א. תקנת הרמב"ם בין התקנות שתיקן הרמב"ם במאה ה- 12נמצאת התקנה שביטלה את אמירת שמ"ע בלחש לפני חזרת הש"ץ. שליח הציבור לבדו אמר את התפילה בקול רם בעוד שהיחידים הבקיאים מלווים אותו באמירת תפילתם בלחש. אלה שאינם בקיאים, מקשיבים לתפילתו של השליח ציבור ועונים אמן אחריו ויוצאים בכך ידי חובתם.
התקנה לכאורה נראית סותרת את דין הגמרא ואת פסיקתו ההלכתית של הרמב"ם.
בתשובה לשאלות שנשאל, הסביר הפוסק הגדול את המניעים להתקנת התקנה בזמנו וזו לשונו:
"...והכל מודים שתקנת תפלה בציבור וצורתה היא שהכל יתפללו בלחש ויחזור שליח ציבור על התפילה בקול רם... ומה שחייב אותי לעשות זאת הוא שהאנשים כולם בשעת תפילת שליח ציבור אינם משגיחים למה שהוא אומר אלא מסיחין זה עם זה ויוצאין (החוצה) והוא מברך ברכה לבטלה כמעט, הואיל ואין שומע לה. וכל מי שאינו בקי, כאשר הוא רואה תלמידי חכמים וזולתם מסיחים וכחין ורקין ומתנהגין כמי שאינו מתפלל בשעת תפילת שליח ציבור, עושה גם הוא כזה. ונקבע בלבות האנשים כולם, שאין תפילה אלא בשעת הלחש. ואנו אומרים באיסורי תורה 'עת לעשות לה' הפרו תורתך', ומכל שכן בתקנת התפילה. ובזה יש משום הסרת חילול השם שחושבים בנו שהתפילה אצלנו שחוק ולעג.."
ובתשובה אחרת באותו נושא, חוזר הרמב"ם לנימוקים שהוזכרו למעלה ומוסיף ניואנסים נוספים.
"...ויצא (החוצה) כל מי שהוא אינו בקי אף כי לא יצא ידי חובתו, ותתבטל הכוונה אשר בגללה ירד שליח הציבור (לפני התיבה) שהוא להוציא את שאינו בקי. ואם האנשים לא יתפללו לחש כלל אלא יתפללו הכל אחר שליח הציבור תפילה אחת בקדושה, כל בקי יתפלל עמו בלחש, וכל שאינו בקי ישמע, ויכרעו הכל עמו, כשפני העם אל ההיכל... ויהיה הדבר מסודר ומתוקן ותימנע אריכות החזרה ויוסר חלול השם שנתפשט בין הגויים, והוא שהיהודים רוקקים וכחים ומסיחין בתוך תפילתם, כי כך הם עדים לדבר. וכך הוא היותר ראוי אצלי באלו הזמנים מן הסיבות אשר הזכרנון..."
בזמנו של הרמב"ם נתקבלה התקנה הזאת ללא עוררין. כך לפחות מעיד בנו יחידו ר' אברהם בספרו החשוב שכתב בערבית יהודית על סדרי התפילה ואלו תמצית דבריו:
"... וכבר נודע ונתפרסם מה שתיקנו אבא מארי זצ"ל והסכימו עליו תלמידי חכמים שבדורו שהיו עמו, וזאת בראותו שבאמירת שליח ציבור את התפילה בקול בחזרה אחר הלחש, לא כל האנשים מתפנים לשמוע אותו בתשומת לב ובעמידת נימוס כעמידתם לתפילה, אלא עמידת טורח והתעסקות בשיחה זה עם זה, שיחה בטילה וכד'... תקנה זאת התפרסמה בארץ מצרים במשך כל חייו ז"ל ולאחר מותו והותקנה כתקנה שלא כמו זולתה. והאנשים ניצלו מהמכשול שהיו נכשלים בו, ולא חלק עליו ז"ל איש מחכמי דורו בזה ולא קבע שזה בניגוד לחכמים אף על פי שזה בניגוד ללשון התלמוד..."
אין בידינו לעקוב אחר התפשטותה הטריטוריאלית של התקנה לאחר פטירתו של הרמב"ם (1204), אך ידוע שנוסף למצרים, היא נהגה גם בארץ-ישראל ובסוריה. בשלב מסוים ולא לפני המאה ה- 16, חזרו גם במקומות אלה לדין הגמרא, למעט קהל המוסתערבים שבמצרים. והנה בשנת הרצ"ט (1539) פרצה מחלוקת בין קהל הספרדים והמוסתערבים שבמצרים, כשהראשונים מבקשים לבטל את מנהגם של המוסתערבים ולהחזירם לדין הגמרא. מה גם שבמקומות שנהגו כתקנת הרמב"ם כמו בירושלים, עזה, צפת, דמשק וחאלב חזרו בהם והם מתפללים שתי תפילות, אחת בלחש ואחת בקול רם.
