשי ימין ושמאל, פעילי שלום ומתנחלים, לוחמים וחיילי עורף, אנשי מרכז ופריפריה. מכל מגזר וקבוצה הגיעו לוחמים והסתערו בחירוף נפש להגן על אחיהם, בלא פירוד ובלא מחלוקת. אף נכדו של הרב נריה, רס"ן דוד מאיר הי"ד, קצין בסיירת מטכ"ל, היה בין הלוחמים באותו היום, ועלה יחד עם עוד רבים וטובים לעמוד בפני בית דין של מעלה. ואותה משלחת, כדברי הרב נריה, לא הייתה צריכה לומר שום דבר. הם עצמם היו העדות לכך שמעולם לא באמת נפרדנו.
[מקור ראשון]
