" אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". (מגילה ז:)
אחד מכללי היסוד של היהדות הוא שכל דבר מצריך גבולות. היהדות מעודדת שמחה אך בגבולות המותרים. הנאות העולם הינם דבר ראוי ולגיטימי ודווקא הנזיר הפורש מן העולם הוא חוטא, ועם זאת – לכל דבר יש גבולות וכלשון הגמרא (ברכות לא.): "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה". מותר לצחוק אך אסור להתמלא בצחוק ולעבור את הגבול. פורים הינו היום היחיד בו לא זו בלבד שאין צורך בגבולות, אלא שיש חיוב בהסרת כל גבול ומחיצה – "עד דלא ידע". הכיצד ניתן להצדיק שתיית יין לשכרה? והרי אמרו חז"ל: "שלשה הקדוש ברוך הוא אוהבן: מי שאינו כועס ומי שאינו משתכר ומי שאינו מעמיד על מידותיו" (פסחים קי"ג:). שתית יין עד כדי איבוד הגבולות נראית כמעשה מאוד לא יהודי, מעשה השנוא על הקב"ה. מדוע דוקא ביום כה קדוש, יום שע"פ הזוהר סגולתו גדולה משל יום הכיפורים (תיקוני זוהר נז:), מדוע מחוייבים אנו בחיוב שהוא כל כך שנוי במחלוקת?
יתרה מכך, בהמשך למצוות ההתבשמות מביאה הגמרא סיפור מחריד לכאורה. מספרת הגמרא שרבה הזמין את רב זירא לסעודת פורים ומתוך השכרות קם ושחט את רב זירא. לבוקר כשהתפכח וראה את מעשיו, ביקש רחמים והחייה אותו. החיוב של שתיית היין הוא מסוכן ביותר כפי שהגמרא בעצמה מוכיחה ומדוע אם כן לא ביטלו חכמים מצווה זו ולו בשל הסכנות הכרוכות בה?
דומה שיסוד הדברים נעוץ בהבנת המושג "עד דלא ידע". הרב קוק הסביר את הדברים בעומק וזו לשונו: " עד דלא ידע – עד שיתעלה למעלה מן הדעת, למעלה מחטא עץ הדעת…עד שיחזור לדרגת אדם הראשון לפני החטא, לפני חטא עץ הדעת" (עולת ראי"ה עמ' רנ"ח). ע"פ הרב קוק, יש בחוויה של פורים מעין חזרה למדרגת אדם הראשון לפני חטאו. אנו מסתלקים מהחטא של עץ הדעת ומגיעים למקום עליון יותר. מהי אם כן אותה מדרגה?
לפני חטא עץ הדעת, לא היה האדם חסר דיעה. ההיפך הוא הנכון; האדם היה בעל דעה עליונה. לא דעת אינטלקטואלית חיצונית כי אם דעת עליונה פנימית. לאדם לא היה צורך בדעת על מנת להבדיל בין טוב לרע כיוון שהוא חי במציאות בה הרגיש באופן טבעי מה טוב ומה רע. הגוף והנשמה היו מחוברים וחיו בהרמוניה מושלמת וממילא מערכת החושים של האדם הרגישה גם את נשמתו. וכך מבאר זאת הרב קוק באורות הקודש ד' : " כשהשכל מאיר במלא אורו (דעת עליונה), אז אין צורך לשום הדרכה מיוחדת של חוקים ומשפטים (אין צורך בדעת). הטוב הגמור במעשה נמשך הוא אחרי המאור השכלי … החוקים והמשפטים מתקיימים לא בתור חוקים ומשפטים מצווים, כי אם בתור תנועות טבעיות שהארת השכל חזקה עליהם (אין צורך בחוקים ובמצוות, כיוון שאנו נמשכים אחרי הטוב בטבעיות)". רק חטאו של אדם הראשון, יצר נתק בין הגוף לנשמה. "ביום אכלך ממנו מות תמות". האדם כידוע לא מת ביום זה, אך גרם לכך שגופו התנתק מנשמתו דבר שיוביל בסופו של דבר למוות. מני אז, מחויבים אנו ללמוד ולהשכיל כיצד להבחין בין טוב לרע מאחר וחושינו הטבעיים איבדו יכולת זאת.
סודו של פורים הוא בחיבור המחודש. ביום זה אנו חוזרים למדרגת אדם הראשון לפני החטא, מדרגה בה הגוף והנשמה חיים בהרמוניה. ביום זה אין כל סתירה בין עולם החומר לעולם הרוח, ולכן יום הפורים גדול הוא מיום הכיפורים בו מגיעים לדרגה רוחנית עליונה אך ללא הגוף. בחג הפורים מגלים אנו שגם הגוף שלנו קדוש ועל כן שאיפתנו היא למצוא את הקדושה דוקא בשיאו של עולם החומר, מתוך אכילה ושתייה.