המוסתערבים מתעקשים ולא מוכנים לוותר. הנימוקים שהם מעלים נגד שינוי מנהגם, הם אותם הנימוקים שגרמו לרמב"ם לתקן את התקנה בזמנו, היינו הפטפוטים בזמן חזרת הש"ץ וחילול השם הנגרם מזה. כמו כן תתארך התפילה עד כדי כך שאנשים יימנעו מלבוא לבית הכנסת במיוחד בשבתות שבלאו הכי התפילה ארוכה. המוסתערבים לא מסתפקים באלה ומוסיפים נימוקים נוספים, חלקם הלכתיים וחלקם פורמליים. הם האריכו ואני אקצר. למשל:
א. מדוע לא התעוררה הבעיה הזאת עד עכשיו, ומדוע לא העירו על כך החכמים שהיו במצרים מאז הרמב"ם ועד עתה?
ב. לא נתבטלו הסיבות שבגללן תיקן הרמב"ם את תקנתו. ואם תימצי לומר שנתבטלו אסור להם לשנות המנהג שנעשה על פי ותיקין.
ג. אם הם ישנו את מנהגם, יהיה בזה משום "תלמיד החולק על רבו" (על-פי סנהדרין קי,א), בפרט שמצרים היא "אתריה דמר" של הרמב"ם ופסיקתו ההלכתית מחייבת אותם.
ב. הנסיונות לביטול תקנת הרמב"ם
הרדב"ז ממגורשי ספרד, והמרא דאתרא של מצרים במחצית הראשונה של המאה הט"ז מתייצב לצד הספרדים. בעשרת הנימוקים שבהם הוא דוחה את טענות המוסתערבים, מופיעים כמה פרטים היסטוריים על יהודי מצרים במחצית הראשונה של המאה הט"ז, פרטים שיש בהם לדעת הרדב"ז, לבטל את תקנתו של הרמב"ם. מה היו טענות הנגד של הרדב"ז?
א. דין הגמרא המחייב להתפלל פעמיים, הלכה שהייתה מקובלת גם על הרמב"ם כפי שעולה מתוך הלכות התפילה במשנה תורה ומתשובותיו של הרמב"ם.
ב. תקנת הרמב"ם הייתה תקנה זמנית ולוקאלית שנתקנה על רקע מציאות מסוימת כפי שהדגיש המתקן בעצמו
"...וכך הוא היותר ראוי אצלי באלו הזמנים מן הסיבות אשר הזכרנון... לאמר, אם המציאות משתנה, גם הרמב"ם היה מודה שאין מקום לתקנתו." ואכן, המצב הדתי והרוחני במאה הט"ז נשתנה, ונשתנה לטובה, אחרי בואם של מגורשים ספרד ופורטוגל למצרים שהעלו את הרמה הדתית והתרבותית של היהודים במקום. שוב לא פטפטו כל כך בזמן התפילה ורובם ענו אמן אחרי החזן ואתה אל תתמה אומר הרדב"ז, וכי דורנו טוב יותר מדורו של הרמב"ם? "אכן בכמה דברים ומנהגים רעים נכשרו הדורות... אחרי שבאו מרביצי תורה במצרים רבו התלמידים והתורה עשתה פירות ופירי פירות וזה דבר נראה לעין, ומה שראיתי אני מעיד..."
ואמנם, לאחר גירוש ספרד ופורטוגל, הפכה מצרים לאחת "מארבע הפאו"ת" כלשונו של הכרוניקאי ר' יוסף סמברי, שאליהן נדדו המגורשים. הסיבות לכך היו כנראה כלכליות. כבר ר' עובדיה מברטינורא שביקר כאן בראשית שנת רמ"ח (1488) מציין את עובדת היותה של מצרים מקום מעבר למסחר בין אירופה למזרח הרחוק "...ואין בכל הארצות כארץ מצרים לסחורה ולהתעשר בה לאדם ואין מספר לגרים הנמצאים בה מכל הגויים ומכל הלשונות..." היותה של מצרים מרכז כלכלי חשוב שמזמין גם פעילות כלכלית של יהודים, שימש לרדב"ז כאחד התירוצים לישיבת היהודים במקום, כולל ישיבתו שלו, למרות האיסור ההלכתי.
בדומה למשפעה החיובית שהייתה למגורשי ספרד בבואם לתורכיה, ליוון ולארץ-ישראל, הייתה להם השפעה דומה במצרים. במאה ה- 16 התרכזו כאן גדולי החכמים, רובם מגורשי ספרד או יוצאי חלציהם, כמו הרדב"ז, מהר"ם אל אשקר, הריב"ר מחדש בסמיכה בצפת בשנת רח"צ, האר"י הקדוש, ר' יעקב קאשטרו, ר' בצלאל אשכנזי והבר פלוגתא שלו ר' חיים כפוסי, ר' מאיר גאוויזון ואחרים.
