Candace Owens:
This is a satanic administration. We all realize that satanic Zionists [sounds like she used Iranian milk in her coffee this morning E.E.] occupy the White House and Congress needs to move to have the Mad King Trump removed.
All of our lives may depend upon other countries realizing that Trump is deeply unwell and surrounded by religious fanatics who have convinced him that he is a messiah.
We are in uncharted territory. Leaders worldwide need to act accordingly.
----
For the record - Trump doesn't need to be convinced that he is the Messiah.
He is the BIGGEST Messiah, the BEST Messiah, there has NEVER EVER been a Messiah like him. Believe me - he knows like no one else what a true Messiah looks like. Not like Sleepy Joe who would not be able to identify the Messiah if he saw him redeeming the Jews from exile and building the Third Temple or Barack Hussein Obama who was the worst President ever. You know - he gave Iran billions of dollars??!!! Terrible President, just terrible. But Trump fixed that all. He saved us. Who ELSE could be Messiah???
---
On a more serious note: This raging כושית Jew hater is a nut case. Yet, she has millions of followers. Says a lot about the level of our society.
Kim Kardashian [I don't know who she is or what she looks like - I just see her name from time to time] has 353 million followers. Pretty pathetic.
----
המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה. ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל. וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם. מקריבין קרבנות. ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה. וכל מי שאינו מאמין בו. או מי שאינו מחכה לביאתו. לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר. אלא בתורה ובמשה רבינו. שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה'. ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים. אף בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים. במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם. ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל [באחרונה]. ושם הוא אומר אראנו ולא עתה זה דוד. אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח. דרך כוכב מיעקב זה דוד. וקם שבט מישראל זה מלך המשיח. ומחץ פאתי מואב זה דוד. וכן הוא אומר ויך את מואב וימדדם בחבל. וקרקר כל בני שת זה המלך המשיח שנאמר בו ומשלו מים עד ים. והיה אדום ירשה זה דוד. שנאמר ותהי אדום לדוד לעבדים וגו'. והיה ירשה וגו' זה המלך המשיח שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו':
א. בסיום מסכת מכות שנינו:
"וכבר הי' רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזרי' ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך ושמעו קול המונה של רומי2 מפלטה ברחוק מאה ועשרים מיל, התחילו בוכין ורבי עקיבא משחק, אמרו לו מפני מה אתה משחק, אמר להם ואתם מפני מה אתם בוכים, אמרו לו הללו כושיים3 שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט ואנו בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש ולא נבכה, אמר להן לכך אני משחק, ומה לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה.
שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא משחק, אמרו לו מפני מה אתה משחק, אמר להם מפני מה אתם בוכים, אמרו לו מקום שכתוב בו4 והזר הקרב יומת, ועכשיו שועלים הלכו בו, ולא נבכה, אמר להן לכך אני משחק, דכתיב5 ואעידה לי עדים נאמנים את אורי' הכהן ואת זכרי' בן יברכיהו, וכי מה ענין אורי' אצל זכרי', אורי' במקדש ראשון וזכרי' במקדש שני, אלא תלה הכתוב נבואתו של זכרי' בנבואתו של אורי', באורי' כתיב6 לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו'], בזכרי' כתיב7 עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, עד שלא נתקיימה נבואתו של אורי', הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכרי', עכשיו שנתקיימה נבואתו של אורי', בידוע שנבואתו של זכרי' מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו"1.
והנה, במפרשי הש"ס והע"י ישנם כמה דיוקים בסוגיא זו, ויש להוסיף עליהם עוד כו"כ דיוקים2 – שיתורצו כולם לאחרי הקדמת ביאור תוכן הסוגיא ע"ד כללות ענין החורבן והגלות, והתיקון לזה בנחמת הגאולה, כדלקמן.
ב. בסוגיא זו ישנם שני סיפורים שבהם נחלק ר"ע עם שאר התנאים שהיו מהלכין עמו (ר"ג וראב"ע ור"י) – ש"התחילו בוכין", בראותם את גודל הירידה דהחורבן והגלות, ו"ר"ע משחק", בראותו את התוכן הטוב שבדבר שיתגלה בעתיד (בהתאם לשיטתו "לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד"3). ויש להתעכב לכל לראש על הדיוקים שבשני הסיפורים ביחס זל"ז, ולאח"ז גם על הדיוקים שבכל סיפור בפ"ע:
א) בשני הסיפורים מודגש החידוש שבהנהגת ר"ע (שהי' משחק) לגבי שאר התנאים שהנהגתם ("התחילו בוכין") היתה כפי שמתנהגים כל בנ"י במצב כזה. ואינו מובן: לשם מה נתפרשו כאן4 שמותיהם של שאר התנאים – שמצד עצמם לא הגיעו לעומק דעתו של ר"ע (והוכרחו להודות לו באמרם "עקיבא ניחמתנו") – ולא נאמר (כפי שמצינו בכ"מ5) "כבר היו ר"ע וזקנים מהלכין כו'", וכיו"ב?
ב) תוכן שני הספורים שוה, לכאורה, ומהו החידוש וההוספה שבסיפור הב' לגבי סיפור הא'?
ג) סדר הסיפורים: כיון שמקומם של ר"ג וראב"ע ור"י ור"ע הי' בארץ ישראל1, מובן, שהליכתם (כולם יחד) בדרך לחוץ-לארץ2, לרומי3, הוא מאורע בלתי-רגיל, ובודאי שאינו רגיל כמו המאורע ש"היו עולין לירושלים". וע"פ הכלל "תדיר קודם"4, יש להקדים, לכאורה, סיפור המאורע ש"היו עולין לירושלים" לפני סיפור המאורע שהיו "מהלכין בדרך ושמעו קול המונה של רומי"?
ד) בשני הסיפורים קיבלו ר"ג ראב"ע ור"י את תשובתו של ר"ע "לכך אני משחק כו'" (והראי' שלא השיבו דבר לשלול ולהפריך את דבריו), וא"כ, למה אמירתם "עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו" היתה רק בסיפור השני, ולא בסיפור הראשון5?
ג. ויש לדייק גם בפרטי הסיפור הראשון: ה) מהו דיוק הלשון "וכבר הי' ר"ג וראב"ע ור"י ור"ע מהלכין בדרך כו'"1, ולא (כהלשון הרגיל בכ"מ2) "פעם אחת כו'"?
ו) כאשר תלמידי חכמים (אפילו שנים, ועאכו"כ ארבעה) מהלכין בדרך, בודאי שבלכתם בדרך עוסקים בתורה מבלי להפסיק בענינים אחרים, וכמפורש במשנה3 "המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו וכו'". ואיך יתכן שבעסקם בתורה בלכתם בדרך "שמעו קול המונה של רומי" – הרי העסק בתורה הי' צ"ל באופן כזה שיהיו שקועים בלימודם עד שלא ישמעו קול המונה של רומי?
ז) זה ש"הללו .. יושבין בטח והשקט" – במה נחשב הוא ואיזה תפיסת-מקום יש לזה (בכלל, ובפרט אצל ר"ג ראב"ע ור"י) לעומת חורבן ביהמ"ק ("אנו בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש"), שדוקא ראיית דבר זה (ש"הללו .. יושבין בטח והשקט") תוסיף בהצער עד כדי בכי'?
ח) מהו הדיוק "הללו כושיים שמשתחוים לעצבים (ולא מסתפק בזה, אלא מוסיף) ומקטרים לעבודת כוכבים" – קטורת דוקא?
ט) הניגוד לזה שאוה"ע "יושבין בטח והשקט", הוא, שבנ"י הם בגלות (בלשון חז"ל4 "ישראל בזמן הזה דוויים דחופים סחופים ומטורפין כו'"), ולמה מסיים ("ואנו כו'") בנוגע לביהמ"ק – "בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש"?
י) מהו הדיוק לקרוא לבית-המקדש בשם "בית הדום רגלי אלקינו" ("ואנו בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש") – שם בלתי-רגיל כלל?
