"I believe in everything until it's disproven. So I believe in fairies, in myths, in dragons. It's all real, even if it's in your mind. Who says dreams and nightmares aren't as real as the here and now?"
So said the famous singer John Lennon. In the following article, we will analyze these words philosophically, presenting the position they express and its meaning. I do not guarantee that Lennon would endorse everything that will be said here, but what interests us, of course, is not his personal opinion but the idea inherent in his words.
"I believe in everything until it's disproven." This claim expresses the approach called ontological maximalism, and its premise is that everything that may exist does exist, unless proven otherwise. This approach is in stark contrast to the more prevalent approaches, which express ontological thrift or parsimony, and assume only the necessary minimum about reality. According to these approaches, everything is considered non-existent until its existence is proven. Both maximalism and minimalism strive to know the truth about reality, but they start from different starting points: the former starts from the maximum and progresses by erasing from the picture what has been disproven, while the latter starts from zero and progresses by adding to the picture what has been proven.
The minimalist approach is indeed useful for practical purposes, but when it comes to ontology, it seems that maximalism is more intuitive. Reality is so large, vast, and diverse that it is much closer to "everything" than to "nothing." The Earth alone already contains an immense wealth of objects, plants, creatures, phenomena, and so on; and it is only a small planet in a remote corner of an incomprehensibly large universe. Who can imagine how many things may exist in the vast spaces of the galaxies and on countless other planets? Furthermore, some scientists claim that all the matter known to us – including the galaxies and everything – constitutes only about 4% of what actually exists in the universe, with the rest being what is called "dark matter" and "dark energy," which we have no idea what they are and what exists in them. Add to the picture other parallel universes of various kinds, and we already have such a vast amount of existence that there is enough space for everything that can be imagined. In light of this, the claim "everything is considered existent" sounds very reasonable.
And what is meant by the words "until it's disproven"? How do you disprove the existence of something? One possibility is a logical refutation, which proves that the thing is unable to exist because it contains an internal contradiction or the like (for example, "a married bachelor"). This, of course, assumes that human logic is indeed valid in every possible universe, and we will not go into that here. Another possibility is through an empirical test that proves that the thing is not found. This is of course only possible when the space in question can be tested in this way, and that the object in question is of the type that should be revealed in it. You can prove that there is no pink unicorn in this room; you cannot prove that there is no pink unicorn anywhere in the universe. And if the unicorn can also be invisible, intangible, etc., it is also impossible to prove that it is not here in the room (although in the case that it has no noticeable effect, its existence becomes irrelevant to us). Therefore, it is possible to disprove the existence of certain creatures and phenomena in certain places and times, but usually not to disprove it completely.
According to such an approach, the continuation of the words is indeed required: "I believe in fairies, in myths, in dragons." The existence of all those things has never been proven, but from the point of view of the ontological maximalist, there is no need for such proof; they enjoy a presumption of existence as long as it has not been proven otherwise. And since it has never been proven that such creatures do not exist (when they are somehow hidden from our eyes), or at least existed in the past, the maximalist's belief in them is perfectly rational.
However, the definition of "belief" that appears in the sentence requires further clarification. How much does that person really believe in the existence of "everything"? Obviously, it is not meant that he believes with complete faith and absolute certainty. If he suddenly saw a fairy or a dragon, he would probably be quite surprised, not only because of the rare event but because until that moment he was not completely convinced that they actually exist (this is in contrast to an event like an earthquake or a comet, which can surprise a person when they arrive suddenly, but they do not reveal anything he did not know). It seems, therefore, that the belief in question moves on a scale along different levels, where things that have some circumstantial evidence for their existence (even if it is only legends) receive a higher level of belief, while others are more in the area of "non-negation" – the believer does not deny their existence, but also does not attribute significant probability to it.
The fact that the maximalist believes that everything exists does not necessarily affect his actual behavior. Belief in fairies and dragons does not require leaving them a bowl of food outside the door, or walking around with armor and a sword in case of a sudden attack from them. Usually, this belief remains on the theoretical level, while life in practice is conducted according to the known and routine reality without taking into account deviations from it. The difference between a maximalist and a minimalist will be expressed when a new and unusual phenomenon does appear. The minimalist will go to great lengths to explain it based on known knowledge, without having to add another factor to reality, even when these explanations seem far-fetched; while the maximalist is open to the idea that there is indeed something new here, and even if he is not quick to determine it with certainty, he will accept it if the circumstances seem so, without trying hard and forcing himself to deny the thing. From his point of view, the problem of the minimalist is that he mixes methodology with ontology, and mistakenly assumes that if a thrifty method is practical and useful, then reality itself is indeed thrifty. But as we saw above, reality is definitely not like that.
