"עוד רגע אחד אדבר על דבר המצפצפים ומהגים שאין לחלוק על ספרי האחרונים, ובראותם ספר חדש שבא להכריע נגד איזה אחרון צווחי ככרוכיא בדברים הדברים. וכל היודע ספר עיניו רואות נכוחה שזהו דרך כל רבותינו למימי התנאים והאמוראים ועד אחרוני הפוסקים, וכמ"ש בקידושין (ל:) שאפילו הרב ותלמידו נעשים כאויבים זה לזה, ואת והב בסופה. וכן מבואר בפסקי מהרא"י (סימן רל"ח), שאם ההוראות ברורות קצת כדברי התלמיד, והכי אזלא צורתא דשמעתתא, למה לא יחלוק על רבו, והלא כך היתה דרכה של תורה מימי התנאים, ורבינו הקדוש חלק על אביו ורבו רשב"ג, ורבא חולק על רבה רבו, והרא"ש חולק על מהר"ם שהיה רבו מובהק. ע"כ. וכן כתב בתשובות הרדב"ז (סימן תצ"ה). ע"ש. וע"ע בתשובת הרא"ש (כלל נה סימן ט, דנ"ג רע"א) שכ', ומה שכתבת שמהר"י בן שושן היה בעל סברה ישרה וכו' ומי יהרהר אחריו לבטל פירושו, זו אינה ראיה, כי מי לנו גדול כרש"י ז"ל שהאיר עיני הגולה בפירושיו, ונחלקו עליו יוצאי ירכו ר"ת ור"י וסתרו דבריו בהרבה מקומות, כי תורת אמת היא ואין מחניפים בה לשום אדם. ויפתח בדורו כשמואל בדורו. ע"ש. וע"ע בהרא"ש (סנהדרין לג) שכ', שבמקום שנחלקו גדולים לא יאמר הדיין אפסוק כמי שארצה שאם עשה כן הוי דין שקר וכו'. ע"ש. וכבר אמרו חז"ל (סנהדרין ז:) לא תגורו מפני איש לא תאגור דבריך מפני איש. וכ"כ בשו"ת כפי אהרן ח"א (חאה"ע סימן יב, דף צא ע"ב). ע"ש. ולכן אין למחבר ספר או למורה ודיין להיות רק כחמור נושא ספרים, או כמליצת חז"ל (במגילה כח:) צנא מלא ספרא. ע' בפרש"י שם. אלא עליו לעיין היטב ולהכריע בהלכה כאשר תשיג יד עיונו (אם הרשוהו גדולי דורו לכך). והיה ה' עם השופט. ובלבד שיהיה מתון בדין, ולא ימהר לחרוץ משפט, פן יהיו דמיונותיו וסברותיו בכזיב, אלא ישקול בפלס סברותיו ואחר העיון כדת יוכל ג"כ לחלוק על ספרי אחרונים כשלבו לשמים. ומכ"ש כשמוצא סעד לדבריו באחרונים אחרים. וע' להרז"ה בהקדמתו לספר המאור, שכ' ג"כ שכן מנהג כל החכמים, וכמו שאמר הפילוסוף ריב לאמת עם אפלטון, ושניהם אהובינו אך האמת אהוב מן הכל. ובהקדמת הרמב"ן שם כ', שחיוב מוטל עלינו לחפש ולעיין בדיני התורה והמצוה ולהוציא לאור תעלומותיה, ואין אנו רשאים לירוא מאדם בהוראותיה ומשפטיה, וכמ"ש לא תגורו מפני איש. ע"ש. וכ"כ הרשב"ץ בהקדמת ספרו זהר הרקיע, שזהו חובה לרב וגם לתלמיד. ע"ש. ורבינו ישעיה מטראני בשו"ת הרי"ד (סי' סב) כ', ומ"ש מר שלא אחלוק על הרב הגדול רבינו יצחק זצ"ל, חלילה לי מעשות זאת כי מה אני נחשב כנגד תלמידו, אף כי אחרי המלך, אך זאת אתי, שכל דבר שאינו נראה בעיני אפילו אי אמרה יהושע בן נון לא צייתנא ליה, ואיני נמנע לומר מה שנ"ל לפי מיעוט שכלי, ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש. ואני דן בעצמי משל הפילוסופים, ששאלו פעם לגדול שבהם, כי הלא אנו מודים שהראשונים חכמו והשכילו יותר ממנו, ואנו סותרים דבריהם בהרבה מקומות והאמת אתנו, ואיך יכון דבר זה. השיבם ואמר להם, מי צופה למרחוק יותר הננס או הענק, הוי אומר הענק שעיניו צופות במקום גבוה יותר מן הננס, ואם תרכיב הננס על צוארי הענק מי צופה יותר למרחוק, הוי אומר הננס, שעכשיו עיניו גבוהות יותר מן הענק. וכן אנחנו ננסים הרוכבים על צוארי הענקים, מפני שראינו חכמתם ואנו מעניקים עליהם ומכח חכמתם חכמנו, ולא שאנו גדולים מהם. ואם זה באנו לומר שלא