יא) מהי ה"נחמה" שבדברי ר"ע "אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה" – וממה-נפשך:
בשביל להביא ראי' והוכחה על הטובה העתידה לבוא לישראל ("בנים אתם לה' אלקיכם"5), "עושי רצונו" – אין צורך בקל-וחומר
מטובתם של "עוברי רצונו" ("המונה של רומי" ש"יושבים בטח והשקט"), שהרי מקרא מלא הוא1 "אם בחקותי תלכו וגו' ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו וגו'"2, וכמבואר בדרשות חז"ל אופן קיום יעודים אלה לעתיד לבוא3, ובפרט בנוגע לירושלים שנאמר בה "וראמה וישבה תחתי'"4, ודרשו חז"ל5 "עתיד הקב"ה להגבי' את ירושלים ג' פרסאות למעלה", ו"עתיד הקב"ה להוסיף על ירושלים (דהויא תלתא פרסי) אלף טפף גינואות אלף קפל מגדלים וכו' וכל אחת ואחת הויא כצפורי בשלוותה" (ש"היו בה מאה ושמונים אלף שווקים של מוכרי ציקי קדירה"), וכתיב6 "ורחבה ונסבה למעלה", ודרשו חז"ל7 ש"הקב"ה מרחיב את ירושלים .. עד שעולה לשמים", "עד כסא הכבוד" – שלא בערך כלל ל"המונה של רומי".
וכיון שר"ג ראב"ע ור"י "היו בוכין" למרות שידעו ההבטחות שבתנ"ך ע"ד הטובה העתידה לבוא לישראל – מה נתחדש אצלם בענין הנחמה ע"י הקל-וחומר "אם לעוברי רצונו כך כו'"?
ד. וכן יש לדייק גם בפרטי הסיפור השני:
יב) למה רק כ"שהגיעו להר הבית (ו)ראו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים – התחילו הן בוכין (ור"ע משחק)", ואילו לפנ"ז, כ"שהגיעו להר הצופים" – שאף ש"קרעו בגדיהם" ("דדינו ליעבד הכי"8, כפי ששנינו9 "כיון שהגיע לצופים קורע") משום צער החורבן שנוגע עד נקודת הנפש, מ"מ, לא היו בוכין?
ויתירה מזה: בסיפור הראשון, כש"שמעו קול המונה של רומי .. התחילו בוכין" – והרי הדברים קל-וחומר: אם שמיעת קול המונה של רומי בלבד, מביאה לידי בכי', כשנזכרים אודות המעמד ומצב ד"בית הדום רגלי אלקינו כו'" – כשמגיעים להר הבית, ועוד לפנ"ז, כשמגיעים
191
להר הצופים, "מקום שיכול לראות ביהמ"ק"1, ומשם רואים ש"בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש" (שלכן "קרעו בגדיהם") – על אחת כמה וכמה שצריך הדבר להביא לידי בכי'; ומפשטות הלשון משמע שגם כשהגיעו להר הבית עדיין לא היו בוכין, ורק כש"ראו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים – התחילו הן בוכין"!
יג) מהי שאלתו של ר"ע (במענה לשאלתם "מפני מה אתה משחק") "מפני מה אתם בוכים" – והגע עצמך: זה עתה – כ"שהגיעו להר הצופים" – קרע (גם) ר"ע את בגדיו2, לאבילות על חורבנה של ירושלים, ועכשיו, כש"הגיעו להר הבית (ו)ראו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים", בראותם גודל החורבן דביהמ"ק (שחמור יותר מחורבנה של ירושלים3) – עומד ר"ע, בבגדים קרועים (שזהו סימן על היפך השמחה – ענין הבכי') ותמה על חבריו "מפני מה אתם בוכים"?!...
ובתשובתו של ר"ע "לכך אני משחק דכתיב ואעידה לי עדים נאמנים את אורי' הכהן ואת זכרי' .. עכשיו שנתקיימה נבואתו של אורי' בידוע שנבואתו של זכרי' מתקיימת" – צריך להבין:
יד) מה ראה ר"ע להביא ראי' מנבואה זו דוקא (שבה מתייחס ישעי' לנבואת הגאולה של זכרי', ומקשרה עם נבואת החורבן של אורי') – בה בשעה שהגאולה העתידה לבוא ע"י המלך המשיח היא מעיקרי האמונה, כפס"ד הרמב"ם4 "כל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו, שהרי התורה העידה עליו, שנאמר וכו'", ומוסיף5, ש"בדברי הנביאים אין הדבר צריך ראי'6, שכל הספרים7 מלאים בדבר זה"?!
טו) כיצד שייך הגדת עדות ("ואעידה לי עדים נאמנים") ע"י שני עדים, שלא זו בלבד שהיו בזמנים שונים (כהשאלה בהמשך דברי ר"ע: "וכי מה ענין אורי' אצל זכרי', אורי' במקדש ראשון וזכרי' במקדש
192
שני"), אלא עוד זאת – והוא העיקר – שמעידים על שני ענינים שהם בסתירה זל"ז, שהרי אורי' מעיד על החורבן, וזכרי' מעיד על הגאולה1?!
טז) "תלה הכתוב נבואתו של זכרי' בנבואתו של אורי' .. עד שלא נתקיימה נבואתו של אורי' הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכרי'" – היכן מצינו שנבואה אחת של נביא אמת תלוי' בחברתה, ובפרט נבואה לטובה שתהי' תלוי' בנבואה של פורענות, ועד שיש מקום להתיירא שלא תתקיים הנבואה לטובה, היפך הכלל ש"כל דבר טובה שיגזור הא-ל אפילו על תנאי אינו חוזר"2?
יז) מהו הטעם שמכל הנבואות של פורעניות ונחמות בחר ר"ע בפסוקים "לכן בגללכם ציון שדה תחרש וגו'" (באורי'), "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" (בזכרי') – אף שיש פסוקים אחרים שלכאורה מתאימים לתוכן הענין כאן יותר מפסוקים אלה:
בנוגע לפורענות – "מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו" – ה"ז ממש לשון הפסוק3 "(על הר ציון ששמם) שועלים הלכו בו", ובודאי שמתאים יותר מהפסוק "ציון שדה תחרש וגו'"?
ובנוגע לנחמה – ישנם כו"כ פסוקי נחמות שמדברים (ישירות) אודות בנינה של ירושלים ובנין ביהמ"ק4, ולמה הובא דוקא הפסוק "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" שתוכנו הוא ע"ד ישיבת הזקנים וזקנות ברחובות ("ר"ל לא ישיגם החולשה לשבת בית כ"א ברחובות ישבו כדרך הבחורים"5), אלא שנזכר (כבדרך אגב) גם בנינה של ירושלים6 בכך שמדובר אודות "רחובות (של) ירושלים"?
[ולהעיר: בתוס'7 מוכיח ש"אותה נבואה דכתיב עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות היא לעולם הבא" (דלכאורה "דלמא היא בעולם הזה
193
קודם גאולה") – מהא "דקאמר1 עתידים צדיקים שיחיו מתים, דכתיב עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים וילכו על משענותם, ועל אלישע שהחי' המת כתיב משענתו, וגמרינן משענת דהאי קרא ממשענת דאלישע, מה להלן החי' המת אף כאן תחיית המתים, וא"כ, ע"כ האי נבואה לעתיד לבוא, שהרי עבר בית ראשון ובית שני שלא היתה תחיית המתים", והיינו, שנבואה זו קאי אודות זמן הגאולה שבו יהי' לא רק בנין בית המקדש וקיבוץ נדחי ישראל (כפסק הרמב"ם2), אלא יתוסף גם הענין דתחה"מ.
אבל, הענין דתחה"מ גופא הוא גם עיקר בתורה (כפי שמונה הרמב"ם בין י"ג העיקרים) שלא תהי' מוחלפת3, ואין צורך בהוכחה על זה מקיום נבואתו של אורי'. ועכצ"ל, שמדובר אודות דבר חידוש בתחה"מ גופא, שקיומו תלוי בקיום נבואתו של אורי'].
יח) "בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו" – מהו הדיוק4 "בלשון הזה אמרו לו" (סגנון בלתי-רגיל בש"ס), ומהו הדיוק בכפל (כל) הלשון "עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו" (ב"פ עקיבא, וב"פ ניחמתנו5)? – בשלמא בנוגע להכפל ד"ניחמתנו" מבאר המהרש"א בחדא"ג6 ש"מצינו כל הנחמות בלשון כפול, נחמו7 נחמו עמי", אבל מהו הכפל ד"עקיבא .. עקיבא", ובפרט שבמק"א בש"ס8 מצינו "בלשון הזה אמר לו (ר"י) עקיבא (פ"א) נחמתני נחמתני"?
ה. יט) גם יש להתעכב – כנהוג ב"הדרן" – על הקשר שבין סיום המסכת עם תחילתה:
התחלת מסכת מכות היא – "כיצד העדים נעשים זוממין כו'". ונוסף לזה, ע"פ המבואר בראשונים9 שמסכת מכות מחוברת (ומהוה
194
המשך וסיום) למסכת סנהדרין, נמצא, שהתחלת המסכת היא בפרטי החילוקים דבתי-דינים, "בשלשה כו'", "בעשרים ושלשה" ("סנהדרין קטנה"), ועד ל"בית דין של שבעים ואחד" ("סנהדרין גדולה").