נוכחותם ופעילותם במקום השפיעה לטובה, ולא בכדי יוצא מהר"ם אל אשקר, מחברי בית דינו של הרדב"ז, בסגנון ארוגנטי נגד פוסק שפסק בענייני גטין כנגד חכמי מצרים בזו הלשון
"ולפני גדולים ישפוך שיחו לבלי חוק - אף כי ישא דעו למרחוק, להכות הסיפים ולהרעיש הכפתור - במעשים לסתור ודברי קנטור, אשר אין להם לא שורש ולא ענף, לא בנין ולא ענין, עם היותו יודע כי תהלה לאל יש אתנו יודע עד מה וכמה חכמים שלמים וכן רבים ונגד פניהם נבונים, עוקרים הרים וטוחנים זה בזה ומוציאין קמח סלת מנופה בשלם עברה נפה..."
לאור הנאמר למעלה, נפלו חלק מהטענות של המוסתערבים, ובאשר לטענתם כי אסור להם לשנות מנהג שנעשה על-פי ותיקין וכי יש בזה משום תלמיד החולק על רבו, טוען הרדב"ז שאין תקנת הרמב"ם תקנה קבועה ומחייבת לאורך כל הדורות כדוגמת תקנות הרגמ"ה. והראיה, שגם במקומות שנהגו כתקנת הרמב"ם, כבר חזרו בהם. ואפילו במעוז החשוב של הרמב"ם כמו תימן, אומר הרדב"ז:
"... ושאלתי את פי הבאים מארץ עדן ואמרו שגם הם מתפללים ב' תפילות, וזה ראיה שלא פשטה תקנה זו יותר ממלכות מצרים וגלילותיה. וכיוון שכן, לא הייתה תקנה קבועה..."
עדות שמיעה עליה מעיד הרדב"ז, מוכיחה כי בין מצרים לבין תימן היו קשרים אינטנסיביים, היו אלה כנראה סוחרים יהודיים שנעו ממצרים לתימן בדרכם להודו הלוך וחזור. עדויות על כך אנו מוצאים כבר במכתבים מהגניזה מהמאה ה- 12 ובספרות השאלות והתשובות מתקופות מאוחרות יותר.
ג. מדוע לא התעוררה הבעיה עד כה? בין הטענות שהעלו המוסתערבים נגד שינוי מנהגם הוא, שאם מנהגם לא נכון, מדוע לא ערערו על כך כל החכמים שהיו במצרים עד כה?
גם הפעם מבכר הרדב"ז לדחות את טענתם בכמה תשובות שרובן משקפות את המציאות ההיסטורית של זמנו, כגון:
1. "שמא מקום הניחו לנו" (על-פי חולין ז,א).
2. אחרי בואם של המגורשים למצרים, רבו בעלי התורה וכולם שומעים ושותקים בשעת חזרת הש"צ, מה שלא היה קודם לכן ואף לא בימי הרמב"ם. על כן לא התעוררה הבעיה עד כה ולא העירו החכמים על כך.
אבל עכשיו, במאה הט"ז, כשנשתנה המצב הרוחני של יהודי מצרים, יש מקום לעקור מנהגים שאינם תואמים את המציאות החדשה. אין זאת אומרת שבימי הרדב"ז לא פטפטו כלל בתפילה. ראייה לכך שבתשובה אחרת הוא מעיר, כי ראוי לחנך את העם בדרכי נועם לא לפטפט בזמן התפילה, אך לעומת המצב העגום של לימוד תורה ופטפוטים בימי הרמב"ם, הרי המצב במאה הט"ז הרבה יותר טוב.
3. "רוב החכמים והגדולים הבאים למצרים דרך העברה ללכת לארץ-ישראל ואינם מתעברים על ריב לא להם...".
4. איסור של "לא תתגודדו" (על-פי יבמות יג,ב. ספרי לדברים יד,א).
להבנת שתי התשובות האחרונות ורקען ההיסטורי עלינו להרחיב את הדיבור.
מצרים שימשה ארץ מעבר לא רק לסחר הבין-לאומי מאירופה להודו, אלא אף לאלה שעמדו לעלות לארץ-ישראל. הדבר אמור לא בעולים מהמערב או שד"רים שנשלחו לשם, אלא ברוב העולים שבאו מאירופה והשד"רים שנשלחו לשם. קרבתה של מצרים לארץ-ישראל והיוותה ארץ מעבר, הוא אפוא ההסבר שחכמים שעברו דרך מצרים לא התערבו בבעיות מקומיות.
