"בשיחה החודשית מסר רבי משה משא על המושג של 'פסק הלכה' ועל – היותה שלב האחרון של השתלשלות התורה השמימית לפני שהיא מגיעה לקיומה המעשית בעולם הזה. אם הבנתי אותו נכון הוא הסביר בהתאם לכך כי 'הפוסק' אינו מושג אישי של בעל הידע הבוחן שאלות ופוסק על פי ידיעותיו וסברותיו, לדברי רבי משה 'הפוסק' מאבד את אישיותו ונהפך לכלי הממיר את התורה ממצב דעת עליון לתבנית היוצרת דפוסי פעולה לכלל ישראל. לכן טען רבי משה, על הפוסק להיצמד לחלוטין לקודמיו ואל לו לחדש דברים מתוך לבו. כל זה היה הקדמה למתקפה על כך שבכל הסיכומים שכתבנו בכולל, אימצנו את התפיסה של החזון איש כהלכה למשה מסיני, שהמציאות המוזכרת בגמרא ששני נקבים יש בגיד אחד למי רגלים ואחד לש"ז, הוא מהדברים המשתנים לפי הזמן והמקום ואינו שייך לזמננו כי השתנו הטבעיים. על כך הרים רבי משה את קולו: "נשתנו הפוסקים! וכי הראשונים וגדולי האחרונים לא הכירו את המציאות הנגלית לעיין? "שני שבילין" הם לדברי רבי משה תיאור מהותי בצורת האדם השלם שאינו בר שינוי וחס מלעלות במחשבה פסק הלכה שאינה המשך רצוף מדברי חז"ל על צורת האדם. רבי משה טען שיש קשר בין התפיסה של נשתנו הטבעיים לבין הקביעה שיש להחמיר במידות שיעורים של תורה בניגוד למסורת הקבועה בעם ישראל.
See the sefer השתנות הטבעים בהלכה page 64.