ולכאורה – לא זו בלבד שלא מצינו קשר ושייכות בין הסיום להתחלה, אלא אדרבה – תוכנם הפכי, כי:
התוקף והשלימות של הסנהדרין (סנהדרין קטנה וסנהדרין גדולה) – תלוי בבנין ביהמ"ק, כיון שמקומם של הסנהדרין הוא בלשכת הגזית שבביהמ"ק, כדרשת חז"ל1 "למה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח לומר לך שתשים סנהדרין אצל מזבח", "וקמת ועלית אל המקום2, מלמד שהמקום גורם" (גבי סנהדרין לא מקרי מקום אלא לשכת הגזית סמוך למחנה שכינה)3, ולכן, כש"גלתה לה סנהדרין", אפילו "מ' שנה עד שלא חרב הבית", "לא דנו דיני נפשות"4; ובמילא בטל גם דין עדים זוממין בדיני נפשות.
ונמצא, שסיומה של מסכת מכות בענין חורבן ביהמ"ק – "בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש", "מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו" – הוא היפך תוכן התחלת המסכת בענין סנהדרין ודין עדים זוממין בכל התוקף והשלימות.
כ) גם צריך להבין: כיון שסוגיא זו עוסקת בסיפורים אודות ארבעה מגדולי התנאים, אשר, "אם ראשונים בני מלאכים אנו וכו'"5, ובפרט בדור יתום זה, דרא דעקבתא דמשיחא – מהו הביאור בסוגיא זו (חלק בתורה6) ע"ד המוסר, והלימוד וההוראה בעבודת ה' (תורה מלשון הוראה7) ב"המעשה הוא העיקר"8, בחיי היום-יום, לכאו"א מישראל גם בימינו אלה (שהרי התורה היא נצחית9).
195
ו. ויש לומר תוכן ונקודת הביאור בכהנ"ל:
תוכנה של מסכת מכות – על-דרך המוסר וההוראה בעבודת ה' – קשור עם כללות ענין החורבן והגלות, כמרומז בהשם "מכות", ובפרט בפרק "אלו הן הגולין", ועד"ז "אלו הן הלוקין"1, וכמפורש בסיום וחותם2 המסכת אודות נצחונה של רומי ("קול המונה של רומי", "יושבין בטח והשקט") בניגוד ל"סוכת דוד הנופלת"3 – חורבן ירושלים וביהמ"ק ("בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש", ועד ש"שועלים הלכו בו").
אמנם, התכלית והמטרה ד"מכות"4 אינה אלא כדי לבטל הענינים הבלתי-רצויים שגרמו הגלות ("מפני חטאינו גלינו מארצנו"5), ועד שלא ישאר מהם רושם – כמודגש בסיום (גמר ושלימות, שזהו גם תכלית ומטרת) המסכת במשנה6: "כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתם, שנאמר7 ונקלה אחיך לעיניך, כיון שלקה הרי הוא כאחיך"8.
ומבואר ומפורש עוד יותר בסיום המסכת בגמרא (שמבארת ומפרשת דברי המשנה) בשני סיפורים הנ"ל – ש"ר"ע משחק" על החורבן והגלות כיון שרואה בזה את העילוי והשלימות שבהגאולה;
ועד להסיום וחותם ממש – "ניחמתנו" (וב"פ), ש"נחמה" – כמו "וינחם ה'", "נחמתי"9 (ועד"ז "לא ישקר ולא ינחם"10), שפירושו "לשון מחשבה אחרת", ויתירה מזה, "נהפכה מחשבתו"11 – לאמיתתה ובשלימותה, היא, לא רק ביטול הצער ע"י ביטול הענינים הבלתי- רצויים, אלא גם הפיכתם לטוב12, שמהפכים הבכי' לשחוק13, ע"ד מ"ש
196
בנבואת הגאולה1 "ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני";
ואז יהי' גם ענין הסנהדרין (התחלת המסכת) בתכלית השלימות – כמ"ש2 "ואשיבה שופטיך כבראשונה גו'", ש"נעתקין למקדש"3, ביהמ"ק השלישי4.
וסדר העבודה בזה מבואר בארוכה ובפרטיות בשני הסיפורים שבסיום המסכת אודות ר"ג ראב"ע ר"י ור"ע, שבהם מרומז סדר העבודה דכללות בנ"י [שמתחלקים לד' סוגים כלליים שמיוצגים ע"י ר"ג ראב"ע ר"י ור"ע5 – כהנים (ראב"ע, שהי' כהן מיוחס6), לוים (ר"י, מן המשוררים7) ישראלים (ר"ג, נשיא, משבט יהודה) וגרים8 (ר"ע, שהי' בן גרים9) – ובכך סללו את הדרך לעבודתם של כל בנ"י] לבטל סיבת החורבן והגלות (סור מרע) ולפעול בנין ביהמ"ק (עשה טוב)10, אשר, הגישה לזה היא בשני הקוין דבכי' ושחוק – "הן בוכין ור"ע משחק", ולאח"ז שואלים זה את זה "מפני מה אתה משחק", "מפני מה אתם בוכים", ועד שבאים לשלימות הענין ד"עקיבא ניחמתנו", כדלקמן.
ולאחרי הקדמה זו נתחיל לבאר כל פרטי הענינים שבשני הסיפורים הנ"ל, באופן שיתורצו כל השאלות והדיוקים האמורים לעיל.
ז. "וכבר הי' ר"ג וראב"ע ור"י ור"ע מהלכין בדרך":
נוסף על כללות הענין דהליכה בדרכי ה' (כמ"ש "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט"11, "הדרך ילכו בה"12), הנה בפרטיות יותר, בזמן
197
הגלות (שאז אירע סיפור זה) – קאי "מהלכין בדרך" על "מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"1, שעי"ז מבטלים סיבת הגלות, ובדרך ממילא בטל גם המסובב, הגלות, ואז תהי' ההליכה בדרכי ה' בקיום התומ"צ בתכלית השלימות – "חוזרין כל המשפטים .. מקריבין קרבנות ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה"34, "כמצות רצונך"67.
וביאור הענין ד"מהלכין בדרך" – כללות העבודה דזמן הגלות:
אמרו חז"ל2 "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים", ומבואר בדרושי חסידות3 שאין הכוונה רק לגרים כפשוטם (שמספרם מועט), אלא גם ובעיקר לבירור והעלאת ניצוצות הקדושה, ועל זה אמרו "צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות"89, "אחד מכם גולה לברבריא ואחד מכם גולה לסמטריא"4 – כדי שיבררו את ניצוצות הקדושה שבכל העולם כולו5. וכאשר בנ"י מסיימים את בירור והעלאת כל ניצוצות הקדושה, ללקטם ולקבצם מכל העולם כולו, אזי מסתיימת הגלות, ונעשה קיבוץ גלויות דכל בנ"י ("קבץ נדחי ישראל"34), "האובדים6 בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים"7.
וזהו תוכן הענין ש"ר"ג וראב"ע ור"י ור"ע מהלכין בדרך" לכיוון
198
רומי, לפני ש"היו עולין לירושלים" – שלכל לראש צ"ל הליכתם של כללות בנ"י (המיוצגים ע"י ר"ג וראב"ע ור"י ור"ע, כנ"ל ס"ו) לברר ניצוצות הקדושה שבכל העולם, עד להמקום היותר תחתון, רומי (הלעו"ז דירושלים), ואי-אפשר שכללות ישראל יהיו "עולין לירושלים" (סיפור הב') – לראות ולבחון המעמד ומצב דירושלים וביהמ"ק, אם יכולים כבר לבנותו כו' – ללא ההקדמה ד"מהלכין בדרך", בירור ניצוצות הקדושה שבכל העולם, שבשביל זה גלו ישראל לבין האומות.
ועפ"ז יש לבאר גם דיוק הלשון "וכבר הי' ר"ג וראב"ע ור"י ור"ע מהלכין בדרך" (שמשמעותו שמהלכין בדרך משך זמן מקודם לכן) – כיון שההליכה בדרך דכללות בנ"י לברר הניצוצות שבכל העולם מתחילה מהרגע שלאחרי החורבן (שברגע שלאח"ז נולד מושיען של ישראל1, ומיד מתחילה העבודה ד"בקולו תשמעו" לבטל סיבת הגלות, שאז תבוא הגאולה2), ויתירה מזה – בכללות יותר – החל מירידת הנשמה למטה (מתחלת ברייתם3), שלא ירדה כדי לתקן את עצמה, אלא כדי לתקן את הגוף ונה"ב וחלקו בעולם4, שבשביל זה "פיזרן לבין האומות".
