ככל אשר יתקרב האדם אל האלוהים תוכחש הוויתו האנושית הסופית. הסופיות נבלעת באל-סופיות וגוועת בנבכיה. האדם לפעמים בורח מן הא-להים ומסתתר מפניו - 'ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל הא-להים' (שמות ג, ו) - פן יבולע לו. עצמיות האדם ובטחונו העצמי בטלים לעומת גאון א-להים והדר תפארתו. אם כן, השאלה בוקעת ועולה: איך אפשר לתפילה שתתקיים? התפילה היא עמידה לפני ה', לפני השכינה. איך יכול האדם להימצא בנוכחותו של הא-להים מבלי לאבד את מציאותו האינדיבידואלית? (רעיונות על התפילה, עמ' 244).
התפילה היא צורך חיוני לאיש הדתי. אין הוא יכול לעצור במעמקי נפשו את ההגות ואת הרגשים, את הלבטים והתלאות, את עריגותיו וכיסופיו, את יאושו ומרירותו, בקיצור - את כל העושר הרב הגנוז בתודעתו הדתי. בלימת הביטוי הליטורגי היא מן הנמנע. התפילה הכרחית היא. אי אפשר לדתיות רעננה וחיה להחזיק מעמד בלעדיה. כלומר התפילה מוצדקת היא, משום שאי אפשר להתקיים בלעדיה (שם, עמ' 245).
אין כאן תירוץ. יש כאן שלילת הלגיטימיות של השאלה.
התפילה היא צורך חיוני לאיש הדתי. אין הוא יכול לעצור במעמקי נפשו את ההגות ואת הרגשים, את הלבטים והתלאות, את עריגותיו וכיסופיו, את יאושו ומרירותו, בקיצור - את כל העושר הרב הגנוז בתודעתו הדתי. בלימת הביטוי הליטורגי היא מן הנמנע. התפילה הכרחית היא. אי אפשר לדתיות רעננה וחיה להחזיק מעמד בלעדיה. כלומר התפילה מוצדקת היא, משום שאי אפשר להתקיים בלעדיה (שם, עמ' 245).
אין כאן תירוץ. יש כאן שלילת הלגיטימיות של השאלה.