נדבר על דברי רבותינו הראשונים, א"כ במקום שאנו רואים שזה חולק על זה, זה אוסר וזה מתיר, אנו על מי נסמוך, הנוכל לשקול בפלס הרים וגבעות במאזנים ולומר שזה גדול מזה ונבטל דברי זה מפני זה, הא אין לנו אלא לחקור את דבריהם ולפלפל ולהעמיק בסברותיהם להיכן הדין נוטה, שאלו ואלו דברי אלהים חיים הם, וכמו שעשו חכמי המשנה והתלמוד, ולא נמנעו מעולם האחרונים מלדבר על הראשונים ומלסתור דבריהם, וכמה משניות סתרו האמוראים לומר שאין הלכה כמותם. וגדולה החכמה מן החכם, שאין חכם שיהא נקי משגיאות, ואין החכמה תמימה בלתי לה' לבדו. עכ"ל. וכן הוא בהקדמת השבולי הלקט. וכ"כ בענף יוסף על העין יעקב (בעירובין נג) בשם נזר הקדש. ובזה פירש מ"ש מזקנים אתבונן, שהוא כננס ע"ג ענק. ע"ש. ומרן בשו"ת אבקת רוכל (סי' קנה) כ', ואע"פ שי"ל שהריטב"א והריב"ש בקיאי טפי מנן בפירוש דברי הראשונים, הני מילי במילתא בלא טעמא, אבל במילתא דאיכא טעמא ואיכא למותיב מותבינן, דלאו קטלי קני באגמא אנן. ע"ש. וע"ע בשו"ת מקום שמואל (סי' יא) שכ', מחשבותי לא כמחשבות קצת לומדים שראיתי, כי בהגיע המורה לדון דין שנדפס בספר, לא יזוז מדברי הספר ההוא, וקיימו בעצמם דברי הרמב"ם במורה נבוכים שבראות אדם דבר מה חקוק על לוח ספר תגדל אמונתו בו. ואנכי לא כן אדמה ולבבי לא כן יחשוב, כי יש למורה לחפש ולעיין עד מקום שידו מגעת. ע"ש. והנודע ביהודה קמא (חאו"ח סי' לה) ד"ה ומה, כתב, שאף שבתשובת חות יאיר פסק להיפך, אטו כל מקום שמצאנו דבר בתשובת האחרונים נחליט כן להלכה, הלא חיך יטעם אוכל. ע"ש. והגאון ר' דוד פארדו בס' מזמור לדוד (דנ"ז ע"ב) האריך לומר שאין לנו להתעלם מקושיות והשגות שיש לנו על דברי המחברים. ע"ש. וכ"כ כיו"ב הגאון ר' חיים פלאג'י בשו"ת חקקי לב (חיו"ד סי' מב) שאין לת"ח לכבוש את נבואתו, וחייב לגלות דעתו, ונכתב בספר, שאין משוא פנים בדבר. וע"ע בספרו כל החיים (דף יח ע"ג). ע"ש. והגאון מהר"ח מוואלוז'ין ז"ל כ' בשו"ת חוט המשולש (סימן ט), ואע"פ שאנכי שמשתי את מו"ר הכהן הגדול, ומחוייב אני בכבודו ומוראו כמורא שמים, אני שומר מ"ש חז"ל (ב"ב קל:) כי אתי פסקא דדינא קמייכו וחזיתו ביה פירכא, לא תגמרו מיניה, שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות. וכבר הוזהרתי מפי מורי קדוש ישראל הגר"א מווילנא ז"ל שלא לישא פנים בהוראה. עכת"ד. וגם הלום ראיתי להגר"ח מוולוזי'ן בספר רוח חיים (פרק קמא דאבות משנה ד'), שכתב וז"ל: ואסור לו לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם ולפעמים יהיה האמת עם התלמיד, וכמו שעץ קטן מדליק את הגדול. וזהו ששנינו, יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם, מלשון ויאבק איש עמו, שהוא ענין התאבקות מלחמה, כי מלחמת מצוה היא, וכן אנו נגד רבותינו הקדושים אשר בארץ, ונשמתם בשמי מרומים, המחברים המפורסמים וספריהם אתנו, הנה על ידי הספרים אשר בביתינו ביתינו הוא בית ועד לחכמים, והוזהרנו וגם ניתן לנו הרשות להאבק וללחום בדברים, ולא לישא פני איש, רק לאהוב האמת. עש"ב. ועיין עוד בשו"ת ירך אברהם חלק א' (חלק יורה דעה סימן טו"ב), ובספר כסא שלמה חכים (דרוש י"ד להספר דקמ"ט ע"ג והלאה). עיין שם. וכמעט שלא יראה ולא ימצא ספר אחרון הנושא ונותן באמונה על דברי המחברים שקדמוהו, שלא יחלוק וישיג על מי שקדם לדון בענין ההוא, לרחק הסברא התמוהה, ולקרב