(ברכות סא:): "אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבונו של עולם, זו תורה וזו שכרה כו', א"ל חלקם בחיים".
החיים בכלל הם מחוברים ממחזות שונים, מחזות של צער ושל שמחה, יגון וששון, שרק בהתמזגם הם מקבלים את תכונתם האמיתית, ששם חיים יקראו להם. ע"כ החכם האמיתי המכיר את החיים לכל פרטיהם לא יכבד לו לשאת את כל צדדי החיים, כי יודע הוא שרק במיזוגם הנערך הם נמצאים ע"פ תכונתם. למשל אפלת הלילה כשהיא לעצמה אינה מקובלת, בהתמזגה אמנם עם אור היום וישקלו זה לעומת זה היא נכונה. כן הצער מתמזג עם השמחה והנחת וכיו"ב. אמנם לפי ערך גודל החיים כן יהיו גדולים רישומי ההפכים שלהם. מובן הדבר שתכלית הכל הוא הטוב והנחת, העדן והעונג, הצער היגון והמרירות אינם באים כ"א לשימוש, כדי להמתיק על ידם את ערך הטוב והעידון, ע"כ מי שלא ידע את גדולת ערך החיים בכללם, וכמה גדולים הם במושגם העמוק של האושר והשמחה לפי האמת הנצחית, הוא כשיסתכל על חלק אחד של צער ויגון ישתומם על מעשה ד'. אבל החותך חיים ב"ה, שלפניו נגלו כל צפוני החיים לכל עמקם ארכם רחבם וגבהם, הוא יודע שאותו החלק של הצער שנראה נורא מאד, אינו כ"א כערך גרגיר החרדל והמלח הבא לתבל את הקדרה שמבלעדה היתה מחוסרת תבלין. ע"כ הפתרון השכלי, למה צריכה העמדת התורה בישראל להביא יחידי סגולה למצב מחריד ואיום של קבלת יסורי גוף נוראים כזה, זו תורה וזו שכרה, התשובה האלהית, הרחבה מני ים, היא שהוא נערך יפה מאד לפי ערך חלקם בחיים. ואם לכונן המזג של הטובה הנפלאה הקיימת והארוכה, שתהיה ניכרת בהכרת החיים בהשקפה מפולשת, צריכה למצב של גרעין מר כזה הנורא מאד בהיותו נערך לבדו, נדע כמה ענוגים דשנים ומעודנים הם החיים, "מה יקר חסדך אלהים".