זאת ועוד. כבר שיער ש"ז הבלין, ולענ"ד בצדק, כי אחד המאפיינים של היצירה הרוחנית במצרים הוא אי התבססות וחוסר יצירתיות מקומית ומקורית בכל ענפי היהדות. גם בתקופה של פריחה ושגשוג (כדוגמת המאה הט"ז - מ.ל.) אין להבחין כמעט ברציפות ובהמשכיות של מרכזי תורה, של רבנן ותלמידיהון, של בתי מדרש, של ישיבות או אסכולות לימוד והגות. קו מפליא נוסף שהוא אולי תוצאתו של הראשון וגם סיבתו, הוא שכמעט כל גדולי ישראל שחיו ופעלו בארץ מצרים לדורותיה, לא היו ילידי המקום. ברובם הגדול הגיש למצרים מארץ-ישראל, מצפון אפריקה, מספרד ומתורכיה. לדעתו של הבלין, שאת דבריו ציטטנו לעיל, יש להסביר תופעות אלה בתחושת הארעיות שבמגורי החכמים במצרים, תחושה שאת הסברה יש לראות באיסור ההלכתי להשתקע במקום, איסור שהטריד הרבה את חכמי ההלכה. אפשר גם, שטענתו של הרדב"ז כנגד המוסתערבים "כי החכמים הגדולים הבאים למצרים דרך העברה ללכת לארץ-ישראל ואינם מתעברים על ריב לא להם" מקורה בתודעה חזקה ומיוחדת של ארעיות ישיבתם במצרים. אלא שהסבר זה עדיין לא עונה על השאלה, מדוע הרדב"ז שג"כ ראה את ישיבתו במצרים כישיבה ארעית, נוקט בכל זאת יוזמה ומתערב בבעיות מקומיות? אין זאת כי אם תחושת המנהיגות, אומץ ההוראה והדאגה לאחדות ישראל, גורמים לו לנקוט עמדה אקטיבית וכלשונו על אתר "שמא מקום הניחו לנו".
ואכן, לאחר גירוש ספרד ופורטוגל ובואם של המגורשים, גברה סכנת הקיטוב והפיצול החברתי. התמוטטותם של המרכזים היהודיים הישנים והקמתם של יישובים חדשים בארצות האסלאם בשלהי המאה הט"ו ובראשית המאה הט"ז, הפגישה תחת קורת גג אחת יוצאי תרבויות שונות, בעלי מסורות התנהגות מגוונות מפגש חי זה הביא מדי פעם לעימות חריף בין הקבוצות השונות וערערה את החיים הדתיים והחברתיים של היישובים המתחדשים. אחת התופעות שאפיינו את המרכזים החדשים הוא הפיצול החברתי המוצא את ביטויו בחלוקה לקהלים נפרדים. כל קהל שיקף ברוב המקרים את מקום המוצא של מרכיביו. העדה היהודית במצרים, פרט לגרעין האוטוכוני המורכב מהמוסתערבים, מנתה במאות ט"ז-י"ז בין השאר את קהל הספרדים, קהל הלועזים או הסיציליאנים (אסקליאה), מגורשי סיציליה ואיטליה, קהל המערביים הם המוגרבים יוצאי צפון אפריקה ועוד ועוד. לא יקשה לשער איזו מערכת יחסים תתפתח כתוצאה מהמבנה ההטרוגני שנוצר. אין כמעט תחום בחיים החברתיים והדתיים שאין בו תופעות של פילוג ומחלוקת. החל ממנהגים דתיים ונוסחי תפילה, עבור לבתי-כנסת ושחיטה נפרדת, המשך בחברות גחש"א (גמילות חסד של אמת) ומוסדות סוציאליים נפרדים. כבר עמדתי על כך בהרחבה במקום אחר ואכמ"ל.
דווקא המציאות החברתית החדשה, משמשת לרדב"ז עוד נימוק כדי לבטל את מנהגם של המוסתערבים, וזו לשונו:
"...עוד כי בזמנו ז"ל הכל היו נוהגים כמנהגו (של הרמב"ם - מ.ל.) וליכא משום אגודות אגודות, אבל עתה בזמננו שיש כמה קהילות של ספרדים ומערביים ואסקליאה וכולם מתפללים כדין הגמרא, איקרי כאן לא תתגודדו...".
מעניינות ומאלפות הן הדחיות של הרדב"ז את הטענות האחרות של המוסתערבים בדבר התארכות התפילה וחילול השם. בדחיותיו, שגם הן אינן נטולות מהמציאות ההיסטורית של זמנו, מעורבים סרקזם ולעג "למה יאמרו הגויים".
את הטרחא דציבורא שבהתמשכות התפילה הוא מציע לפתור על-ידי קיצור באזכרות שעושים למתים - "...שבזה מפסידים חצי זמן התפילה והוא עניין בלתי הכרחי ורחוק לשכר וקרוב להפסד...". יש כאן עדות למנהג שהיה רווח בארצות המזרח, להרבות בשבתות, בעולים לתורה לרגל שמחות משפחתיות, ולהבדיל בין החיים והמתים, להרבות באזכרות ובאשכבות לנפטרים שמתו זה מכבר.
גם בדורות האחרונים, מתלונן רבה הראשי של קהיר ר' אהרון ן' שמעון (1891-1921) על הניסיון לבטל את חזרת הש"ץ בתפילת המוסף מהסיבות שהזכרנו זה עתה.
ובאשר לחילול השם, אומר הרדב"ז, אין לנו להתחשב בנימוק זה לאחר שנדחו כל הטענות האחרות, כי בלאו הכי דעתם של הישמעאלים עלינו שלילית ביותר, "...שהרי תפילתנו חושבים אותה לכפירה ותורתנו אומרים שהוספנו והגרענו והחלפנו אותה... וכיוון דבלאו הכי כאין אנו בעיניהם, נעשה אנחנו מה שאנו מחוייבין מן הדין...". האם אין כאן הד לאחד מאבני היסוד בפולמוס האיסלאמי נגד היהדות, בדבר זיוף התורה על ידי היהודים, טענה שהושמעה על-ידי המתווכחים המוסלמיים כבר במאה הי"ב. הרמב"ם דחה אותה, אך היא הולכת ומתגלגלת לאורך כל הדורות.