ח. וכיון ש"מהלכין בדרך" כדי לברר ניצוצות הקדושה שבעולם (כנ"ל) – "שמעו קול המונה של רומי":
אף שגם בעת ההליכה בדרך עוסקים בתורה, ולא עוד אלא ש"תלמוד תורה כנגד כולם"5, מ"מ, בזמן הגלות (כש"מהלכין בדרך") גם העסק בתורה גופא6 הוא (לא באופן של ניתוק מהעולם, בבחינת
199
"אני את נפשי הצלתי", מתוך מנוחה ושלוה1, אלא) באופן שיודעים שהולכים בדרך בשליחותו של הקב"ה לברר ניצוצות הקדושה שבעולם2, ובמילא, צריכים להקשיב ולשמוע מה נעשה בעולם – ולא רק בבתי-כנסיות ובתי-מדרשות שבעולם, אלא גם ב"המונה של רומי" – לידע היכן נמצא (יהודי או) ניצוץ קדושה אובד או נדח, כדי לברר ולהעלות ניצוץ זה לקדושה (גם אם בשביל זה צריכים מס"נ3 כדי להפסיק מלימוד התורה4).
וכאן ישנם שתי גישות – "התחילו בוכין ור"ע משחק":
ההנחה הראשונה, מצד מושכל ראשון ("התחילו") – שמצב כזה מעורר ומביא לידי בכי' ("בוכין"), בגלל גודל הצער שבהליכה בדרך5, החל מכללות ירידת הנשמה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא6, לעוה"ז הגשמי7 והחומרי (עולם הקליפות וסט"א, שהרשעים גוברים בו8), ובמכ"ש וק"ו מצד גודל הירידה שבזמן ומעמד ומצב הגלות.
אמנם, רק ר"ג וראב"ע ור"י (כהן לוי וישראל) "התחילו בוכין", משא"כ ר"ע (בן גרים) הי' משחק, כי:
200
ר"ע, שהי' בן גרים, ונעשה מגדולי התנאים1, וכאשר "הי' העולם שמם" העמיד את התורה (ע"י תלמידיו) עבור כל הדורות הבאים2, ועד ש"כולהו אליבא דר"ע"3 – ידע והרגיש גודל החשיבות שבבירור ניצוצות הקדושה, הנקראים "גרים"4, שהרי לולי הגירות מי יודע היכן הי' הוא בעצמו!
ולכן מרגיש הוא גם גודל הצורך בהליכה בדרך (עד לרומי) כדי לברר ניצוצות הקדושה שבכל העולם (שהרי לולי זאת, מי יודע אם הניצוץ קדושה יתברר ויתעלה לקדושה5), כך, שכל הקשיים הכרוכים בזה אינם נחשבים לגבי גודל העילוי דבירור הניצוצות.
ט. ובזה שקו"ט ר"ג ראב"ע ור"י עם ר"ע – "אמרו לו מפני מה אתה משחק, אמר להם ואתם מפני מה אתם בוכים":
ר"ג ראב"ע ור"י אומרים לר"ע: הן אמת שכאשר נמצאים בגלות מוכרחים לילך בדרך לעסוק בבירור והעלאת ניצוצות הקדושה, אבל, מהי השמחה שבדבר – הרי בודאי מוטב הי' אילו בנ"י לא היו גולים, אלא היו יושבים על אדמתם ועוסקים בתומ"צ מתוך מנוחה ושלוה (ובירור ניצוצות הקדושה הי' נעשה באופן שהניצוצות היו מתקבצים מאליהם ונכללים באור האבוקה)?!
ועל זה משיב ר"ע לר"ג ראב"ע ור"י – כדרכם של יהודים שמשיבים על שאלה בשאלה: מה נתחדש אצלכם זה-עתה (בשמיעת "קול המונה של רומי") שבגלל זה התחלתם לבכות – בכי' דייקא, שבאה בסיבת מאורע לא טוב שמתרחש לפתע באופן בלתי-צפוי – הרי כל משך ההליכה בדרך יודעים כולנו שבנ"י נמצאים בגלות ואוה"ע יושבין בטח והשקט וכו'6?!
201
י. ונקודת הביאור בתוכן המענה של ר"ג ראב"ע ור"י (על שאלתו של ר"ע "מפני מה אתם בוכים") – "אמרו לו וכו'":
כיון שההליכה בדרך היא כדי לברר ניצוצות הקדושה, צריכה להיות אפשרות להבחין ולהכיר ("דערהערן") הניצוץ קדושה, שרק אז יכולים לבררו ולהעלותו לקדושה.
וכיון ש"שמעו קול המונה של רומי" בלבד, מבלי "לשמוע" (להבחין ולהכיר) "קול" הניצוצי קדושה שנמצאים שם – הבינו עד כמה גדלה ירידת הגלות ביותר.
ומזה נתעוררה אצלם תמיהה הכי גדולה וצער הכי גדול: מהי התועלת בהליכה בדרך כדי לברר ניצוצות הקדושה – במצב ירוד כזה שלא "שומעים" את ניצוצות הקדושה, כך, שלא נראית האפשרות לבררם?!
וגודל הצער והתמי' על דבר שאינו מובן בשכל כלל (גם לא בשכלם של תנאים) היא סיבת הבכי'1.
יא. ובפרטיות יותר – "(אמרו לו) הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט":
בניצוצות הקדושה שבעולם – יש מהם שנמצאים בדברים הגשמיים שהם עניני הרשות, ויש מהם שנפלו למטה יותר – בדברים האסורים, ועד לתכלית הירידה – "משתחוים לעצבים" – ע"ז (ניגוד למהותו ועצמותו ית'), שרש וכללות2 שבע מצוות ב"נ3.
ובע"ז גופא ישנה ירידה הכי גדולה – "מקטרים לעבודת כוכבים"
202
– כי: הקטורת היא "חביבה מן כל הקרבנות"1, ועד שהעבודה היחידה שהיתה נעשית בקדש הקדשים (אחת בשנה, ע"י הכה"ג)2 היא עבודת הקטורת דוקא, וכידוע3 שבה מתבטאת ההתקשרות של בנ"י עם הקב"ה באופן ש"בחד קטירא אתקטרנא"4. ונמצא, ש"מקטרים לע"ז" הוא הניגוד וההיפך לגמרי – קישור וחיבור לע"ז.
[ויש להוסיף, שמהענינים המיוחדים שבעבודת הקטורת הוא בירור והפיכת הלעו"ז, שלכן, בין י"א5 סממני הקטורת הוא "מור", שלכמה דעות הוא דם חי' שאינה טהורה6, אע"פ שבכל שאר הענינים "לא הוכשרו למלאכת שמים אלא טהורים ומותרים בפיך"7. ובזה מודגש גודל הירידה שב"מקטרים לע"ז" – שתמורת הפיכת הלעו"ז לקדושה ע"י הקטורת בביהמ"ק, מנצלים את ענין הקטורת לע"ז].
וע"פ הידוע8 שכל הגבוה ביותר יורד למטה יותר, כמשל האבן שבראש החומה שנופלת למטה בריחוק יותר, מובן, שנפילת ניצוצי הקדושה למטה ביותר – "משתחוים לעצבים", ויתירה מזה: "מקטרים לע"ז" – מורה ששרשם של ניצוצי קדושה אלה גבוה ביותר.
וכיון שכן, הי' צריך להשמע ה"קול" דניצוצות הקדושה שצריכים ורוצים וחפצים להתברר ולעלות לקדושה9, ולא עוד אלא שמצד גודל מעלת ניצוצי קדושה אלה ששרשם גבוה ביותר, ונפלו למטה ביותר, הי' צריך להשמע קולם (רצונם וחפצם להתברר ולעלות לקדושה) מתוך רעש ("שטורעם") גדול כו'; ואעפ"כ, לא זו בלבד שלא נשמע קולם של ניצוצות הקדושה מתוך רעש כו', אלא אדרבה – "יושבין בטח והשקט", ומה ששומעים אינו אלא "קול המונה של רומי"!
203
יב. ויתירה מזה – "אנו בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש":
ובהקדם הטעם שביהמ"ק נקרא "(בית) הדום רגלי (אלקינו)" – כמ"ש1 (בחורבן ביהמ"ק) "ולא זכר הדום רגליו ביום אפו", "אין הדום זה אלא ביהמ"ק"2, וכמ"ש3 "השמים כסאי והארץ הדום רגלי4 אי זה בית5 אשר תבנו לי".