Until now, we have talked about existence in the simple sense of the term. But later in the sentence, Lennon moves things to another field when he says, "It's all real, even if it's in your mind." This sentence moves us from a materialistic or dualistic view of reality to a view according to which what is in the mind exists no less than what is outside it. This statement can be understood in a Platonic way, according to which true existence is in the world of ideas, which contains all the ideas, both those that are also realized in matter and those that are not; or in an idealistic way, according to which everything that exists exists only in consciousness, and there is nothing outside it – and therefore everything that comes to mind, does exist by definition. The difference between different things will be in their level of influence and relevance to us. I have already written about Platonism and idealism in several articles, and I will not repeat it here.
So why be an ontological maximalist? First, because as we have seen, this is a more intuitive approach. Reality is so large and vast that the claim "there are a lot of things we don't know" sounds much more reasonable than the claim "what we haven't seen doesn't exist." Secondly, ontological maximalism does not negate the use of methodological thrift in everything related to actual behavior, but it does not confuse between ontology and methodology, and therefore remains open-minded on the theoretical level without committing to implications on the practical level. This is in contrast to the ontological miser who suffers from a prior bias towards every new phenomenon and is unable to examine it without prejudice. And thirdly, because it is much more interesting to live in a rich, diverse, and full of wonders and mysteries world, than in the limited and dry world of the ontological miser. The maximalist does not belittle legends, myths, religions, and beliefs, does not mock believers for their opinions, and does not treat them as childish and primitive. He may well oppose practical actions taken based on those beliefs without sufficient rational justification, especially if they are harmful, but not to the beliefs themselves. Following this approach, he is more open to learning new things and new perspectives on reality. Instead of embarking on a crusade of shattering myths and disproving beliefs, he opens his senses and heart to reality and invites everything in it to enter inside. He is simultaneously a true believer and a true skeptic, unlike modern skeptics, whose skepticism is merely a guise for their materialism, and they only doubt what deviates from their material worldview. The maximalist, on the other hand, doubts materialism itself, and asks not only "maybe not?" but also "maybe yes?".
These and other implications provide sufficient justification to get out of the limiting and prejudiced bubble of ontological thrift, to leave thrift as a practical method only, and to adopt maximalism as a preferred basic ontological approach.
"אני מאמין בכל דבר עד שיופרך. אז אני מאמין בפיות, במיתוסים, בדרקונים. זה הכל אמיתי, אפילו אם זה בתודעה שלך. מי אמר שחלומות וסיוטים אינם אמיתיים כמו הכאן והעכשיו?"
כה אמר הזמר הידוע ג'ון לנון. במאמר הבא ננתח באופן פילוסופי את הדברים, ונציג את העמדה שהם מבטאים ואת משמעותה. אני לא מתחייב לכך שלנון היה חותם על כל מה שייאמר כאן, אבל מה שמעניין אותנו כמובן אינה דעתו האישית אלא הרעיון הגלום בדבריו.
"אני מאמין בכל דבר עד שיופרך". טענה זו מבטאת את הגישה הנקראת מקסימליזם אונטולוגי, והנחת היסוד שלה היא שכל מה שעשוי להתקיים אכן קיים, אלא אם כן הוכח אחרת. גישה זו עומדת בניגוד גמור לגישות הרווחות יותר, המבטאות חסכנות או קמצנות אונטולוגית, ומניחות את המינימום ההכרחי בלבד על המציאות. לפי גישות אלה, כל דבר הוא בחזקת לא-קיים עד שיוכח קיומו. הן המקסימליזם והן המינימליזם שואפות להכיר את האמת על המציאות, אלא שהן יוצאות מנקודת מוצא שונות: הראשונה מתחילה מהמקסימום ומתקדמת כשהיא מוחקת מהתמונה את מה שהופרך, ואילו השניה מתחילה מאפס ומתקדמת כשהיא מוסיפה לתמונה את מה שהוכח.
הגישה המינימליסטית שימושית אמנם למטרות פרקטיות, אבל כאשר מדובר באונטולוגיה, נראה שדווקא המקסימליזם הוא האינטואיטיבי יותר. המציאות היא גדולה, רחבת ידיים ומגוונת כל כך, שהיא קרובה הרבה יותר ל"הכל" מאשר ל"לא כלום". כדור הארץ לבד כבר מכיל עושר עצום של עצמים, צמחים, יצורים, תופעות וכן הלאה; והוא הרי רק כוכב לכת קטן בפינה נידחת ביקום שגודלו בלתי נתפס. מי יכול להעלות בדעתו כמה דברים עשויים להתקיים במרחבים הכבירים של הגלקסיות ועל פני אינספור כוכבי לכת אחרים? יתרה מזאת, יש מדענים הטוענים שכל החומר המוכר לנו – כולל הגלקסיות והכל – אינו מהווה אלא כ-4% ממה שקיים בפועל ביקום, כשכל השאר הוא מה שנקרא "חומר אפל" ו"אנרגיה אפלה", שאין לנו מושג מהם ומה מתקיים בהם. תוסיפו לתמונה יקומים מקבילים אחרים למיניהם, ויש לנו כבר כמות כל כך עצומה של יש, שיש בה מספיק מרחב קיום לכל דבר שיכול לעלות על הדעת. לאור זאת, הטענה "הכל בחזקת קיים", נשמעת סבירה מאד.