זהו גם סוד ההתבשמות בפורים, וכך מסביר זאת הרב קוק: "והנה ההארה הנמשכת ביום הקדוש הזה היא ממש מצד קדושת הגוף הישראלי…ועוד שאפילו אם יסולק אור השכל מכלי הגוף, הנה כוחות הגוף בעצמם קדושים הם, ושומרים מכל רע, ומדביקים עצמם לשלמות האמיתית שבאור פני מלך חיים, ע"כ המצווה אז לבסומי, וממשיך אור גדול על ידי זה כמבואר בכתבי הארי ז"ל" (עולת ראי"ה א' ת"מ). במצב הרגיל, משמש אותנו השכל כשוטר השומר על גופינו מפני עשיית טעויות ושטויות. פעמים רבות היצרים והרגשות הנובעים מהגוף עלולים למשוך אותנו למחוזות אפלים ועל כן יש חשיבות בשכל המרסן והמבקר. ברם, בחג הפורים גם הגוף בעצמו קדוש הוא. גם ללא השכל, הגוף עשוי להמשך לקדושה באופן טבעי. לכן מצויים אנו להסיר את מאסרי הגוף, לסלק את הדעת, על מנת לגלות את המדרגה שמעל הדעת, המדרגה בה הגוף והנשמה מתחברים. זהו סוד ההתבשמות. אין מדובר בשכרות חלילה, אלא בהתבשמות אשר מרימה אותנו אל מעל כבדות השכל, לעולם עליון בו הגוף והנשמה חיים בהרמוניה, עולם של גן עדן. זהו מבחן לכך שגם גופנו קדוש הוא ונמשך באופן טבעי את הקב"ה.
יתכן וזוהי גם משמעות מדרש חז"ל על רבה ששחט את ר' זירא ולמחרת החייהו. חז"ל רמזו לנו במדרש על עיצומו של יום זה – התגלות מדרגת תחיית המתים. כאמור לעיל, אדם הראשון אבד לאחר חטאו את חיי הנצח, היכולת לשלב באופן מושלם בין הגוף לנשמה. מרגע החטא, העולם הזה והעולם הבא, אשר היו מחוברים בגן עדן, נחלקים הם לשני עולמות המתקיימים במקביל. הדבר החוצץ בינם הוא המוות. ברגע בו מתנתק האדם מגופו עובר הוא לעולם הבא, ונשמתו חוזה בזיו השכינה. "אולם, התכלית המבוקש הוא שלא רק הנשמות יהנו מהאור הנפלא הלזה, כ"א גם פה בעולם הזה לא תהיה שום חציצה בפני עולם הנבדל – עולם הבא. שלא רק הנשמה תחזה כ"א גם 'ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר', ושיתאחדו יחד כל העולמים כולם, להיות 'ה' אחד ושמו אחד'" (הרב חרל"פ, אורי וישעי). מדרגת תחיית המתים תהיה מדרגה בה ניתן יהיה לראות את הקב"ה כאן בעולם, דרך הבשר, וממילא אז יתקיים בנו המקרא "בלע המות לנצח" – לא תהיה עוד מטרה למוות, שהרי ניתן לראות את הקב"ה כאן בעולם. מחיצת המוות המפרידה בין העולם הזה, לעולם הבא ולגילוי הקב"ה – תעלם. זוהי מדרגה בה יתגלה העולם הבא הנצחי, בתוך העולם הזה, וזוהי כאמור פסגת תפקידה של האנושות.
בפורים מגיעים אנו למדרגת "מעין תחיית המתים". בזכות מציאת השילוב בין הגוף לרוח מגלים אנו את הקב"ה מתוך ההסתר. בפורים הגוף אינו מתנגד לנשמה, ולכן מסוגלים אנו לגלות את הקב"ה מתוך גופנו, ללא כל צורך בהתנתקות מהעולם הזה, כפי שחויבנו לעשות ביום הכיפורים. פורים, הינו החג המקרבנו יותר מכל להבנת מציאות העולם העתידי – עולם התחייה.
דומני שאין מלים טובות יותר לבטא את עומק וקדושת חג הפורים ממילותיו של הרב חרל"פ (מי מרום י"ג):
" טעם ההתבשמות בפורים היא כדי שתסתלק הדעת התחתונה ותשרה הדעת העליונה… ולכן בפורים שהוא מבחינת עולם העתיד, כמו שאמרו : "לעת"ל כל המועדים בטלים וימי הפורים אינם בטלים", בא החיוב להתבשם…
זאת ועוד, פורים הוא יום הבחינה על כך שקבלנו את התורה ברצון ללא אונס כלל, וכלל הוא שכל דבר המותאם לרצון ואין בו מן האונס, אין לו הפסק לעולם. לזאת מתירים אנו בפורים את כל מאסרי הגוף, ומניחים לגוף לנהוג באופן טבעי, ובזה נבחן, אם גם אז לא נבעט בשום דבר קודש ולא נמשך אחרי הוללות חומרנית, הרי זה עד נאנן שאמנם קבלתנו היתה ברצון.
נמצא שפורים הוא יום התגלות פנימיות רצונם של ישראל, וכל השנה היא הכנה לפורים. מה שבכל השנה נמצא בבחינת אתכסיא – בפורים היא באתגליא. .. אשרי מי שזוכה ליישר דרכיו ולדעת את אשר לפניו להלוך ולעלות מעלה מעלה, מדרגה לדרגה, עד אין קץ ותכלית, הלוך וגדול"
