הצירופים 'סכנת מוות' ו'סכנת חיים' נראים הפוכים זה מזה, ואף על פי כן הם משמשים באותה משמעות. הא כיצד?
מבנה הסמיכות נפוץ מאוד בעברית, והוא עשוי להביע יחסי משמעות שונים: שייכות – 'של' (כבשת הרש, כספי ציבור), חומר (כף עץ, נעלי בד), תוכן (כף סוכר, נבואת נחמה), זמן (ארוחת בוקר), תכלית (שולחן עבודה, נעלי בית), מידה (מכירת ענק) ועוד ועוד.
גם בצירופים 'סכנת מוות' ו'סכנת חיים' מתקיימים יחסי משמעות שונים בין רכיבי הסמיכות: סכנת מוות היא סכנה שיארע מוות, סכנה שמישהו ימות (כמו 'סכנת התייבשות' – סכנה שתהיה התייבשות). לעומת זאת סכנת חיים היא סכנה לחיים, דבר המסכן את החיים. לכל אחד משני הצירופים היגיון משלו, והם מביעים את אותו הדבר מנקודות מבט שונות.
ומניין קיבלנו את הצירופים האלה?
הצירוף סכנת מוות מצוי מעט בלשון הרבנית של ימי הביניים, ובכלל זה בפירוש רש"י לתלמוד בהסבר המושג פיקוח נפש: "בכל דבר שצריך לו לנפש להעביר סכנת מות" (יומא פד ע"ב). לצירוף זה יש מקבילות בכמה לשונות, למשל ברוסית (Смертельная опасность) ובערבית (خطر الموت), וככל הנראה שימושו בעברית בת ימינו התעצם בהשפעת לשונות אלו.
הצירוף סכנת חיים הוא כנראה מאוחר יותר, ומצאנו אותו לראשונה בחיבורים מראשית העברית החדשה. צירוף זה נוצר כנראה בהשראת הגרמנית (Lebensgefahr) והיידיש (לעבנס-געפאַר). מעניין שגם בגרמנית לצד הצירוף המקביל ל'סכנת חיים' משמש לעיתים הצירוף המקביל ל'סכנת מוות' (Todesgefahr) ללא הבדל משמעות.
מכל מקום הצירוף העברי המקורי הוא סכנת נפשות. צירוף זה נזכר כבר בספרות חז"ל, למשל: "מי שהיה כותלו גוהה [כפוף, נוטה] לרשות הרבים – סותרו ובונה אותו מפני סכנת נפשות" (תוספתא מועד קטן, א, ז).
מבחר מקורות:
יצחק אבינרי, יד הלשון, תל־אביב תשכ"ה, עמ' 420–421
יצחק פרץ, עברית כהלכה, תל־אביב תשכ"ה, עמ' 319