ד. סיכום ונסיים מעין הפתיחה. מה היה הגורם הדומיננטי שהשפיע על הרמב"ם לתקן את תקנתו? המחקר המודרני ראה משום מה בנימוק האחרון, היינו חילול השם, את הגורם העיקרי לתקנה. לענ"ד, הגזימו החוקרים וידר ובעקבותיו בלידשטיין בהשפעתו של "הנימוק החיצוני", קרי חילול השם, כמניע עיקרי לתקנת הרמב"ם, וכלשונם "שהרמב"ם הפנים ולו במקצת את הערכים שהתבטאו בתפילה המוסלמית שהתנהלה בסדר מופתי ובמשמעת צבאית ממש". למרות יחסו האמביוולנטי והמורכב של הרמב"ם אל האיסלאם ואל המוסלמים, קשה להניח כי "הנימוק החיצוני" היה הנימוק הדומיננטי. והראיה, הראב"ם שמזכיר את תקנת אביו אינו מביא את הנימוק הזה בכלל. גם הרדב"ז מתייחס לחשש של חילול השם כנימוק שולי ולא רלוונטי לזמנו. האם הרדב"ז היה פחות רגיש לחילול השם מהרמב"ם? אתמהה...
אין אנו יודעים איך נגמר הוויכוח בין הרדב"ז והמוסתערבים, אך יורשו בהנהגת הקהילה המצרים, ר' יעקב קאשטרו, ממליץ בספרו ההלכתי "ערך לחם" שאם אי אפשר להשתיק את הציבור בחזרת הש"ץ, מוטב לבטל את החזרה, "כיון שכולם בקיאין".
לסיכום ניסינו להלך בשבילי תשובה אחת של שו"ת הרדב"ז, שהיא בבחינת פרט שיצא מהכלל, ללמד את כלל תשובותיו כמקור הלכתי והיסטורי חשוב. נפרשו בפנינו עובדות היסטוריות בתחום חיי החברה והרוח של יהודי מצרים במחצית הראשונה של המאה הט"ז, תקופה של רנסנס בתולדות קהילה זאת, שהושפע בדומה לקהילות אחרות באימפריה העות'מאנית מבואם של מגורשי ספרד ופורטוגל. ראינו דוגמה אחת מני רבות, כיצד מציאות היסטורית משפיעה בין השאר על פירוש ההלכה והתאמתה אל המציאות הנדונה.
זו אף זו, משתקפת בתשובה שניתחנו, דמותו של הרדב"ז כפוסק אמיץ וכמנהיג הער לבעיות דורו וזמנו. לצד התקיפות והסמכותיות שבפסיקה שהוא מגלה בניסיונותיו למנוע מחלוקות ופירוד, הרי ניכרת בו גם גישה פרגמטית ומחנכת כפי שעולה מסיום התשובה:
"...לפיכך, בנדון דידן אם אפשר להחזירם לדין הגמרא שיתפללו שתי תפילות בלא מחלוקת כן ראוי לעשות, אבל אם אי אפשר לבטלם אלא על ידי מחלוקת, שב ואל תעשה. והנראה לע"ד כתבתי".
א. דין הגמרא המחייב להתפלל פעמיים, הלכה שהייתה מקובלת גם על הרמב"ם כפי שעולה מתוך הלכות התפילה במשנה תורה ומתשובותיו של הרמב"ם.
ב. תקנת הרמב"ם הייתה תקנה זמנית ולוקאלית שנתקנה על רקע מציאות מסוימת כפי שהדגיש המתקן בעצמו
"...וכך הוא היותר ראוי אצלי באלו הזמנים מן הסיבות אשר הזכרנון... לאמר, אם המציאות משתנה, גם הרמב"ם היה מודה שאין מקום לתקנתו." ואכן, המצב הדתי והרוחני במאה הט"ז נשתנה, ונשתנה לטובה, אחרי בואם של מגורשים ספרד ופורטוגל למצרים שהעלו את הרמה הדתית והתרבותית של היהודים במקום. שוב לא פטפטו כל כך בזמן התפילה ורובם ענו אמן אחרי החזן ואתה אל תתמה אומר הרדב"ז, וכי דורנו טוב יותר מדורו של הרמב"ם? "אכן בכמה דברים ומנהגים רעים נכשרו הדורות... אחרי שבאו מרביצי תורה במצרים רבו התלמידים והתורה עשתה פירות ופירי פירות וזה דבר נראה לעין, ומה שראיתי אני מעיד..."
