הרמב"ם בסוף הקדמתו למשנה תורה כתב דברים המורים לכאורה שאכן כוונתו היתה שיפסקו הלכה מספרו מבלי לעיין בגמרא כלל, וכלשונו: "לפיכך קראתי שם חיבור זה 'משנה תורה', לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך ספר אחר ביניהם". והראב"ד שם השיג על הרמב"ם מחמת כן. וכן הרמב"ם בתחילת הקדמתו לספר המצות כתב דברים המגדירים את המשנה תורה שלו, וז"ל: "ראיתי ג"כ שאחבר חבור יכלול כל דיני התורה ומשפטיה עד שלא יהיה דבר חסר ממנו... שימצא בו כל מה שימצא במשנה ובתלמוד וספרא וספרי ותוספתא וכל מה שהוציאו הגאונים המתאחרים... שלא יצטרך עמו אחר התורה ספר אחר זולתו לדעת ממנו דבר שיצטרך בכל התורה, בין מדאורייתא בין מדרבנן".
אמנם הרמב"ם עצמו כתב במקום אחר כדברי המהר"ל, שבקובץ תשובות הרמב"ם [ליפסיא, ח"א סימן קמ] כתב: "חס ושלום לא אמרתי לא תתעסקו לא בגמרא ולא בהלכות רבי יצחק [אלפסי] או זולתו... וכי אני קויתי או עלתה על לבי שאשרוף כל הספרים שנעשו לפני מפני חבורי, והלא בפירוש אמרתי בתחילת חבורי שלא חברתי אותו אלא מפני קוצר הרוח למי שאינו יכול לירד לעומק התלמוד, ולא יבין ממנו דבר האסור והמותר". והובא בהקדמת התוספות יום טוב למשנה [סד"ה וגדול].
ודע, שבספרו של המהר"ץ חיות "עטרת צבי", כלולים שני מאמרים המוקדשים להגנת הרמב"ם, ובמאמר המכונה "תפארת למשה" בשני פרקיו הראשונים הוכיח את חוסר הטעם לומר שהרמב"ם רצה להשכיח את המשנה והתלמוד. ואלו הן חלק מהוכחותיו; (א) הרמב"ם בעצמו מדבר בשבח התועלתיות היוצאות לנו מן המשנה [ספר המאור, הוצאת רבינוביץ, עמודים פד-פה], וזאת עשה לאחר שחיבר את משנה תורה שלו. (ב) הרמב"ם הדגיש בהקדמתו לפיה"ש סדר זרעים שהוא חיבר פירוש לתלמוד בשלשה סדרים, ועוד ידו נטויה לחבר פירוש לארבע מסכתות, ולמה יחבר פירוש אחרי שכבר גמר את הספר שעל ידו ישכיח כביכול את כל המשנה והתלמוד. (ג) הרי הרמב"ם מבדיל להלכה בין טועה בדבר משנה ובין טועה בדברי האמוראים [הלכות סנהדרין פ"י ה"א], ואם לא נדע מה מקורו במשנה ומה מקורו בדברי האמוראים, איך ידע הדיין להבדיל ביניהם. (ד) בהלכות יסודי התורה פ"ד הי"ג כתב הרמב"ם שאע"פ שאמרו חז"ל [סוכה כח.] ש"דבר קטן" הוא הויות דאביי ורבא, מכל מקום ראוי להקדימם, כי הן מיישבות דעתו של אדם תחילה, ועוד שהן הטובה הגדולה שהקב"ה השפיע לישוב העולם הזה. והוויות דאביי ורבא אינן רק פסקי הלכות, אלא בעיקר הכונה על המשא ומתן של ההלכה, ועל השקלא וטריא בגמרא. (ה) בהלכות תלמוד תורה פ"א הי"ב כתב הרמב"ם: "אבל כשיגדיל בחכמה, ולא יהא צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה, יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה, ויפנה כל ימיו לגמרא בלבד, לפי רוחב שיש בלבו ויישוב דעתו". והמהר"ץ חיות שם מאריך בזה טובא להורות שבודאי הרמב"ם לא התכוון שספרו "משנה תורה" יבוא במקום הגמרא.
ושם מיישב את לשונות הרמב"ם בהקדמתו למשנה תורה ובספר המצות בזה"ל: "ומה שכתב רבינו בהקדמתו שלא יצטרך אדם לחיבור אחר זולתו, היינו בדין והוראה כמו שביאר, ולהקל על המורה עשה זאת באסיפתו, שלא יהיה נבוך בכל שאלה וספק שמובא לפניו, ויצטרך לחפש בכל הש"ס, וגם אחר כך יהיה קשה על המורה להוציא הדין לאמתו, אבל עתה בספר זה הנה מוצא הכל לפניו מסודר כל אחד במקומו. ועיין במכתב רבינו לר"י מלוניל שכתב 'שלא נתכוונתי בחיבור זה אלא לפנות הדרכים, ולהסיר המכשולים מפני התלמידים, שלא תחליש דעתם מרוב המשא ומתן, ויבאו לטעות בפסק הלכה'".
