מה בצע בדמי ברדתי אל שחת, היודך עפר היגיד אמתך.
תשוקת החיים הטבעית, המוטבעת בתוכיותה של נפש כל חי, מקבלת היא ערך עדין קדוש ונשגב, כשהיא באה מתוך ההארה האלהית, המקשבת את המית התשוקה הנשמתית, שתהיה מוארה באור זיו הקדש אותה המדה של מנת החיים החמריים, ההולכת ושוטפת בתוך הנפש אשר בדם, שהחיים הגופניים הם מתכוננים על ידה, ואת ההמיה הנפשית של עריגת החיים, המזדככת ע"י אי־הבטחה שלה בעמדתה, מפני עלילות השינוי מההתהפכות אשר בעולם, הרצוף ג"כ ברגע האף, יחד עם שפעת החיים של חסד עולם, אשר לרצון מחיה החיים ב"ה. והתשוקה האידיאלית הזאת מתרגמת את תשוקת החיים, מפני החמלה על הדם, שבא לתפקיד עליון, להיות כלי מוכן לשטפי־אורה של חיים, חדורי אור קדש, שבהם יש רגש של תודה על הטוב המתקיים בחסד עליון במשך החיים. והכרה אצילית באה על ידה, להכרת המושגים ברוממות אל ואמיתת קדושת הוויתו העליונה, בהופעת מעשיו ואור חסדו, אשר מכל אלה עולה זמרת־יה נשגבה, המעטרת בנזר קדש את תשוקת החיים הפשוטה, ההולכת ומתעלה בתכונה אידיאלית נשגבה, בבטאה ברוחה הסוער: מה בצע בדמי ברדתי אל שחת, היודך עפר, היוכל רגש החיים, המתקשר עם הכרת הטובה של משך החיים, העלול להפסד לולא אור חסדך העליון, היגיד אמתך, שהוא עוד למעלה ממדת הרגש, המדומה לפי ערכה של הטובה המתקבלת, אלא הערת הנפש בהכנה להתעלות אל הרום העליון שבחמדת ההצצה של אור ד' וכבודו, המלא כל. ותשוקה עדינה זו, ההולכת רצוא ושוב, בתוך תשוקת החיים הטבעית, מהפכת אותה לעדן גנים, מלא הדרת קדש.
תשוקת החיים הטבעית מקבלת ערך קדוש כאשר היא באה תוך ההארה האלוקית ואז מבטאת בזמרת י-ה, כי חוץ מהכרת טובה היגיד אמתך למעלה למעלה מן רגש מדומה לפי ערכו של האדם המקבל לפי כושרו המוגבל.