ואמנם, לאחר גירוש ספרד ופורטוגל, הפכה מצרים לאחת "מארבע הפאו"ת" כלשונו של הכרוניקאי ר' יוסף סמברי, שאליהן נדדו המגורשים. הסיבות לכך היו כנראה כלכליות. כבר ר' עובדיה מברטינורא שביקר כאן בראשית שנת רמ"ח (1488) מציין את עובדת היותה של מצרים מקום מעבר למסחר בין אירופה למזרח הרחוק "...ואין בכל הארצות כארץ מצרים לסחורה ולהתעשר בה לאדם ואין מספר לגרים הנמצאים בה מכל הגויים ומכל הלשונות..." היותה של מצרים מרכז כלכלי חשוב שמזמין גם פעילות כלכלית של יהודים, שימש לרדב"ז כאחד התירוצים לישיבת היהודים במקום, כולל ישיבתו שלו, למרות האיסור ההלכתי.
בדומה למשפעה החיובית שהייתה למגורשי ספרד בבואם לתורכיה, ליוון ולארץ-ישראל, הייתה להם השפעה דומה במצרים. במאה ה- 16 התרכזו כאן גדולי החכמים, רובם מגורשי ספרד או יוצאי חלציהם, כמו הרדב"ז, מהר"ם אל אשקר, הריב"ר מחדש בסמיכה בצפת בשנת רח"צ, האר"י הקדוש, ר' יעקב קאשטרו, ר' בצלאל אשכנזי והבר פלוגתא שלו ר' חיים כפוסי, ר' מאיר גאוויזון ואחרים.
נוכחותם ופעילותם במקום השפיעה לטובה, ולא בכדי יוצא מהר"ם אל אשקר, מחברי בית דינו של הרדב"ז, בסגנון ארוגנטי נגד פוסק שפסק בענייני גטין כנגד חכמי מצרים בזו הלשון
"ולפני גדולים ישפוך שיחו לבלי חוק - אף כי ישא דעו למרחוק, להכות הסיפים ולהרעיש הכפתור - במעשים לסתור ודברי קנטור, אשר אין להם לא שורש ולא ענף, לא בנין ולא ענין, עם היותו יודע כי תהלה לאל יש אתנו יודע עד מה וכמה חכמים שלמים וכן רבים ונגד פניהם נבונים, עוקרים הרים וטוחנים זה בזה ומוציאין קמח סלת מנופה בשלם עברה נפה..."
לאור הנאמר למעלה, נפלו חלק מהטענות של המוסתערבים, ובאשר לטענתם כי אסור להם לשנות מנהג שנעשה על-פי ותיקין וכי יש בזה משום תלמיד החולק על רבו, טוען הרדב"ז שאין תקנת הרמב"ם תקנה קבועה ומחייבת לאורך כל הדורות כדוגמת תקנות הרגמ"ה. והראיה, שגם במקומות שנהגו כתקנת הרמב"ם, כבר חזרו בהם. ואפילו במעוז החשוב של הרמב"ם כמו תימן, אומר הרדב"ז:
"... ושאלתי את פי הבאים מארץ עדן ואמרו שגם הם מתפללים ב' תפילות, וזה ראיה שלא פשטה תקנה זו יותר ממלכות מצרים וגלילותיה. וכיוון שכן, לא הייתה תקנה קבועה..."
עדות שמיעה עליה מעיד הרדב"ז, מוכיחה כי בין מצרים לבין תימן היו קשרים אינטנסיביים, היו אלה כנראה סוחרים יהודיים שנעו ממצרים לתימן בדרכם להודו הלוך וחזור. עדויות על כך אנו מוצאים כבר במכתבים מהגניזה מהמאה ה- 12 ובספרות השאלות והתשובות מתקופות מאוחרות יותר.
ג. מדוע לא התעוררה הבעיה עד כה? בין הטענות שהעלו המוסתערבים נגד שינוי מנהגם הוא, שאם מנהגם לא נכון, מדוע לא ערערו על כך כל החכמים שהיו במצרים עד כה?
גם הפעם מבכר הרדב"ז לדחות את טענתם בכמה תשובות שרובן משקפות את המציאות ההיסטורית של זמנו, כגון:
1. "שמא מקום הניחו לנו" (על-פי חולין ז,א).
2. אחרי בואם של המגורשים למצרים, רבו בעלי התורה וכולם שומעים ושותקים בשעת חזרת הש"צ, מה שלא היה קודם לכן ואף לא בימי הרמב"ם. על כן לא התעוררה הבעיה עד כה ולא העירו החכמים על כך.
אבל עכשיו, במאה הט"ז, כשנשתנה המצב הרוחני של יהודי מצרים, יש מקום לעקור מנהגים שאינם תואמים את המציאות החדשה. אין זאת אומרת שבימי הרדב"ז לא פטפטו כלל בתפילה. ראייה לכך שבתשובה אחרת הוא מעיר, כי ראוי לחנך את העם בדרכי נועם לא לפטפט בזמן התפילה, אך לעומת המצב העגום של לימוד תורה ופטפוטים בימי הרמב"ם, הרי המצב במאה הט"ז הרבה יותר טוב.
3. "רוב החכמים והגדולים הבאים למצרים דרך העברה ללכת לארץ-ישראל ואינם מתעברים על ריב לא להם...".
4. איסור של "לא תתגודדו" (על-פי יבמות יג,ב. ספרי לדברים יד,א).
