ישנה אימרה נחמדה ומתוקה אודות מגידי מישרים. נקדים ונאמר, ענין המגידים היה תופעה נפוצה מאד בעבר. לא היה טלפון. לא טכנולוגיה ותקשורת. כל אחד חי בפינתו. מי שלמד, היה עסוק תמיד. אבל מי שלא למד, והיו רבים מאד כאלה, שלא זכו ללמוד תורה, לא היה לו משהו שיפיג את השעמום. כאשר הגיע דרשן, כולם היו שמחים להתקבץ בבית הכנסת לשמוע את אמרותיו. סיפורים פיקנטיים, וורטים ורעיונות נחמדים. כך שעה שעתיים ושלש. לאחר הדרשה היה המגיד סובב בקהל ומקבץ נדבות, וכולם היו מרוצים.
ובכן, פעם הגיע מגיד מישרים שכזה לאחת הקהילות. הרב שרצה לכבד את המגיד, בא אף הוא לבית הכנסת לשמוע את הדברים. אך הדרשה היתה ארוכה ומיגעת עד מאד, ועד כמה שניסה הרב לדלות ממנה מסר כלשהו, פשוט לא הצליח. שום חיזוק, שום רעיון. אפילו לא וורט טוב שאפשר 'למכור'. כשניגש אליו הדרשן בסוף דרשתו, נתן לו הרב כמה פרוטות ואמר, ישנם שלושה סוגי דרשנים. יש כאלו שבאים באמת כדי להשפיע על הציבור. לדבר, להשפיע ולהקרין. לישר ולהוכיח. לעורר לעשיית תשובה. מגידים אלו עושים חסד גדול עם בני האדם. הלא אין אדם רואה נגעי עצמו. כל אחד מצפה בתוך תוכו שמישהו יכה על קדקודו ויאמר לו, כאן טעית, כאן אין אתה נוהג כשורה. אם אין מי שיאמר, עלול הוא לחיות בטעות עד סוף ימיו חלילה.
ישנו סוג אחר של מגיד. הוא מספר סיפורים ומעשיות. בדיחות והלצות. מורח את הזמן. אמנם, אין הוא מביא תועלת רוחנית כלשהי, אבל לפחות הציבור נהנה. שוכח את הצרות לכמה שעות.
ויש כאלו, שמדברים ומדברים, אבל בעצם לא אומרים כלום.
"מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל" [תהלים קמז יט], זהו הסוג הראשון. המגיד שבא לחזק ולעודד, להחדיר את חקיו ומשפטיו של הקב"ה לכלל ישראל. יש "מגיד מראשית אחרית". זהו אותו שמספר סיפורים, מה היה ומה יהיה. ויש "ואין מגיד לי" [בראשית מא כד]. אחרי שדיבר ודיבר, אתה אומר לעצמך, בעצם לא אמר כלום…
כאשר נותנים לך במה, באירועים משפחתיים, ציבוריים וכדומה, כאשר יש לך אפשרות לדבר לפני קהל, צריך לנצל זאת לדברים נכונים ונכוחים. ישנם כאלו שהדבר החשוב ביותר עבורם הוא 'מה יאמרו'. איך יגיבו לדברים. מבחינתם העיקר הוא שהתגובות תהיינה חיוביות. ש'יפרגנו'. כמה נאה דיבר. איזו שפה קולחת ועשירה. אילו רעיונות מענינים. זהו כבוד רגעי, שאינו מביא תועלת אמתית. אבל, הרי ניתן לנצל את הבמה כדי לעורר ולחזק. ישנו ציבור שמאזין לך כעת. נצל את ההזדמנות לחיזוק האמונה, שמירת המצוות, לימוד תורה ועשית חסד. זהו הניצול הטוב ביותר של כח הדיבור.
לעתים, דוקא אתה הוא זה שיכול להשפיע. הגמרא במסכת עבודה זרה אומרת, שלכל חולי, צרה וצוקה, יש זמן מוגבל. מראש נגזר כמה זמן ימשך הסבל, ומתי יבוא לו הקץ. בנוסף, לעתים נגזר מראש מי יהיה הרופא שיאבחן ויביא מזור. לכן יכול לקרות שאדם הולך למיטב הרופאים, והם לא מצליחים להועיל לו. לבסוף הוא מתגלגל לאיזה רופא זוטר, ודוקא הוא מאבחן נכונה ומרפא את מחלתו.
אומר הרמ"ק, שכך הוא גם בלימוד תורה ועבודת ה'. לכל אחד יש את השעה והרגע שלו. מה שלא הצליח לעשות אתמול ושלשום, יתכן שיצליח עכשיו, כי זהו הרגע שנקבע להצלחתו בתורה. לכן, גם מי שדיבר ודיבר, ומעולם לא חש שדבריו עושים רושם על הציבור, אל יתיאש. יתכן שעדיין לא הגיע הזמן שנקבע לו. עליו לנסות שוב ושוב. בסופו של דבר, בסיעתא דשמיא, יצליח.
(מתוך הספר 'מפיק מרגליות')