ויש לבאר זה ע"פ המבואר בתורה אור בתחלתו, ש"השמים כסאי" קאי על תורה, שהיא רצונו וחכמתו של הקב"ה שנשפלו וירדו למטה לדבר ולדון בענינים גשמיים – כמשל היושב על הכסא שעי"ז נשפל קומתו למטה, ו"הארץ הדום רגלי" קאי על מצוות, שבהם ההשפלה למטה גדולה יותר מההשפלה דתורה (שרק מדברת בענינים גשמיים), כיון שנתלבשו בדברים גשמיים ממש (ציצית בצמר גשמי ותפילין בקלף גשמי וכיו"ב), ועי"ז יתעלו למעלה – בדוגמת "הדום" שהוא כמו שרפרף, כסא קטן שמעמידין תחת הרגלים להגביהם מעל הארץ. ועפ"ז יש לבאר הטעם שביהמ"ק נקרא "בית הדום רגלי אלקינו" – לפי שהגילוי דהשפלת אלקותו ית' בעוה"ז הגשמי ("הדום רגלי"6) הוא (בעיקר) בבית המקדש7.
וזהו שבזמן הגלות (רק) "בית הדום רגלי אלקינו (ולא "השמים כסאי") שרוף באש" – כידוע שהחורבן והגלות נגע רק במצוות ("הדום רגלי")8, שמכל רמ"ח מ"ע נשארו רק פ"ז מצוות9, משא"כ בתורה
204
("השמים כסאי"), שגם לאחרי החורבן1 "כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה"2, ולכן לא שייך בזה הענין ד"שרוף באש"3 ח"ו.
ועפ"ז יש לבאר המשך דברי ר"ג ראב"ע ור"י לר"ע "הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט ואנו בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש":
ר"ג ראב"ע ור"י אינם מזכירים כאן את הצער דקושי שעבוד הגלות בניגוד לשלוותה של רומי, כי, מה שנוגע להם (עד כדי בכי') הוא (לא הצער הגשמי שלהם ושל כללות בנ"י, אלא) הצער דגלות השכינה4, שמתבטא גם בנפילת ניצוצות הקדושה למטה מטה ביותר – "משתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים", עד שלא נשמע קולם ("יושבין בטח והשקט").
ויתירה מזה – טוענים ר"ג וראב"ע ור"י לר"ע: ניצוצות אלה (לא רק שנתרחקו ביותר עד שנחשך אורם לגמרי5, אלא עוד זאת) – במקום להכלל באבוקה דאש הקדושה – נכללו ונשרפו באש דלעו"ז (אש דרומי), כמו "בית הדום רגלי אלקינו" [שבזה נכלל גם ירידת ניצוצות הקדושה בדברים הגשמיים כדי להעלותם לקדושה ע"י קיום המצוות] ש"שרוף באש", כך, שלא נראית אפשרות לבררם ולהעלותם לקדושה ע"י ההליכה בדרך.
יג. ויש להוסיף בזה:
שריפת "בית הדום רגלי אלקינו" – אינה בגלל חזקם ותקפם של
205
נבוכדנאצר, אספסיינוס או טיטוס, ריבוי חילותיהם עם כל מכונות המלחמה כו'; זוהי "כפירה" לומר כן; גם אם היו מתקבצים כל מלכי מזרח ומערב לא היו יכולים, מצד עצמם, להחריב את ביהמ"ק ולהגלות את ישראל מעל אדמתם, כיון שאין לאוה"ע שליטה על בנ"י,
ובפרט שגם מצד עצמם "אינם יכולים (אוה"ע) לעבור כלל על רצונו ית' .. שהוא חיותם וקיומם", "אינם משנים תפקידם ופקודתו ית' שמרה רוחם", וגם אם עובדים ע"ז, "קרו1 לי' אלקא דאלקייא"2, ובמילא, גם אם היו יכולים להעמיד צלם בהיכל [כפי שמצינו בהנהגת כמה ממלכי רומי שחפצו שביהמ"ק ישאר לעמוד על תלו אלא שיעמידו בו צלם3], שענינו שיתוף שם שמים ודבר אחר4 – לא היו יכולים לשרוף ההיכל, כיון שזהו בסתירה למציאותו ית';
אלא הסיבה לכך היא בגלל הנהגתם של בנ"י5 ("מהרסיך6 ומחריביך ממך יצאו"7) – כדאיתא בגמרא8 "מקדש ראשון מפני מה חרב מפני ג' דברים שהיו בו9 ע"ז וג"ע10 ושפ"ד .. מקדש שני .. מפני מה חרב מפני שהיתה בו שנאת חנם" (וזהו הטעם ש"ראשונים שנתגלה עונם נתגלה קצם, אחרונים שלא נתגלה עונם לא נתגלה קצם") – שכיון שניתנה להם בחירה חפשית שאין בה הגבלות11, לכן, ביכלתם לגרום
206
שאוה"ע יציתו אש בהיכל1 עד שיהי' "בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש".
ועד"ז בנוגע לניצוצות הקדושה שנכללו ונשרפו באש דלעו"ז ("משתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים") – שלולי התערבותם של בנ"י אין זה בכח הקליפה וסט"א מצד עצמה.
ועפ"ז יש לבאר דיוק הלשון "ואנו בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש"2 – שבזה מרומז שהאפשרות ל"בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש" היא ההתערבות מצדם של בנ"י – "אנו".
וזוהי טענתם של ר"ג ראב"ע ור"י – כשהיו "מהלכין בדרך ושמעו קול המונה של רומי", ש"משתחוים כו' ומקטרים כו' ואנו כו' שרוף באש" – מהי התועלת בהטירחא והיגיעה והצער שבהליכה בדרך במעמד ומצב ירוד ביותר?! – טענה שנאמרת מתוך רגש של צער גדול ביותר עד כדי בכי' – "ולא נבכה" (בתמי').
יד. ועל זה משיב להם ר"ע ("אמר להן") "לכך אני משחק, ומה לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה" – שהחידוש בזה הוא, שמכאן רואים שהנהגתו של הקב"ה אינה ע"פ מדידה והגבלה:
מצד מדידה והגבלה – כהסדר הרגיל ב"מדתו של הקב"ה" שהיא "מדה כנגד מדה"3 – לא יתכן שאוה"ע "עוברי רצונו" (שמתנהגים היפך טבעם ש"אינם יכולים לעבור כלל על רצונו ית'"), ש"משתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים" [לא רק שלא יבטלו ממציאותם כיון שפגעו ב"חיותם וקיומם", אלא עוד זאת] יהיו "יושבין בטח והשקט", ויתירה מזה, בתוקף גדול ביותר עד כדי כך ש"שמעו קול המונה של רומי .. ברחוק מאה ועשרים4 מיל"!
207
– חורבן ביהמ"ק הוצרך אמנם להיות באופן ש"הלבנון באדיר (דוקא) יפול"1, אבל, יכול הדבר להתקיים ע"י מלכות שאינה עוברת על רצונו ית' בענין הכי חמור של ע"ז, ועכ"פ לא באופן ש"מקטרים לעבודת כוכבים".
וכיון שרואים ש"לעוברי רצונו כך", הנהגה שאינה ע"פ מדידה והגבלה – "לעושי רצונו על אחת כמה וכמה" שתהי' ההנהגה למעלה ממדידה והגבלה.
ולכן, למרות גודל הירידה שבמצב ההוה עד שגרמו לכך ש"בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש", הרי, כשיעשו ישראל תשובה ויגאלו, תהי' הטובה שלהם באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, שלא בערך ל"עוברי רצונו".
ולא רק בענינים שדוגמתם ניתן לעוברי רצונו, כמו שמיעת קול המונה של רומי בריחוק ק"כ מיל, ויתירה מזה בירושלים: "וראמה וישבה תחתי'", "ורחבה ונסבה למעלה", שהיא עצמה תתפשט ותתרחב2 "ג' פרסאות למעלה", "אלף טפף גינואות אלף קפל מגדלים וכו'", "עד שעולה לשמים", "עד כסא הכבוד" – שהרי, ענינים אלה אין להם תפיסת-מקום ביחס לטובתם האמיתית דבנ"י, שלהיותם "בנים אתם לה' אלקיכם", ו"ברא כרעא דאבוה"3, אינם מסתפקים בדברים מוגבלים, אלא רצונם וחפצם בבלי-גבול, ועד לבלי-גבול האמיתי דמהותו ועצמותו ית'!
