לפני שבוע ביקשו ממני לדבר בפני מכינה קדם-צבאית מקיבוץ מעגן מיכאל שבאה להתארח בגוש עציון. תמיד במפגשים כאלה אני מרגיש שאני בא לאזן להם את התמונה על תקן המתנחל שחי עם ערבים. בעיקר בגלל שהם תמיד באים אחרי סיור בחברון עם ארגון אנרכיסטי כלשהו שמספר להם שהם כובשים בארצם, כאילו הם באים לראות מי אלה המתנחלים והערבים שרבים ביניהם והם בכלל בסיור מטעם האו״ם שעמדותיו ידועות…
שאלתי אותם מדוע הם הולכים לצבא, כשבעוד שנה בוודאי ילחמו בעזה.
היו שם המון תשובות: כי צריך, כי יש מלחמה, כי הצבא צריך לוחמים, ובעיקר התשובה הרווחת: ״לשמור על המדינה״. זהו, עד כאן.
שאלתי: האם מישהו ביניכם עומד להילחם כי הוא הנכד של אברהם אבינו? או שהוא נלחם על הארץ שהובטחה לאבותיו? או שמא בגלל שהוא יהודי?…
ששש… שקט (צפוי, מבחינתי לפחות).
ומי ניצח במלחמה? שאלתי.
גם כאן היו כל מיני כותרות מהחדשות של חוסר ודאות מי באמת ניצח. הודעתי להם שלדעתי כבר יש מי שניצח בגדול במלחמה הזו, רק העניין הוא שאתם צריכים להכיר את אותו מנצח …
נכון שזה לא הזמן לסיכומי המלחמה, בעיקר כי המלחמה ממשיכה בכל מקום – בין אם זה בעזה או באולפנים. זה לא ייגמר בעזה ולא בלבנון, זה ימשיך פנימה אל תוך בירור השורשים שלנו. כי בהיסטוריה, מלחמות הן בעיקר בירור לשאלות עומק שבשלוות היום כמעט לא עולות. מלחמות משנות את סדרי העדיפויות, יש מי שעושה זאת מרצונו ויש מי שעשה זאת בעל כורחו. כנראה שכולנו עכשיו צריכים לעשות את זה, לשאול את השאלה הכי פשוטה והכי קשה: מי אנחנו?
עד שתושג הכרעה בעזה, אפשר לומר שיש כבר צד מנצח: היהדות. בלי ספק, היא המנצחת של המלחמה הזו. לא רק בגלל החיילים בציציות שקודם לכן לא הכירו את הלבוש הזה, ולא רק בגלל התפילות וקבלות שבת בחאן יונס. את זה אנחנו מכירים. אני מדבר על הרוח היהודית העצומה שהייתה מקור כוח בלחימה. ומקור הכוח שלנו שניצח כבר ביום הראשון, הוא מקור הכוח שלנו לעתיד. כרגע אנחנו נלחמים עם הרוח הזו שהיא פלא עצום.
כולם רואים את הכיפות שבאו להילחם מהבית בשמחת תורה. באו ונהרגו. באו ונשארו עד עכשיו. באו וחזרו לבתיהם ביהודה ושומרון, וגם שם לא הפסיקו להילחם ולהיהרג בפיגועים. באו וגילו לפעמים שלחלקם הרסו את הבית, או שהשכנים הערבים בנו עוד בית בינתיים. באו להילחם וגילו שמבזים אותם בכל מקום. הלכו להלוויות של יקיריהם ושמעו את נשיא ארצות הברית אומר שהם אלימים ושהם הבעיה, שלא לומר שחלק מעמנו אומר את זה…
איך אתם מסוגלים לספוג כאלו ביזיונות? שאלתי מילואימניק עטור זקן וכיפה שיצא משלושה חודשים בעזה.
אני לא רואה את זה, הוא אמר. שמעתי מה אומרים עלינו באולפנים, אבל אנחנו עושים את זה כי אנחנו יהודים, והיהדות שלנו זה לחימה ובנייה. מה זה משנה מה אומרים עלינו, אני אפילו לא נעלב.
זו תשובה עם הרהור תשובה לשואל, תשובה עם חזרה לשורש. זה הסיפור, וזו הסיבה שהיהדות מרימה את ראשנו אחרי ההשפלה שספג הצבא שהתעקש לספר לעצמו סיפור אחר על שורשים וזהות וארץ ואויב שלא קיים.