---------
דברים אלו של המהר"ל מרעישים בחידושם, שכתב שעדיף לאדם לפסוק הלכה על פי הבנתו בגמרא אף שיטעה, מאשר לפסוק הלכה לפי השולחן ערוך כשאינו יודע טעם הדבר. דהנה אע"פ שדבריו מוסבים רק במי שהוא בר הכי לפסוק מהגמרא [וכמבואר בהמשך דבריו], מכל מקום עדיין קשה, דסוף סוף כאשר ינהג כשולחן ערוך ינהג כדין, ויתלה עצמו באילן גדול. אך כאשר נוהג על פי הבנתו בגמרא, הרי עלול לטעות, ובמיוחד ש"דרך האמת רחוק משימצא, ומכל שכן בדורות האלו, שאבדה חכמה מבני אדם" [לשונו בהקדמה לתפארת ישראל (ה:), והובא למעלה בהקדמה הערה 76].
ודע, שלהדיא חולק על כך הר"י מיגאש בתשובותיו סימן קיד, שכתב: "אותם שמדמין להורות מעיון ההלכה ומחוזק עיונם בתלמוד, הם שראוי למנעם מזה, לפי שאין בזמנינו זה מי שהיה ראוי לכך, ולא מי שהגיע בחכמת התלמוד לכלל שיורה מעיונו מבלי שיעמוד על דעת הגאונים ז"ל. אבל מי שמורה מתשובות הגאונים וסומך עליהם, ואעפ"י שאינו יכול להבין בתלמוד, הוא יותר הגון ומשובח מאותו שחושב שהוא יודע בתלמוד וסומך על עצמו. שהוא [הסומך על הגאונים] אעפ"י שהוא מורה מסברא בלתי אמתית מראיות הגאונים ז"ל, מ"מ אינו טועה, לפי שהוא מה שעשה עפ"י בי"ד גדול מומחה לרבים עשה... ואין בזמנינו זה מי שיגיע בתלמוד לגדר שיוכל לסמוך להורות ממנו". ועיין שדי חמד חלק ו [יח., ד"ה והנה].
אמנם עיין במבוא לדרשות המהר"ל עמודים 43-45, שהביא את דברי המהר"ל כאן, ובתוך הדברים שם נכתב: גדול כוח התלמיד חכם שדבריו תורה אף במקום שאין הלכה כמותו. וכך הם דברי הר"ן בשם הראב"ד [ר"פ קמא דע"ז (א: בדפי הרי"ף)] בענין חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר "דלא משום כבודו של ראשון נגעו בה, אלא משום דכיון דאסרה ראשון, שויא חתיכא דאיסורא, ושוב אין לה היתר, דאפילו התירה שני אינה מותרת... אפילו היה גדול ממנו בחכמה ובמנין" [לשון הר"ן שם]. והסביר בספר ארץ צבי [ח"א סוף סימן ג] "שחכם יכול להמשיך מהות איסור בהוראתו אפילו במקום שאין הלכה כמותו". יתירה מזו, כתב הריטב"א [יבמות יד.] אם נחלקו ב' תנאים או אמוראים בהוראה, אחד מתיר והשני אוסר, היה הרשות ביד כל איש לעשות כדברי מי שירצה, אבל רק באותה חתיכה שדנו עליה. ואילו בחתיכה אחרת הדין הוא בשל תורה הלך אחרי המחמיר, ובשל סופרים הלך אחר המקיל, אף שדומה לגמרי לנדון בפלוגתתם "לפי שיש כוח להחכם להמשיך מהות לפי דעתו אפילו אם אין האמת אתו" [לשון ארץ צבי שם]. ובכך מבאר ארץ צבי את דברי המהר"ל כאן בזה"ל: "והוא מתאים עם דברי הריטב"א, דאפילו מי שטועה, מכל מקום יכול להמשיך מהות היתר כפי אשר תבינהו חכמתו. דאם לא נאמר כך, איך יהיה אהוב אל השם יתברך כשמאכיל דבר איסור לישראל בטעות הוראתו. וזה ענין 'אלו ואלו דברי אלקים חיים הן' [עירובין יג:], דכיון דיש כזה קצת סברא כהמתיר, מועלת סברא זו להמשיך היתר" [הובא למעלה פי"א הערה 22].
ובהקדמה לאגרות משה חלק א, כתב כדברי המהר"ל, וז"ל: "אבל האמת להוראה כבר נאמר [דברים ל, יב] 'לא בשמים היא' [ב"מ נט:], אלא כפי שנראה להחכם אחרי שעיין כראוי לברר ההלכה בש"ס ובפוסקים כפי כחו, בכובד ראש וביראה מהשם יתברך, ונראה לו שכן הוא פסק הדין, הוא האמת להוראה, ומחוייב להורות כן, אף אם בעצם גליא כלפי שמיא שאינו כן הפירוש. ועל כזה נאמר שגם דבריו דברי אלקים חיים, מאחר שלו נראה הפירוש כמו שפסק, ולא היה סתירה לדבריו, ויקבל שכר על הוראתו, אף שהאמת אינו כפירושו. והוכחה גדולה לזה מהא דשבת [קל.] אמר רבי יצחק, עיר אחת היתה בארץ ישראל שהיו עושין כרבי אליעזר, ונתן להם הקב"ה שכר גדול שמתו בזמנן. וכשגזרה מלכות הרשעה גזירה על המילה, לא גזרו על אותה העיר. אף שהאמת אליבא דדינא נפסק שלא כרבי אליעזר, והוא חיוב סקילה במזיד, וחטאת בשוגג. אלמא דהאמת להוראה שמחוייב להורות וגם מקבל שכר הוא כפי שסובר החכם אחרי עיונו בכל כחו, אף שהאמת ממש אינו כן" [ועיין עוד מה שכתב על פי זה באגרות משה או"ח ח"א סוף סימן קפו].
