למה אומרים "שבת שלום ומבורך" (בלשון זכר) ולא "שבת שלום ומבורכת" (בלשון נקבה)?
ברוב המקורות, במשנה, בתלמוד ובתנ"ך מינה הדקדוקי של המילה שבת הוא נקבה: "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם" (ויקרא טז, לא), וגם השימוש הרווח כיום במילה שבת הוא בלשון נקבה – איך הייתה לך השבת?" "הייתה לי שבת נהדרת". ואולם בתנ"ך המילה שבת באה כמה פעמים גם בלשון זכר: "שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ" (ישעיה נו, ב) – 'מחללו', כלומר מ(ל)חלל אותו, את השבת. המקור הזה ואחרים הובילו לביטויים שבהם המילה שבת משמשת בזכר, כמו בברכה "שבת שלום ומבורך".
נוסח הברכה "שבת שלום ומבורך" מעמיד קושי נוסף: הצמדת שני לוואים מסוגים שונים למילה שבת בצירוף אחד – שם עצם (שלום) ושם תואר (מבורך).
ניסן ברגגרין מציע שני פתרונות לקושי הזה: לדבריו, כבר הראו פרשנים שיש שהמילה 'שלום' משמשת גם במעמד שם תואר, מעין 'שָׁלֵם'. אם כך מדובר באיחול לשבת שלמה ומבורכת. הצעה נוספת היא בגדר השערה: אולי נוסח הברכה הוא קיצור של 'שבת שלום, שבת מבורך'. אולם לנוסח זה אין עדויות.
למאמר המלא של ניסן ברגגרין על תולדות הברכה, קשייה ופתרונותיהם
יום שבת
נשאלנו אם הצירוף "יום שבת" הוא צירוף תקני. בעיון בתנ"ך אפשר לראות שהמילה 'שבת' מופיעה לרוב ללא המילה 'יום' בצורה מיודעת הַשַּׁבָּת, בַּשַּׁבָּת וכדומה. למשל: "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם" (שמות לא, טז).
כך גם מופיע הצירוף המיודע 'יוֹם הַשַּׁבָּת' לא מעט פעמים. לדוגמה: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ, ז); "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות לה, ג).
את הצירוף הלא מיודע 'יום שבת' אפשר למצוא פה ושם בספרות חז"ל ובפיוט: "למדנו שראש חדש אייר היה יום שבת" (סדר עולם רבה, ה); וברבים: "עד שיחזור בו שלשת ימי שבתות זו אחר זו" (תוספתא בבא קמא ד, ה).
אין אפוא כל סיבה לפסול בעברית שלנו את הצירוף הלא מיודע יום שבת – גם בהתחשב בעובדה שבימינו רווח מאוד השימוש במילה 'שבת' ללא יידוע (שימוש המצוי גם במקרא).