אלא מאי, השאלה היא (מצד ב"ד של מעלה) אם מצד עבודתם4 ראויים הם לכך5 באופן של "מדה כנגד מדה"6 – הנה על זה בא הק"ו "אם לעוברי רצונו כך (שההנהגה עמהם אינה ע"פ מדידה והגבלה) לעושי רצונו על אחת כמה וכמה" שתהי' ההנהגה עמהם באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, עד להבלי-גבול האמיתי דמהותו ועצמותו ית'.
208
ועל זה אומר ר"ע "לכך אני משחק":
שחוק (שמחה) – בא בגלל חידוש מפתיע בלתי-צפוי (כמו הפכו, הבכי', כנ"ל ס"ט). ולכן, כל ההבטחות ויעודי הגאולה שנתפרשו בדברי הנביאים אינם מביאים אותו לידי שחוק, כיון שהדברים ידועים לכל, שהרי "כל הספרים מלאים בדבר זה".
אבל, כשראה חידוש מפתיע בהנהגה שאינה ע"פ מדידה והגבלה, עד לשמיעת "קול המונה של רומי .. ברחוק ק"כ מיל" אצל "הללו שמשתחוים לעצבים וכו' ואנו בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש"1 – הי' משחק, באמרו: הן אמת שנמצאים עתה במצב הכי ירוד, אבל אעפ"כ, "לכך (דוקא) אני משחק", כיון שמענין בלתי-רצוי זה גופא למדים2 חידוש בנוגע להגאולה העתידה, שלא נתפרש ביעודי הגאולה – שההנהגה עם בנ"י תהי' באופן שלמעלה ממדידה והגבלה לגמרי.
טו. ולאחרי סיום הסיפור הראשון כשהיו "מהלכין בדרך", בא הסיפור השני – "שוב פעם אחת היו עולין לירושלים":
הלשון "שוב פעם אחת" מורה על עבודה מיוחדת בפ"ע – לא העבודה ד"מהלכין בדרך", בירור והעלאת ניצוצות הקדושה שבעולם, שעי"ז מבטלים סיבת הגלות ("לא הגלה כו' אלא כדי שיתוספו עליהם גרים", ניצוצות הקדושה), "סור מרע" – שכבר סיימו עבודה זו (כדלקמן), ולאחרי' התחילו עבודה מיוחדת בפ"ע – "עולין לירושלים", עבודה הקשורה עם בנין ירושלים וביהמ"ק, "עשה טוב".
ויש לומר, ש"שוב" הוא גם מלשון שיבה וחזרה, בניגוד ל"מהלכין בדרך" (כמו "הלוך ושוב"), היינו, שלאחרי סיום העבודה (עבודת פרך) ד"מהלכין בדרך", מיד שבו ("שוב") מהליכתם בדרך ו"היו עולין לירושלים".
209
והענין בזה – שר"ג ראב"ע ר"י ור"ע, גדולי הדור, סיימו עבודתם בביטול סיבת הגלות (בירור ניצוצות הקדושה), ומצדם היו מוכנים כבר להגאולה, שלכן "היו עולין לירושלים"; אלא, כנראה שרוב הדור (שנדון אחר רובו1) לא הי' ראוי לכך2, או שנתערבו ענינים אחרים מן הצד כו' (ע"י אלה שניצלו הכח דבחירה חפשית באופן בלתי-רצוי).
[ועד"ז י"ל בנוגע לכל הקיצין3 שנאמרו ע"י גדולי ישראל בעלי רוח הקודש וכו', כמו: הרס"ג4, רש"י5, הרמב"ם6 וכו', ועד להקיצין שנאמרו ע"י גדולי ישראל בדורות שלאח"ז על השנים האחרונות7 – דלכאורה איך יתכן שעברו קיצין אלה8 ומושיען של ישראל עדיין לא בא9?! – שהבטחתם של גדולי ישראל היתה אמיתית, משום שמצדם ואופן הנהגתם10 יכול וצריך הי' להיות אותו קץ בעת ההיא ("בעתה"11), אלא שמצד סיבות כו' נתארך הזמן].
טז. וכש"היו עולין לירושלים" – "כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין":
הטעם שלא היו בוכין (אף ש"קרעו בגדיהם") כשהגיעו להר הצופים, וגם לא כשהגיעו להר הבית (לולי ראיית השועל שיצא כו', אף שראו "הר ציון ששמם"12) – יש לומר, משום שבכי' באה בסיבת מאורע לא טוב שמתרחש באופן בלתי-צפוי (כנ"ל ס"ט), ואילו בנדו"ד,
210
אף שראו החורבן כו' [ולכן "קרעו בגדיהם", "דדינו ליעבד הכי"], לא הי' הדבר חידוש אצלם.
ומה גם שהיו חדורים באמונה שלימה שתיכף ומיד תבוא הגאולה – "אחכה לו בכל יום שיבוא"1, ו"זכו אחישנה"2, וכפי שהבטיחה תורה שישראל עושין תשובה – בשעתא חדא וברגע חדא3, ע"י הרהור תשובה שנעשה צדיק (גמור)4 – "ומיד הן נגאלין"5, ולא עוד אלא שאפילו יחיד מישראל, כש"עשה מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה"6.
ובפרט בידעם שהחורבן אינו אלא בביהמ"ק הגשמי, משא"כ ביהמ"ק הרוחני שבכאו"א מישראל7 בלבו פנימה, ועאכו"כ קדש הקדשים (נקודת היהדות) הוא בשלימות8, וכיון שאצל בנ"י הרוחניות עיקר והגשמיות טפל (נשמתם עיקר וגופם טפל9), בודאי ששלימות המקדש הרוחני תביא גם בנין ושלימות המקדש הגשמי.
אבל כש"ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין" – כי, בראיית המאורע ד"שועל שיצא מבית קדשי הקדשים", שזהו דבר נוסף שאינו מוכרח מצד כללות הענין דחורבן ביהמ"ק [שהרי גם כש"בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש" אין הכרח כלל ששועלים יהלכו בו, ועאכו"כ בקדש הקדשים שבו10], נתחדש אצלם עד כמה גדולה וחמורה
211
הירידה דהחורבן והגלות (בגלל גודל וחומר הירידה במעמדם ומצבם של בנ"י1), ועל זה "התחילו הן בוכין".
יז. וההסברה בזה:
"קדשי הקדשים" – שנוסף על הקדושה ד"הר הבית" כולו2, הרי בביהמ"ק גופא הוא המקום המקודש ביותר (תכלית השלימות ד"עשר קדושות"3) – הוא מקום הארון4, ש"אין5 בארון רק שני לוחות האבנים"6, שלימות התורה, חכמתו של הקב"ה, ובזה גופא – פנימיות
212
החכמה, שעלי' נאמר1 "ופני לא יראו", להיותה "שמחת לב ושעשוע המלך הקב"ה שמשתעשע בה .. ואהי' אצלו שעשועים2, אצלו דוקא"3; והאפשרות שבנ"י יוכלו לקחת דבר קדוש כזה היא – מצד קדש הקדשים שבנפשם, בחי' היחידה, שמתאחדת עם הקב"ה ע"י התאחדותה עם התורה (לאחרי הקדמת התפלה4, שזהו"ע ד"ברכו5 בתורה תחילה"6) באופן של אותיות החקיקה7.
ו"את זה לעומת זה עשה האלקים"8 – "שועל", שהוא "פיקח שבחיות"9, שלימות החכמה, אבל, לא חכמה ד"אדם", "אתם10 קרויין אדם"11, ע"ש "אדמה לעליון"12, אלא חכמה ד"חיות", היינו, שבין ה"חיות" גופא ה"ה "פיקח", שאינו מונח כ"כ בתאוות, אכילה ושתי' ודומיהן, אלא בעניני השכלה.
והנה, בזמן הגלות, שהסדר הרגיל הוא "ואספת דגנך גו'"13, "מלאכתן נעשית ע"י עצמן"14, "וברכך15 ה' אלקיך בכל אשר תעשה"16 – יש אמנם צורך והכרח להשתמש גם בשכל ("פיקח") בשביל המלאכה17, אבל, כל זה אינו אלא באותו זמן שע"פ תורה עוסק הוא
213
בעניני העולם – "פיקח שבחיות" (ולא בזמן שבו עוסק בתורה – בהיותו ב"קדש הקדשים").