ומה הכוונה במילים "עד שיופרך"? איך מפריכים את קיומו של משהו? אפשרות אחת היא הפרכה לוגית, המוכיחה שאותו דבר אינו מסוגל להתקיים משום שהוא מכיל סתירה פנימית או כיוצא בזה (לדוגמא, "רווק נשוי"). זאת כמובן בהנחה שהלוגיקה האנושית אכן תקפה בכל יקום אפשרי, ולא ניכנס לזה כאן. אפשרות אחרת היא באמצעות בדיקה אמפירית שתוכיח שאותו דבר אינו נמצא. זה אפשרי כמובן רק כאשר המרחב המדובר ניתן לבדיקה כזו, ושהעצם המדובר הוא מהסוג שאמור להתגלות בה. אפשר להוכיח שאין חד קרן ורוד בחדר הזה; אי אפשר להוכיח שאין חד קרן ורוד בשום מקום ביקום. ואם חד הקרן יכול להיות גם בלתי נראה, בלתי מוחשי וכדו', גם אי אפשר להוכיח שהוא לא נמצא פה בחדר (אם כי במקרה שאין לו שום השפעה ניכרת, קיומו הופך ללא רלבנטי עבורנו). כיוון שכך, אפשר להפריך את קיומם של יצורים ותופעות מסוימים במקומות וזמנים מסוימים, אבל בדרך כלל לא להפריך אותו לחלוטין.
לפי גישה כזו, אכן מתבקש המשך הדברים: "אני מאמין בפיות, במיתוסים, בדרקונים". קיומם של כל אותם דברים לא הוכח מעולם, אבל מנקודת מבטו של המקסימליסט האונטולוגי אין שום צורך בהוכחה כזו; הם נהנים מחזקת קיום כל עוד לא הוכח אחרת. ומכיוון שמעולם גם לא הוכח שיצורים כאלה אינם קיימים (כשהם נסתרים באופן כלשהו מעינינו), או לפחות היו קיימים בעבר, הרי שאמונתו של המקסימליסט בהם היא רציונאלית בהחלט.
אמנם, הגדרת ה"אמונה" המופיעה במשפט דורשת יתר הבהרה. עד כמה באמת מאמין אותו אדם בקיומו של "כל דבר"? מן הסתם אין הכוונה לכך שהוא מאמין באמונה שלמה וודאות גמורה. אילו היה רואה פתאום פיה או דרקון, סביר להניח שהיה מופתע למדי, לא רק בגלל המאורע הנדיר אלא בגלל שעד לרגע זה לא היה משוכנע לחלוטין שהם אכן קיימים (זאת בניגוד לאירוע כמו רעידת אדמה או כוכב שביט, שיכולים להפתיע את האדם כשהם מגיעים בפתאומיות, אבל הם אינם מחדשים לו דבר שלא ידע). נראה אם כן שהאמונה המדוברת נעה על סקאלה לאורך רמות שונות, כאשר דברים שיש ראיות נסיבתיות כלשהן לקיומם (אפילו אם מדובר באגדות בלבד) זוכים לרמת אמונה גבוהה יותר, ואילו אחרים נמצאים יותר באזור של "חוסר-שלילה" – המאמין אינו שולל את קיומם, אבל גם לא מייחס לו סבירות משמעותית.
