בספר משלי אנו מוצאים שתי אמירות הנראות במבט ראשון סותרות זו את זו: "בְּטוּב צַדִּיקִים – תַּעֲלֹץ קִרְיָה, וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים – רִנָּה"... "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ – אַל תִּשְׂמָח, וּבִכָּשְׁלוֹ – אַל יָגֵל לִבֶּךָ"... איך אפשר ליישב את שני המקראות יחד? הפסוק הראשון אומר שיש רינה באובדן הרשעים – ואילו הפסוק השני מתנגד לשמחה בנפילת האויב!
רבנו יונה... עומד על הבדל בלשון הפסוקים. בפסוק הראשון מדובר על "רְשָׁעִים" סתם, ואילו בפסוק השני מדובר על "אוֹיִבְךָ" – דהיינו, האויב האישי שלך... אם אתה שמח במפלת הרשע מפני שהוא האויב שלך – שמחתך אינה רצויה, אך אם שמחתך על נפילת הרשע היא על סילוק הרִשעה מן הארץ – רינתך ראויה!
אחר ניצחון ישראל על סיסרא וצבאו, פצחה דבורה הנביאה בשירה גדולה, ובה הביעה שמחה על נפילת האויבים לפני ישראל, ובין היתר אמרה: "כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ ה'!". שִׂמְחתה לא הייתה על נפילת האויבים שלה – אלא על נפילת אויבי ה', על סילוק רשעותם מן העולם.
רבנו יונה... מדגיש ש"גם בהיות האויב רשע – אין לשמוח ברעתו". אפילו אם האויב שלך רשע – אין לך לשמוח בנפילתו מצד שהוא אויבך. השמחה היחידה הרצויה היא "מפני ה' לבדו". כל כוונת שמחתו של הצדיק צריכה להיות "מפני שמפלתו – כבוד שמים הוא! לא מפני שׂנאתו אותו!". השמחה על מפלת הרשע מצד שהוא האויב האישי שלך נובעת מגאווה, ועל כן אינה ראויה. אך הרינה על מפלת הרשע מצד שהוא רשע נובעת מאהבת ה' שלך, ולכן היא רינה ראויה.
השמחה על מפלת הרשע מצד הרשעות שבו אומנם רצויה, אך ישנה שמחה גדולה יותר... שמחה על נפילת רשעותו ממנו. השמחה הגדולה ביותר היא שהרשע יחדל להיות רשע ויתקן את דרכיו, וכך תסתלק רשעותו מן העולם בלי שהוא עצמו ייפגע... כך אמר יחזקאל בשם ה' לבני דורו: "הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע, נְאֻם אֲ־דֹנָי ה'?! – הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה!". ה' אינו חפץ שימות הרשע, אלא שישוב מרשעותו, וממילא לא יהיה עוד רֶשַע בעולם.
אנו נאלצים להילחם נגד אויבים רשעים המבקשים לכלותנו מן הארץ, חלילה. איננו רוצים במפלתם... בוודאי היינו חפצים שישלימו עימנו ויחזרו בתשובה. אולם, כל זמן שהם נשארים ברשעותם ויוצאים למלחמות בישראל, שהן באמת מלחמות בה', איננו יכולים לשבת בחיבוק ידיים, אנו מצווים לצאת ולהילחם!
עלינו לזכור כי מלחמתנו – מלחמת מצווה היא! וכשאנו שמחים בניצחוננו על אויבינו, חשוב שנזכור כי שמחתנו איננה על נפילה של אויבים אישיים שלנו – אלא שמחה על נפילת אויבי ה' וביטול רצונם לפגוע בעם־ה', המגלה את כבוד־ה' בעולם.