אבל כאן ראו "שועל שיצא מבית קדשי הקדשים" – שב"קדשי הקדשים" (לא רק בחוץ לארץ, בארץ ישראל, בהר הבית, ואפילו בהיכל, אלא ב"קדשי הקדשים" דוקא) הסתנן וחדר ("האָט זיך אַריינגעכאַפּט") "שועל" (לא בעל-חי אחר, אלא "שועל" דוקא1), ולא עוד אלא "שיצא מבית קדשי הקדשים", דבר המורה על מצב של ניצול "קדשי הקדשים" גופא (שזוהי ירידה גדולה יותר מאשר החורבן דקד"ק) לענינים השייכים ל"פיקח שבחיות".
יח. ויש להוסיף ביאור בתוכן הענין ד"שועל שיצא מבית קדשי הקדשים" – ע"פ המסופר במסכת ברכות200 אודות ה"שועל" ביחס להנהגתם של בנ"י בלימוד התורה בזמן הגלות:
"פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה, בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהי' מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה, אמר לו, אי אתה מתיירא מפני מלכות, אמר לו, אמשול לך משל למה הדבר דומה, לשועל שהי' מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום (רצים לכאן ולכאן2), אמר להם מפני מה אתם בורחים, אמרו לו מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם, אמר להם רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם, אמרו לו, אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות, לא פקח אתה אלא טפש אתה, ומה במקום חיותנו אנו מתייראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה. אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה שכתוב בה3 כי הוא חייך ואורך ימיך, כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה, על אחת כמה וכמה".
כלומר: השועל יודע ומבין שמקומם של הדגים הוא במים, אבל, טענתו היא, שכאשר רואים שבהיותם במים הם במצב של העדר המנוחה ("רצים לכאן ולכאן", ו"בורחים .. מפני רשתות כו'"), יש לתלות את סיבת הדבר (לא בדגים, אלא) במים, ולכן מציע להם לצאת מן המים ולעלות ליבשה, ושם ידורו במנוחה כמותו. ודוגמתו בהנמשל: בודאי צריכים בנ"י (שנמשלו לדגים4) לעסוק בתורה (שנמשלה למים5), אבל
כשנמצאים בזמן הגלות, בשעבוד מלכיות, במעמד ומצב של ריבוי דאגות וטרדות הפרנסה כו'1 ("רצים לכאן ולכאן") – טוען השועל שהסיבה לכך היא [לא משום שזהו חלק בלתי נפרד מכללות המעמד ומצב ד"מפני חטאינו גלינו מארצנו", אלא] משום שבחרו להיות באהלה של תורה (מים), ששם אין כסף לשלם למורים, והילדים גדלים ומתחנכים באופן שאין בידם אומנות המפרנסת את בעלי' בכבוד וכו', ואם רק יצאו מאהלה של תורה – מסיים השועל דבריו (שבהשקפה ראשונה אינם דברי שטות, אלא דברי פיקחות) – אזי יוכלו לחיות (כמותו) חיי מנוחה ושלוה, שזהו דבר טוב וחיובי ע"פ תורה שציוותה "ונשמרתם גו' לנפשותיכם"2.
[ועל זה משיבים הדגים להשועל: "אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות?! לא פקח אתה אלא טפש אתה" – שגם ביחס ל"חיות" טפש הוא – כי, ה"מים" (העסק בתורה) הם "מקום חיותנו" ("חייך ואורך ימיך"),
ולא רק בנוגע לענינים של רוחניות וקדושה, אלא גם החיים הגשמיים כפשוטם נמשכים ע"י העסק בתורה, ולולי העסק בתורה לא יתכן אצל יהודי מעמד ומצב ד"שלום יהי' לי"3 (גם אם הוא במעמד ומצב ש"התברך בלבבו לאמר שלום יהי' לי כי בשרירות לבי אלך")4, כיון שהשפעת החיות ליהודי מסטרא דקליפה (כמו שאר בעלי-חיים), אינה אלא לפי שעה, ובהכרח שתופסק ההשפעה5, וכיון שהתורה היא "חיותנו", צריכים אנו להתאים את עצמנו אל התורה – ללמדה ולהתנהג ע"פ הוראותי', שעי"ז נהי' כלים לקבל "חיותנו" (ולא להיפך, להתאים את החיות אלינו), ובודאי תמצא הדרך להנצל מהגזירות וכו'].
ונמצא, שענינו של השועל הוא שמנצל את התורה (קדשי הקדשים) גופא לענין שהוא היפך התורה, באמרו שהשהות באהלה של תורה (במים) היא הסיבה לקושי הגלות, ולכן צריכים לצאת מאהלה של תורה (לצאת מן המים) – "שועל ש(רוצה לפעול ש)יצא מבית קדשי הקדשים"1 – לצאת ח"ו מבית קדשי הקדשים, ולהתנהג כ"שועל", "פיקח שבחיות" (אף שלאמיתתו של דבר אינו אלא טפש).
יט. ולכן, כש"ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין":
כל זמן שהאמינו וידעו ש"קדש הקדשים" שבביהמ"ק הפנימי שבכאו"א מישראל הוא בשלימות, היתה תקוותם חזקה ששלימות המקדש הרוחני תביא בקרוב גם בנין ושלימות המקדש הגשמי; אבל כשראו שה"שועל" נגע ב"בית קדשי הקדשים" (פנימיות הנפש, נקודת היהדות, הקשורה עם נקודת התפלה והתורה ואחדות הפשוטה של הקב"ה), ולא עוד אלא שמנצל זה באופן הפכי – "התחילו הן בוכין".
"אמר להם (ר"ע) מפני מה אתם בוכים"2 – מהי התועלת בבכי'?! במקום לבכות, צאו לרחוב ותפעלו על יהודי הנמצא בחוץ עד שתשיבוהו ותכניסוהו לבית קדשי הקדשים!
"אמרו לו מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו, ולא נבכה" (בתמי'): מהי התועלת בפעולתנו להשיב יהודי ל"קדשי הקדשים" – בה בשעה שנעשה שינוי, רח"ל, בהמקום דקדשי הקדשים, שתמורת היותו "מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת" (שאסור לזר להכנס בו, ולא עוד אלא שענשו הכי חמור), הנה "עכשיו שועלים הלכו בו", ולא רק דבר חד-פעמי שאירע באקראי ("שועל שיצא מבית קדשי הקדשים"), אלא ש"(שועלים) הלכו בו", שנעשה – לדאבוננו ולמגנת לבנו – דבר הרגיל, ואיך לא נבכה.
"אמר להם (ר"ע) לכך אני משחק" – כי, היא הנותנת:
כל זמן שלא נוגעים בנקודת היהדות, יכולה להכנס אצל יהודי "רוח שטות"3 ("טפש אתה") לעבור עבירה, ולדמות לעצמו "שבעבירה
זו עודנו ביהדותו ואין נשמתו מובדלת מאלקי ישראל"1, וכך, יכול לילך ולהתמשך ח"ו מעמד ומצב הגלות "מפני חטאינו";
אבל כשנוגעים בנקודת היהדות – כשאינו יכול לרמות את עצמו ש"עודנו ביהדותו" – הרי אפילו אצל קל שבקלים "ניעורה (נקודת היהדות) משנתה ופועלת פעולתה .. להתגבר על הקליפות .. ולבחור לו ה' לחלקו ולגורלו למסור לו נפשו על קדושת שמו"2. כלומר, דוקא תכלית הירידה למטה ביותר, עד לנגיעה בנקודת היהדות – היא זו שמעוררת ומביאה את העלי', התיקון והשלימות.
ועד"ז – אומר ר"ע – בנדו"ד: עד עכשיו היו יכולים כמה מבנ"י לדמות לעצמם שסיבת הגלות היא מפני ש"אתם המעט מכל העמים"3, "מי יקום יעקב כי קטן הוא"4, ולכן נוצחו ע"י מלכות רומי מצד כחם ועוצם ידם; אבל עכשיו, שרואים "שועל שיצא מבית קדשי הקדשים", "מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת .. שועלים הלכו בו" – דבר שאינו שייך כלל לפעולת מלכות רומי – בודאי יכירו ויודו כולם ש"יד ה' עשתה זאת", וכתוצאה מזה יתעוררו מנקודת פנימיות נפשם לשוב בתשובה, ואז תבוא הגאולה. ו"לכך אני משחק" – כיון שדוקא תכלית הירידה למטה ביותר בענין החורבן היא זו שתביא את הגאולה ובנין ביהמ"ק.