להבנת שתי התשובות האחרונות ורקען ההיסטורי עלינו להרחיב את הדיבור.
מצרים שימשה ארץ מעבר לא רק לסחר הבין-לאומי מאירופה להודו, אלא אף לאלה שעמדו לעלות לארץ-ישראל. הדבר אמור לא בעולים מהמערב או שד"רים שנשלחו לשם, אלא ברוב העולים שבאו מאירופה והשד"רים שנשלחו לשם. קרבתה של מצרים לארץ-ישראל והיוותה ארץ מעבר, הוא אפוא ההסבר שחכמים שעברו דרך מצרים לא התערבו בבעיות מקומיות.
זאת ועוד. כבר שיער ש"ז הבלין, ולענ"ד בצדק, כי אחד המאפיינים של היצירה הרוחנית במצרים הוא אי התבססות וחוסר יצירתיות מקומית ומקורית בכל ענפי היהדות. גם בתקופה של פריחה ושגשוג (כדוגמת המאה הט"ז - מ.ל.) אין להבחין כמעט ברציפות ובהמשכיות של מרכזי תורה, של רבנן ותלמידיהון, של בתי מדרש, של ישיבות או אסכולות לימוד והגות. קו מפליא נוסף שהוא אולי תוצאתו של הראשון וגם סיבתו, הוא שכמעט כל גדולי ישראל שחיו ופעלו בארץ מצרים לדורותיה, לא היו ילידי המקום. ברובם הגדול הגיש למצרים מארץ-ישראל, מצפון אפריקה, מספרד ומתורכיה. לדעתו של הבלין, שאת דבריו ציטטנו לעיל, יש להסביר תופעות אלה בתחושת הארעיות שבמגורי החכמים במצרים, תחושה שאת הסברה יש לראות באיסור ההלכתי להשתקע במקום, איסור שהטריד הרבה את חכמי ההלכה. אפשר גם, שטענתו של הרדב"ז כנגד המוסתערבים "כי החכמים הגדולים הבאים למצרים דרך העברה ללכת לארץ-ישראל ואינם מתעברים על ריב לא להם" מקורה בתודעה חזקה ומיוחדת של ארעיות ישיבתם במצרים. אלא שהסבר זה עדיין לא עונה על השאלה, מדוע הרדב"ז שג"כ ראה את ישיבתו במצרים כישיבה ארעית, נוקט בכל זאת יוזמה ומתערב בבעיות מקומיות? אין זאת כי אם תחושת המנהיגות, אומץ ההוראה והדאגה לאחדות ישראל, גורמים לו לנקוט עמדה אקטיבית וכלשונו על אתר "שמא מקום הניחו לנו".
ואכן, לאחר גירוש ספרד ופורטוגל ובואם של המגורשים, גברה סכנת הקיטוב והפיצול החברתי. התמוטטותם של המרכזים היהודיים הישנים והקמתם של יישובים חדשים בארצות האסלאם בשלהי המאה הט"ו ובראשית המאה הט"ז, הפגישה תחת קורת גג אחת יוצאי תרבויות שונות, בעלי מסורות התנהגות מגוונות מפגש חי זה הביא מדי פעם לעימות חריף בין הקבוצות השונות וערערה את החיים הדתיים והחברתיים של היישובים המתחדשים. אחת התופעות שאפיינו את המרכזים החדשים הוא הפיצול החברתי המוצא את ביטויו בחלוקה לקהלים נפרדים. כל קהל שיקף ברוב המקרים את מקום המוצא של מרכיביו. העדה היהודית במצרים, פרט לגרעין האוטוכוני המורכב מהמוסתערבים, מנתה במאות ט"ז-י"ז בין השאר את קהל הספרדים, קהל הלועזים או הסיציליאנים (אסקליאה), מגורשי סיציליה ואיטליה, קהל המערביים הם המוגרבים יוצאי צפון אפריקה ועוד ועוד. לא יקשה לשער איזו מערכת יחסים תתפתח כתוצאה מהמבנה ההטרוגני שנוצר. אין כמעט תחום בחיים החברתיים והדתיים שאין בו תופעות של פילוג ומחלוקת. החל ממנהגים דתיים ונוסחי תפילה, עבור לבתי-כנסת ושחיטה נפרדת, המשך בחברות גחש"א (גמילות חסד של אמת) ומוסדות סוציאליים נפרדים. כבר עמדתי על כך בהרחבה במקום אחר ואכמ"ל.
דווקא המציאות החברתית החדשה, משמשת לרדב"ז עוד נימוק כדי לבטל את מנהגם של המוסתערבים, וזו לשונו:
"...עוד כי בזמנו ז"ל הכל היו נוהגים כמנהגו (של הרמב"ם - מ.ל.) וליכא משום אגודות אגודות, אבל עתה בזמננו שיש כמה קהילות של ספרדים ומערביים ואסקליאה וכולם מתפללים כדין הגמרא, איקרי כאן לא תתגודדו...".