העובדה שהמקסימליסט מאמין שהכל קיים, לא משפיעה בהכרח על התנהגותו בפועל. אמונה בפיות ודרקונים לא מחייבת להשאיר להם קערת אוכל מחוץ לדלת, או להסתובב עם שריון וחרב למקרה של התקפת פתע מצידם. בדרך כלל אמונה זו נשארת במישור העקרוני, בעוד החיים בפועל מתנהלים לפי המציאות המוכרת והשגרתית בלי לקחת בחשבון חריגות ממנה. ההבדל בין מקסימליסט למינימליסט יבוא לידי ביטוי כאשר אכן מופיעה תופעה חדשה וחריגה. המינימליסט יעשה שמיניות באוויר כדי להסביר אותה על בסיס הידע המוכר, בלי להיאלץ להוסיף גורם נוסף למציאות, גם כאשר הסברים אלה ייראו דחוקים; ואילו המקסימליסט פתוח לרעיון שאכן יש פה דבר חדש, וגם אם הוא אינו ממהר לקבוע זאת בוודאות, הוא יקבל זאת אם כך יראו הנסיבות, בלי להתאמץ ולדחוק את עצמו להכחיש את הדבר. מבחינתו, הבעיה של המינימליסט היא שהוא מערבב בין מתודולוגיה לאונטולוגיה, ומניח בטעות שאם מתודה קמצנית היא פרקטית ושימושית, הרי שגם המציאות עצמה היא אכן קמצנית. אבל כפי שראינו לעיל, המציאות בהחלט אינה כזו.
עד עכשיו דיברנו על קיום באופן הפשוט של המושג. אבל בהמשך המשפט מעביר לנון את הדברים למגרש אחר, כשהוא אומר "זה הכל אמיתי, אפילו אם זה בתודעה שלך". המשפט הזה מעביר אותנו מתפיסה מטריאליסטית או דואליסטית של המציאות, לתפיסה לפיה מה שנמצא בתודעה קיים לא פחות ממה שנמצא מחוצה לה. אפשר להבין קביעה זו באופן אפלטוני, לפיו הקיום האמיתי הוא בעולם האידיאות, המכיל את האידיאות כולן, הן את אלה שמתממשות גם בחומר והן את אלה שלא; או באופן אידיאליסטי, לפיו כל מה שקיים קיים בתודעה בלבד, ואין שום דבר מחוצה לה – וממילא כל מה שעולה על הדעת, אכן קיים בהגדרה. ההבדל בין דברים שונים יהיה ברמת השפעתם והרלבנטיות שלהם עלינו. על אפלטוניזם ואידיאליזם כבר כתבתי במספר מאמרים, ולא אחזור על זה כאן.
אז למה להיות מקסימליסט אונטולוגי? ראשית, כי כפי שראינו, זו גישה יותר אינטואיטיבית. המציאות כל כך גדולה ורחבה, שהטענה "יש המון דברים שאנחנו לא מכירים" נשמעת סבירה בהרבה מהטענה "מה שלא ראינו לא קיים". שנית, מקסימליזם אונטולוגי אינו שולל את השימוש בחסכנות מתודולוגית בכל הקשור להתנהלות בפועל, אבל הוא אינו מבלבל בין אונטולוגיה למתודולוגיה, ולכן נשאר עם ראש פתוח ברמה העקרונית בלי להתחייב להשלכות במישור המעשי. זאת בניגוד לקמצן האונטולוגי שסובל מהטיה מוקדמת כלפי כל תופעה חדשה ואינו מסוגל לבחון אותה בלי משוא פנים. ושלישית, משום שהרבה יותר מעניין לחיות בעולם עשיר, מגוון ומלא פלאים ומסתורין, מאשר בעולם המצומצם והיבש של הקמצן האונטולוגי. המקסימליסט אינו מזלזל באגדות, מיתוסים, דתות ואמונות, אינו לועג למאמינים על דעותיהם ואינו מתייחס אליהם כילדותיים ופרימיטיביים. הוא עשוי בהחלט להתנגד לפעולות מעשיות הננקטות על סמך אותן אמונות בלי הצדקה רציונאלית מספקת, בעיקר אם הן מזיקות, אבל לא לאמונות לכשעצמן. בעקבות גישה זו, הוא פתוח יותר ללמוד דברים חדשים ונקודות מבט חדשות על המציאות. במקום לצאת למסע צלב של ניפוץ מיתוסים והפרכת אמונות, הוא פותח את חושיו וליבו למציאות ומזמין את כל מה שנמצא בה להיכנס פנימה. הוא בו זמנית מאמין אמיתי וספקן אמיתי, שלא כמו הספקנים המודרניים, שספקנותם אינה אלא כסות למטריאליזם שלהם, ואין הם מטילים ספק אלא במה שחורג מתמונת עולמם החומרית. המקסימליסט לעומת זאת מטיל ספק במטריאליזם עצמו, ואינו שואל רק "אולי לא?" אלא גם "אולי כן?".
השלכות אלה ואחרות, מהוות הצדקה מספקת לצאת מהבועה המצמצמת ובעלת-הדעות-הקדומות של הקמצנות האונטולוגית, להשאיר את החסכנות כמתודה פרקטית בלבד, ולאמץ את המקסימליזם כגישה אונטולוגית בסיסית מועדפת.
מיסטריום
