From an email :
אמר רבי יונתן לעולם אל ימנע אדם את עצמו מבית המדרש ומדברי תורה ואפי' בשעת מיתה שנא' (במדבר יט, יד) זאת התורה אדם כי ימות באהל אפי' בשעת מיתה תהא עוסק בתורה. [שבת פ"ג, ב]
מה ההו"א שלא ילמד בשעת מיתה? וכי יש הו"א שלא ישמור שבת או כשרות אפילו עד שעת מיתה? מאי שנא ת"ת שהוא כנגד כולם??
אדם
עלול לחשוב [בטעות] שהתורה [רק] מתקנת את החברה, את הסביבה, את העולם. אבל
אם האדם נמצא על סף המוות, למה שילמד? הוא כבר לא יוכל להיות לתועלת
החברה??!! מה יעזור הלימוד שלו - הוא רגל אחת בקבר!!!
הגמרא
מחדשת שהישיבה והשהות בסביבה של תלמידי חכמים ["האהל"] וכן הלימוד איתם הם
לתועלת רבה לעצם נשמת האדם לחיי הנצח, ולכן עד הרגע האחרון ידאג להיות
באהל....
וזה בהתאם למה שלמדנו במהר"ל בדרך חיים שהתורה עושה את האדם עצמו לטוב מבלי להתחשב בתועליות נוספות שיש לה. [תורה - טוב לעצמו. עבודה - טוב לשמים. גמ"ח - טוב לבריות].
פסחים פ"ח -
רב ששת; כל תלתין יומין מהדר ליה תלמודיה [שלושים יום היה חוזר על תלמודו] שלמד באותם ימים, ותלי וקאי בעיברא דדשא [והיה עומד ונשען על בריח הדלת] ואמר: חדאי נפשאי, חדאי נפשאי, לך קראי לך תנאי [שמחי נפשי, שמחי נפשי, בשבילך קראתי במקרא, בשבילך שניתי]. ושואלים: איני [וכי כן הוא] שלימוד התורה הוא רק לתועלת נשמתו של הלומד עצמו? והא [והרי] אמר ר' אלעזר: אלמלא תורה ולימודה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיהו לג, כה), שהתורה, שהיא ברית נצחית שלימודה קיים גם ביום וגם בלילה, היא הצדקת קיומו של העולם! ומשיבים: באמת כן הדבר, אלא מעיקרא כי עביד איניש אדעתא דנפשיה קא עביד [מתחילה כאשר עושה אדם מצוה זו, למען עצמו הוא עושה].
התורה
מתקנת את כל העולם אבל ראשית כל את נשמתי שלי. אז "גירא בעינא דשיטנא"
מסיבות הכי אגואיסטיות אדם חייב אבל חייב לעשות שטייגען בלי סוף [ומתוך שלא
לשמה בא לשמה!!!].
תורה מאכט מען א גוטער מענטש.
גוט שאבעס!!!!!
[עי' עין איה על גמרא זו]