מעניינות ומאלפות הן הדחיות של הרדב"ז את הטענות האחרות של המוסתערבים בדבר התארכות התפילה וחילול השם. בדחיותיו, שגם הן אינן נטולות מהמציאות ההיסטורית של זמנו, מעורבים סרקזם ולעג "למה יאמרו הגויים".
את הטרחא דציבורא שבהתמשכות התפילה הוא מציע לפתור על-ידי קיצור באזכרות שעושים למתים - "...שבזה מפסידים חצי זמן התפילה והוא עניין בלתי הכרחי ורחוק לשכר וקרוב להפסד...". יש כאן עדות למנהג שהיה רווח בארצות המזרח, להרבות בשבתות, בעולים לתורה לרגל שמחות משפחתיות, ולהבדיל בין החיים והמתים, להרבות באזכרות ובאשכבות לנפטרים שמתו זה מכבר.
גם בדורות האחרונים, מתלונן רבה הראשי של קהיר ר' אהרון ן' שמעון (1891-1921) על הניסיון לבטל את חזרת הש"ץ בתפילת המוסף מהסיבות שהזכרנו זה עתה.
ובאשר לחילול השם, אומר הרדב"ז, אין לנו להתחשב בנימוק זה לאחר שנדחו כל הטענות האחרות, כי בלאו הכי דעתם של הישמעאלים עלינו שלילית ביותר, "...שהרי תפילתנו חושבים אותה לכפירה ותורתנו אומרים שהוספנו והגרענו והחלפנו אותה... וכיוון דבלאו הכי כאין אנו בעיניהם, נעשה אנחנו מה שאנו מחוייבין מן הדין...". האם אין כאן הד לאחד מאבני היסוד בפולמוס האיסלאמי נגד היהדות, בדבר זיוף התורה על ידי היהודים, טענה שהושמעה על-ידי המתווכחים המוסלמיים כבר במאה הי"ב. הרמב"ם דחה אותה, אך היא הולכת ומתגלגלת לאורך כל הדורות.
ד. סיכום ונסיים מעין הפתיחה. מה היה הגורם הדומיננטי שהשפיע על הרמב"ם לתקן את תקנתו? המחקר המודרני ראה משום מה בנימוק האחרון, היינו חילול השם, את הגורם העיקרי לתקנה. לענ"ד, הגזימו החוקרים וידר ובעקבותיו בלידשטיין בהשפעתו של "הנימוק החיצוני", קרי חילול השם, כמניע עיקרי לתקנת הרמב"ם, וכלשונם "שהרמב"ם הפנים ולו במקצת את הערכים שהתבטאו בתפילה המוסלמית שהתנהלה בסדר מופתי ובמשמעת צבאית ממש". למרות יחסו האמביוולנטי והמורכב של הרמב"ם אל האיסלאם ואל המוסלמים, קשה להניח כי "הנימוק החיצוני" היה הנימוק הדומיננטי. והראיה, הראב"ם שמזכיר את תקנת אביו אינו מביא את הנימוק הזה בכלל. גם הרדב"ז מתייחס לחשש של חילול השם כנימוק שולי ולא רלוונטי לזמנו. האם הרדב"ז היה פחות רגיש לחילול השם מהרמב"ם? אתמהה...
אין אנו יודעים איך נגמר הוויכוח בין הרדב"ז והמוסתערבים, אך יורשו בהנהגת הקהילה המצרים, ר' יעקב קאשטרו, ממליץ בספרו ההלכתי "ערך לחם" שאם אי אפשר להשתיק את הציבור בחזרת הש"ץ, מוטב לבטל את החזרה, "כיון שכולם בקיאין".
לסיכום ניסינו להלך בשבילי תשובה אחת של שו"ת הרדב"ז, שהיא בבחינת פרט שיצא מהכלל, ללמד את כלל תשובותיו כמקור הלכתי והיסטורי חשוב. נפרשו בפנינו עובדות היסטוריות בתחום חיי החברה והרוח של יהודי מצרים במחצית הראשונה של המאה הט"ז, תקופה של רנסנס בתולדות קהילה זאת, שהושפע בדומה לקהילות אחרות באימפריה העות'מאנית מבואם של מגורשי ספרד ופורטוגל. ראינו דוגמה אחת מני רבות, כיצד מציאות היסטורית משפיעה בין השאר על פירוש ההלכה והתאמתה אל המציאות הנדונה.
זו אף זו, משתקפת בתשובה שניתחנו, דמותו של הרדב"ז כפוסק אמיץ וכמנהיג הער לבעיות דורו וזמנו. לצד התקיפות והסמכותיות שבפסיקה שהוא מגלה בניסיונותיו למנוע מחלוקות ופירוד, הרי ניכרת בו גם גישה פרגמטית ומחנכת כפי שעולה מסיום התשובה:
"...לפיכך, בנדון דידן אם אפשר להחזירם לדין הגמרא שיתפללו שתי תפילות בלא מחלוקת כן ראוי לעשות, אבל אם אי אפשר לבטלם אלא על ידי מחלוקת, שב ואל תעשה. והנראה לע"ד כתבתי".
ד"ר מיכאל ליטמן - טללי אורות
