ביטוי לכך נתן בהדגישו כי אף כי מבחינה מעשית נאסרה הקרבת "קרבן אדם", מבחינה עקרונית אדם נדרש להקריב את עצמו. הרב ראה את התפילה כמעמד שבו אדם עוסק בהקרבה עצמית:
קיימת גם בחינה אחרת של התפילה. תפילה כמעשה של נתינה... מזבח יש בשמים ועליו מקריב המלאך מיכאל את נשמות הצדיקים. שלוש פעמים ביום שוטחים אנו בקשתנו לפני ה' כי ירצה את תפילתנו, כמו את אשינו, כי ירצה את ההקרבה העצמית של ישראל על מזבח זה ('ואשי ישראל ותפילתם באהבה תקבל ברצון'). התפילה מיוסדת על הרעיון כי האדם אינו ברשות עצמו אלא הקב"ה תובעו בתביעה שאיננה חלקית כי אם שלמה וכוללת. לעתים חפץ הקב"ה כי האדם יניח עצמו על גבי המזבח כיצחק בשעתו, יבעיר אש, ויעלה כקרבן עולה ('דברי הגות והערכה', עמ' 271).
נימה זו חוזרת ונשנית בכמה הקשרים בתורת הרב. במידה מסויימת אין היא רק שונה מנימת הבקשה אלא אף מנוגדת לה. מחד, הוא ראה בתפילה ביטוי לתלות האדם (נקודה שהמהר"ל ראה אותה עומדת במרכז המושג "עבודה"); האדם תלוי וחסר אונים. אם יינתק אך לרגע מהקב"ה, לא יחזיק מעמד וייפול. "תפילה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפך שיחו" (תהלים קב, א); "פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפילתם" (שם, יח). האדם מתחנן לפני הקב"ה מתוך תחושת אפסיות, בזעקה של שברון לב. מרגיש הוא האדם שאלמלא התפילה לא יוכל להחזיק מעמד.
בשיעור שמסר בפני "כנסת הרבנים" בשנת תשכ"ג, התייחס הרב למחלוקת הרמב"ם והרמב"ן. לפי הרמב"ם מצות התפילה בכל יום היא מדאורייתא, ואילו לפי הרמב"ן אם קיימת מצות תפילה מדאורייתא, הריהי רק בעת צרה. הערתו הנועזת של הרב היתה שבעיקרון, הרמב"ם מסכים את הרמב"ן. התפילה אכן מתחייבת רק "בעת צרה", אלא שהרמב"ם סבור כי האדם מצוי בצרה מתמדת. אלמלא הקב"ה - לא יחזיק מעמד אף לרגע, ואין לך צרה גדולה ממצב שבו מצוי האדם, חס וחלילה, בנתק מהקב"ה. מכאן, שהאדם שרוי במשבר מדי יום וזקוק הוא לרחמי שמיים ולקשר עם הקב"ה.
בעולם של קרבן וקדשים, לעומת זאת, המצב שונה לחלוטין. מושג המפתח בהקרבת קדשים ובהבאת קרבנות הוא ה"בעלות". בעלות של היחיד, ובעלות של הציבור. פרט לחריגים בודדים, דוגמת "קיץ המזבח" (שקלים פ"ד מ"ד), תמיד יש בקרבן "בעלות". האדם כמקריב קרבן הוא ה"בעלים". כך בהבאתו מן החי והצומח, וכך בקרבן הגלום בתפילה. המתפלל הריהו בעל הכוח, היכול להקריב את עצמו לקדוש ברוך הוא מכוח בעלותו זו. הדרישה לתת מופנית למי שיכול לתת.
קיימת גם בחינה אחרת של התפילה. תפילה כמעשה של נתינה... מזבח יש בשמים ועליו מקריב המלאך מיכאל את נשמות הצדיקים. שלוש פעמים ביום שוטחים אנו בקשתנו לפני ה' כי ירצה את תפילתנו, כמו את אשינו, כי ירצה את ההקרבה העצמית של ישראל על מזבח זה ('ואשי ישראל ותפילתם באהבה תקבל ברצון'). התפילה מיוסדת על הרעיון כי האדם אינו ברשות עצמו אלא הקב"ה תובעו בתביעה שאיננה חלקית כי אם שלמה וכוללת. לעתים חפץ הקב"ה כי האדם יניח עצמו על גבי המזבח כיצחק בשעתו, יבעיר אש, ויעלה כקרבן עולה ('דברי הגות והערכה', עמ' 271).
נימה זו חוזרת ונשנית בכמה הקשרים בתורת הרב. במידה מסויימת אין היא רק שונה מנימת הבקשה אלא אף מנוגדת לה. מחד, הוא ראה בתפילה ביטוי לתלות האדם (נקודה שהמהר"ל ראה אותה עומדת במרכז המושג "עבודה"); האדם תלוי וחסר אונים. אם יינתק אך לרגע מהקב"ה, לא יחזיק מעמד וייפול. "תפילה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפך שיחו" (תהלים קב, א); "פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפילתם" (שם, יח). האדם מתחנן לפני הקב"ה מתוך תחושת אפסיות, בזעקה של שברון לב. מרגיש הוא האדם שאלמלא התפילה לא יוכל להחזיק מעמד.
בשיעור שמסר בפני "כנסת הרבנים" בשנת תשכ"ג, התייחס הרב למחלוקת הרמב"ם והרמב"ן. לפי הרמב"ם מצות התפילה בכל יום היא מדאורייתא, ואילו לפי הרמב"ן אם קיימת מצות תפילה מדאורייתא, הריהי רק בעת צרה. הערתו הנועזת של הרב היתה שבעיקרון, הרמב"ם מסכים את הרמב"ן. התפילה אכן מתחייבת רק "בעת צרה", אלא שהרמב"ם סבור כי האדם מצוי בצרה מתמדת. אלמלא הקב"ה - לא יחזיק מעמד אף לרגע, ואין לך צרה גדולה ממצב שבו מצוי האדם, חס וחלילה, בנתק מהקב"ה. מכאן, שהאדם שרוי במשבר מדי יום וזקוק הוא לרחמי שמיים ולקשר עם הקב"ה.
בעולם של קרבן וקדשים, לעומת זאת, המצב שונה לחלוטין. מושג המפתח בהקרבת קדשים ובהבאת קרבנות הוא ה"בעלות". בעלות של היחיד, ובעלות של הציבור. פרט לחריגים בודדים, דוגמת "קיץ המזבח" (שקלים פ"ד מ"ד), תמיד יש בקרבן "בעלות". האדם כמקריב קרבן הוא ה"בעלים". כך בהבאתו מן החי והצומח, וכך בקרבן הגלום בתפילה. המתפלל הריהו בעל הכוח, היכול להקריב את עצמו לקדוש ברוך הוא מכוח בעלותו זו. הדרישה לתת מופנית למי שיכול לתת.