השיטה הישרה, והחולקים על זה דבריהם מהבל ימעטו, ולחפש תואנות יבקשו ולשונם חרב חדה בלשון הרע ורכילות. ועל זה אמרו (בערכין טו:), סיפר לשון הרע אין לו תקנה, שכבר כרתו דוד ברוח הקודש, שנאמר יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות. כי דרך מספרי לשון הרע בתחילה יפליגו בשבח הרב אשר הושג על דבריו, חלקו מחמאות פיהם בשפתי חנף, וזהו: יכרת ה' כל שפתי חלקות, שבחלקלקות לשונם ירחיבו פיהם בשבח הרב כנ"ל, וכל כוונתם בכדי שאחר כך יוכלו לדבר גדולות על המחבר החדש שהשיג על הרב שקדמהו. וזה שאמר: לשון מדברת גדולות, וכן המליצו ע"ז מ"ש (בפסחים קי"ח): כל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים, משום שבפרשת שירה אמרו, כלבים אומרים: בואו נשתחוה ונכרעה, וכן אלו דרכם מתחלה להשתחוות ולספר בשבח הרב המושג, בכדי שאחר כך יעיזו פניהם לדבר סרה על הרב המשיג. והם לא ידעו ולא יבינו כי זוהי דרכה של תורה, כי טח מראות עיניהם הצרות בכבודן של תלמידי חכמים. וכמו שאמרו (בבבא בתרא עה): עשן בחופה למה, שכל מי שעיניו צרות בתלמידי חכמים בעולם הזה עיניו מתמלאות עשן לעולם הבא. כי רק הקנאה והשנאה מדברת מתוך גרונם, ולעפר בעפר כבוד נושאי דגל התורה, ואוי להם מעלבונה של תורה. אולם לא כאלה חלק יעקב המודים על האמת. וכמו שכתוב בירושלמי (סנהדרין פרק חלק סוף הלכה א'): אם שמעת דבר מפי קטן מישראל והנייך, לא יהא בעיניך כשומעו מפי קטן אלא וכו' כשומעו מפי נביא. ולא כשומעו מפי נביא אלא כשומעו מפי הגבורה".
[הקדמה ליביע אומר ח"א]
"והנה .... כתבתי למעכ"ת במה שבו דברנו אי מותר לחלוק על גדול הדור ובדין חכם שאסר אי חבירו רשאי להתיר וגם צרפתי לו שם מכתב שכתבתי להרב עלבערג בזה, ואני חושב שבזה יראו הדרך ילכו בה שאדרבה לא זה שמותר לחלוק על גדול הדור ואדרבה איסור גמור ועבירה גדולה הוא שלא לחלוק אם יצא לו ע"פ הלכה לאחר שיקול דעתו ושכלו בתורתינו הקדושה ע"פ יסודות נאמנים המקובלים עלינו מפי משה רבינו ע"ה וכל המונע אחרים מלחלוק על גדול מפני איזה טעם שהוא הרי הוא מכשיל את הרבים ומנחיל שקר בכרם ישראל, ופשוט שכל ת"ח וכ"ש גדול הדור כשפוסק הלכה אינו פוסק שכן רצונו אלא שכן רצון הבורא ושזה הוא כוונת התורה, ואם ח"ו טעה וודאי רצונו שלא יפסקו כוותיה ולא יסמכו דאטו אנן חשדינן שגדול הדור או סתם ת"ח רוצה ח"ו שבנ"י יחללו שבת או יעשו איזה עבירה אחרת על פי פסקו אם ח"ו טעה במה שפסק, וודאי ישמח הגדול הדור אם מי שהוא יחלוק עליו ויודה על האמת אם יראה לו להודות ואם לאו ממילא החולק לא יגרע מגדלותו וכן להיפוך החולק אם כוונתו לעמוד על האמת ח"ו בדעתו לסלף התורה ומי הוא שחושדין בו שכותב הלכות נגד התורה ברשעותו אוי לו ואוי לנפשו אם מי שהוא מפני הכבוד המדומה ירצה לחלוק על גדול הדור רק לשם כבוד שלו ולסלף דברי תורה וח"ו ישראל או רבים מבנ"י ח"ו יחללו שבת בשביל זה ומי שחושדים בו בדבר כזה הרי חושדים אותו שהוא רשע גמור ואין לצרפו למנין שהוא בכלל חטא והחטיא את הרבים ומי זה אשר לא חש לנפשו לחשוד בכשרים רבנים מפורסמים אבל האמת כי מצוה הוא לברר האמת ועל הב"ד הגדול שבירושלים אמרו ז"ל הורו ב"ד להתיר את החלב ואח"כ בא תלמיד וחלק עליהם והראה שטעו לא זה שחייבים לחזור מהוראתם אלא חייבים להביא קרבן וכבר אמר המלך שגיאות מי יבין"
[משנה הלכות ח' קל"ט]