את המלחמה היום נלחמת היהדות שמוציאה מביתם גם את אלו שמסבירים לעצמם את זה באופן ברור וגם כאלה שרק מרגישים את זה ויודעים את זה. ללא קשר לקיום מצוות, הם מבינים בפנים-בפנים מה זה יהודי. זה העניין. על זה כל המלחמה, מלחמת דת כמו שלא יספרו לכם באולפנים. מלחמת זהות. מי אתה? אם אתה יהודי, אתה נלחם על הארץ שלך, כמו שמבואר ברש"י לפסוק הראשון בבראשית, ועד לכל סיפור האהבה העצום שלנו עם אדמתנו שהביא את שיבת ציון במאה האחרונה.
זה הכוח. עם זה נלחמים, עם זה הולכים הלאה, ועם זה מבינים מה קרה כאן. יהדות ויהודים שמגדירים את עצמם כך. כל הגדרה אחרת היא בעצם חוסר הבנה של המלחמה, ובעיקר הענקת לגיטימציה לעולם לומר לנו "ליסטים אתם", תנו אותה לפלסטינים.
שאלתי את החבר'ה מהמכינה אם הם מכירים שני קיבוצניקים מהעבר. רועי רוטנברג הי״ד וצפריר רונן ז״ל. דממת אלחוט. אף אחד לא מכיר.
כדאי לכם לשמוע את שני הסיפורים האלה – אמרתי להם – כדי שתבינו שהעניין הוא לא קיבוץ אלא זהות ויהדות. רועי היה הרבש״ץ של קיבוץ נחל עוז, רק לא ב-7 לאוקטובר אלא לפני 68 שנים. ערבים מעזה רצחו אותו עוד לפני שהיינו 'כובשים'. חטפו את גופתו לעזה והתעללו בה. מוכר לכם? שאלתי.
בקהל היה הנהון, תוך חיפוש בטלפונים החכמים אם אכן זה מה שאומר גוגל.
למה הוא נרצח? כי הוא יהודי. ולמה הוא התיישב שם? כי הוא יהודי וזו ארצו.
צפריר רונן, איש סיירת מטכ"ל שנפטר לפני כעשור, תיאר את זה באופן הכי חד. הוא, הקיבוצניק ללא הכיפה, צעק מעל כל במה שהתנ״ך הוא המסמך שמעניק לנו את זכותנו על הארץ. ביום שנאמין לסיפור אחר, לזהות אחרת, ינצחו אותנו בלי ירייה אחת.
אמר וצדק. באוניברסיטאות בארצות הברית ובערוצי התקשורת הבינלאומיים מנצחים אותנו עם נרטיב פלסטיני שהוא בעיקר הכרה שלנו בזהות של אחר ולא בזהות של עצמנו, זה עיקר האסון. אבל התנ״ך הוא גם הכוח שנמשיך איתו מכאן, כי הוא כבר ניצח. הוא הראה לעם בישראל את כוחה של היהדות להביא כל יהודי להכרה באויב. להבין שזה הסיפור שלנו. זה ורק זה. זו נקודת אור עצומה להתחיל ממנה את היום שאחרי. לא עבור תושבי עזה, אלא עבורנו כיהודים.
אלה שני קיבוצניקים – סיימתי ואמרתי – שהייתם צריכים לפגוש, אני רק מסביר לכם את מה שהם אמרו ועשו.
שתיקה באולם, וסיום השיחה בלי שום תגובה ובלי מחיאות כפיים. מבחינתי הנחתי חומר נפץ באולם, שאולי יעשה את העבודה היום או בעוד כמה שנים. זה התפקיד של אלו עם הכיפות על הראש או עם הכיפות בלב. לרדת אל עומקי השורש ולעיתים גם הקליפה, כדי להרים עוד יהודי. זו חובתנו היהודית.
עם אחד מפורד ומפוזר, נכון. המן קלט אותנו, אבל לא הבין לאן זה יכול להגיע. גם אנחנו לא ממש מבינים, אבל הולכים בדרך אבותינו לאותו מקום שהובטח לנו.
אחר כך סיפרו לי שהם היו בבית הכנסת בבת עין בקבלת שבת, אחת מהכי שמחות שהיו ביישוב. לא ראיתי, אבל שמעתי שזה היה בריקודים ושמחה עצומה של נערי המכינה. בהחלט מעודד ומשמח ומזכיר שוב את המשימה. ניצחתי ואנצח, אומרת היהדות כמו רבי נחמן, אנחנו פשוט צריכים כלים להאמין בזה.
צבי יחזקאלי