וענין זה שייך לר"ע דוקא – להיותו בן גרים:
במסכת סנהדרין5 (שהמשכה וסיומה מסכת מכות, כנ"ל ס"ה) איתא: "חזון עובדי' כה אמר ה' אלקים לאדום וגו'6, מאי שנא עובדי' לאדום .. עובדי' גר אדומי הי', והיינו דאמרי אינשי מיני' ובי' אבא ניזיל בי' נרגא" (מעצמו של יער (אבא) יכנס בתוך הגרזן להיות בית יד ויקצצו בו את היער, וכן עובדי' לאדום).
ועד"ז אומר ר"ע – בן גרים – אודות הירידה הכי גדולה בהחורבן ("שועל שיצא מבית קדשי הקדשים") – שממנה גופא ("מיני' ובי'") תבוא הגאולה ובנין ביהמ"ק.
וממשיך ר"ע, "דכתיב ואעידה לי עדים נאמנים את אורי' הכהן ואת זכרי' בן יברכיהו, וכי מה ענין אורי' אצל זכרי', אורי' במקדש ראשון וזכרי' במקדש שני, אלא תלה הכתוב נבואתו של זכרי' בנבואתו של
אורי', באורי' כתיב לכן בגללכם ציון שדה תחרש וגו', בזכרי' כתיב עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים .. משנתקיימה נבואתו של אורי' בידוע שנבואתו של זכרי' מתקיימת" – שהחידוש בנבואה זו דוקא ("ואעידה לי עדים נאמנים גו'", "תלה הכתוב כו'") לגבי שאר נבואות הגאולה, הוא, שקיום נבואת הגאולה תלוי' בקיום נבואת החורבן, ובתכלית הירידה דוקא ("ציון שדה תחרש"), שמזה דוקא תצמח הגאולה, כדלקמן.
כ. וביאור הענין:
הנבואה "בגללכם ציון שדה תחרש וגו'" – אף שנאמרה ע"י אורי' שהי' במקדש ראשון, לא נתקיימה בחורבן מקדש ראשון, אלא בחורבן מקדש שני דוקא (דבי' עסקינן) – כדאיתא בירושלמי1 "אבותינו (בחטאם) העבירו את התקרה (שלא החריב נבוכדנצר אלא התקרה של ביהמ"ק, והשאיר היסודות, שנאמר2) ויגל את מסך3 יהודה, אבל אנו (גרם עוונותינו ש)פעפענו את הכתלים (שבחורבן בית שני החריבו גם היסודות, כדכתיב4) האומרים ערו ערו עד היסוד בה"5.
[ולהעיר, שבבית ראשון נשארו לא רק היסודות, אלא גם הכתלים (שהרי רק בבית שני "פעפענו את הכתלים"), ולא עוד אלא שגם אפר הפרה שהי' בתוך הכתלים ("קילולות של אבן היו קבועין בכותל .. ובתוכן אפר מכל פרה ופרה"6) נשאר בשלימות ובטהרתו, ועל ידו נטהרו "כשעלו מן הגולה"233 (כי, "כשהחריב נבוכדנצר לא החריב אלא התקרה אבל הכתלים הניח"7)].
ואף שבחורבן בית שני היתה ירידה גדולה יותר (שהחריבו גם היסודות) – הרי, כיון שהירידה היא לצורך עלי', מובן, שגודל הירידה ביותר מביאה ופועלת עלי' גדולה יותר.
ויש לבאר זה ע"פ דברי המדרש8 בפירוש הפסוק9 "מזמור לאסף אלקים באו גוים בנחלתך", "לא הוה קרא צריך למימר אלא בכי לאסף, נהי לאסף, קינה לאסף, ומה אומר מזמור לאסף .. כך אמרו לאסף,
הקב"ה החריב היכל ומקדש, ואתה יושב ומזמר?! אמר להם, מזמר אני ששפך הקב"ה חמתו ("כלה ה' את חמתו"1) על העצים ועל האבנים ולא שפך חמתו על ישראל", היינו, שחורבן ביהמ"ק הי' הצלה לבנ"י שעי"ז נשארו בקיומם2 (ואז יכולים הם לפעול גם בנין ביהמ"ק מחדש3).
ויש לומר, שבחורבן בית ראשון שחרבה רק התקרה, לא שפך כל חמתו על העצים ועל האבנים, וכיון שנשארה עדיין חימה, יש אפשרות שתשפך על ישראל ח"ו (ולכן חסר גם בשלימות הגאולה וביהמ"ק4); משא"כ בחורבן בית שני ששפך כל חמתו על העצים ועל האבנים עד שחרבו גם הכתלים והיסודות – כלתה חמתו ("כלה ה' את חמתו"), ובמילא נשללה האפשרות דשפיכת חימה על בנ"י, ואז יכולה לבוא שלימות הגאולה5.
ועפ"ז יש לבאר מ"ש בתוספתא ברכות6: "לפי שהוא אומר7 על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה עד היום הזה להסירה מעל פני, יכול אף עכשיו הרי היא בחמה, ת"ל ההר חמד אלקים לשבתו8, הרי היא בחמדה ובתאוה, מלמד שכפר לה חורבתה, שאין שכינה חוזרת עד שתעשה הר .. מאימתי משנעקרו יסודותי' .. ערו ערו עד היסוד בה"9 – שדוקא "משנעקרו יסודותי'" (בחורבן בית שני) "כפר לה חורבתה", ומאז "הרי היא בחמדה ובתאוה".
וענין זה מודגש ביותר בנבואתו של אורי' – "ציון שדה תחרש":
"שדה תחרש" – מורה על החורבן בתכלית, שלא נשאר מאומה מבנין ביהמ"ק ("ציון"1), ע"ד "ערו ערו עד היסוד בה", ויתירה מזה, שפגע (לא רק בהעצים והאבנים שנעשו לעיים, אלא) גם בהמקום ("שדה") שבו עמד ביהמ"ק וקד"ק – שנעשית בו חרישה2 ("תחרש") "דמרפי ארעא"3, שמורה על ביטול המציאות הקודמת דהשדה – "שועל שיצא מבית קדשי הקדשים".
ולאידך גיסא – "שדה (דייקא) תחרש" (ולא "עיין תהי'"4, "כמו עיים .. גלי אבנים"5), שחרישה בשדה, היא הכנה לזריעה6 (שאינה אלא בשדה, ולא ע"ג אבן או סלע צחיח), שעל ידה תבוא הצמיחה7 כמה פעמים ככה ("כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורין"89), ועד"ז בנדו"ד, שחורבן ביהמ"ק באופן ד"שדה תחרש" מהוה הכנה והתחלה (זריעה8) דבנין ביהמ"ק השלישי (ע"ד "סותר על מנת לבנות"9) שיהי' נעלה יותר באין ערוך ("גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון"10), "מקדש אדנ-י כוננו ידיך"11, "בנינא דקוב"ה"12, בית נצחי (שאין אחריו חורבן).
ונמצא, שבנבואה זו כשלעצמה מודגש שהענין הבלתי-רצוי דהחורבן מתהפך לטוב – שהחורבן עצמו הוא הכנה והתחלת בנין ביהמ"ק השלישי.
כא. וענין זה מודגש גם בנבואת זכרי' – "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים". ובהקדמה: לעתיד לבוא, כשיקויים היעוד1 "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"2, יתבטל ענין המיתה בעולם3, כמ"ש4 "בלע המות לנצח", ויהיו חיים נצחיים. ומזה מובן שלא יהי' גם ענין של חלישות מצד הזקנה5, כי, ההכרח דטבע החלישות הוא מצד הכליון דמיתה, שלא בא בבת אחת אלא לאט לאט (וע"ד מאמר הבחיי6 "התינוק מיום הולדו מתחיל להתייבש"), וכיון שיבטל הכליון דמיתה, תבטל גם החלישות דזקנה.
אמנם, בנוגע לתחיית המתים אומר זכרי' בנבואתו7 ש"ישבו זקנים וזקנות* .. ואיש משענתו בידו מרוב ימים" (שלכן "יהיו צריכים למשענת בידם"8) – שלא יקומו מיד כ"בחורים" (כמו בתחילת הבריאה, "כבני עשרים שנה נבראו"9), כי אם "זקנים וזקנות" ש"יהיו צריכים למשענת בידם", ואעפ"כ "ישבו ברחובות ירושלים", ש"לא ישיגם החולשה לשבת בית כי אם ברחובות ישבו כדרך הבחורים"10.
*) ומ"ש "ונשיהם לבד" (זכרי' יב, יב. וראה סוכה נב, רע"א – היינו קודם תחה"מ (וכמש"נ (זכרי' שם) "וספדה") משא"כ קרא ד"ישבו זקנים וזקנות" – לאחר תחה"מ.
