This explanation knocked my socks off. Not normal. Wow is Torah deep and wow is the Malbim awesome.
מלבי"ם שמות ג':ה':ה'
ויאמר אל תקרב הלם – הודיע לו שכפי שהוא עתה לא יוכל לקרב אל המדרגה הזאת עד שישל נעליו מעל רגליו, ופי' הדבר שהגויה נקראת בשם נעל שעל רגלי הנשמה הרוחנית, שא"א להנשמה לעמוד בעולם הגופים שהוא מלא רפש וטיט המזיקים לרוחניותה בלא הגוף החמרי שהוא ידרוך בנעלים בטיט היון העולם החומרי וישמור את הנפש בל יטנפו רגליה בלכלוך העה"ז, [וכמ"ש המקובלים בסוד חלוץ הנעל, שהיבם שלא רצה להקים לאחיו שם בישראל ולעשות לנפש אחיו נעל שבו תעמוד שנית בעולם הגופים ע"י הבן שיוליד אשר יבנה את בית אחיו, לכן חלצה נעלו מעל רגלו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל, כמו שנשארה נפש אחיו יחפה מנעל], והמלאך אמר אל יהושע של נעלך מעל רגלך בלשון יחיד, ולמשה נאמר של נעליך בלשון רבים, כי הנפש לובשת שני נעלים, הנעל האחד הוא הגוף החיצוני, והנעל השני הם כחות הגוף הפנימים שהם כח המדמה שהוא אמצעי בין הגוף ובין הנפש, שהשכל והנשמה מתקשרים עם הגוף ע"י המדמה, הוא המביא המוחשים וההרגשות של העולם הגשמי אל הנפש פנימה והוא המוציא כחות השכל והשכלותיו אל הגויה אל החוץ, וכל הנביאים הגם שבעת החזון הסירו נעל אחד שהוא כחות הגוף החיצונים שנבטלו כולם ונדהמו כמו בעת השינה, לא הסירו את הנעל השני שהוא המדמה וכחותיו שהוא נשאר גם בעת החזון ושפע הנבואה בא אל השכל באמצעות כח הדמיון, ולכן ראו מחזות ודמיונות שמהם הפשיט את השכל הנקי את השכלותיו בעת הנבואה, וע"כ אמר ליהושע של נעלך כי לא ישל רק נעל אחד, אבל משה שהיה רוצה להשיג באספקלריא המאירה היה צריך להסיר גם הנעל השני, ר"ל שגם כח המדמה יופשט מן השכל ויהיה כאחד השכליים הנפרדים מן החומר לגמרי, משיג בשכלו בלא תערובות כח הדמיון, לכן אמר לו של נעלך בל"ר וליהושע אמר כי המקום אשר אתה עומד עליו קדש הוא ולמשה אמר אדמת קדש הוא, שהקדושה מורה על ההבדלה וההתנשאות מדרכי הטבע והחומר, ור"ל שהמקום היינו המדרגה שתעמוד עליו בעת החזון קדש ונבדל מן החומר, אבל למשה לא הספיק התפשטות הזה והמקום שיעמוד בו אדמת קדש, שגם כח המדמה שהוא מן האדמה והחומריות צריך להיות קדש, וצריכה הנפש לחלוץ גם הנעל השני והאדמה הזאת שלא יתערב בנבואתו, ובענין אחר לא יוכל לקרב הלום אל מה שרוצה לראות ולהשיג באספקלריא המאירה:
Compare that with this:
"סנדל המסומר מ"ט".
הרעיונות והפעולות המקבילים אלה מול אלה, פועלים זה ע"ז. האדם בקומתו הרוחנית מכוון הוא לקומתו החומרית. העקב הרוחני הוא הדמיון המרשים את הציורים בחיצוניותם, הוא צריך להיות עומד בתכונתו להגן על הצד השפל בציורים, שלא יהיו מטושטשים. אמנם פועל הוא הרבה לעור עינים מהסתכלות הרוחנית הבהירה, אבל א"א לאור השכל להציג כף רגלו על הארץ, אם לא ישים עליו את נעלי הדמיון. בהתקדשות גדולה צריכים המנעלים להיות ניתרים, "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא"1 . המנעל והסנדל הבינוני, מכוון הוא לעומת הדמיון הטבעי הנדרש לשמירת ההצטיירות החושית. אמנם ההשתקעות היתירה, העמקת ההרגשה החושית ע"פ ציורה הדמיוני והקבעה בחזקה, מכוונת היא לצורת סנדל המסומר, אשר אמנם א"א לומר לההמון דוקא עד פה תבא 2 בהשתקעות הציורים, כי מעמד הרוח עושה את פעולתו לפי הכנתו, ע"כ רק בהתגלות המכשלה יוכל הדבר לבא לידי הגדרה. וצריכין אנו לדעת מהותה של המכשלה, שראוי לגזור עבורה פעולה כזאת המקבלת אל התכנית ההוה של ההכרה ההמונית המסומרת במערכת דמיונותיה.
.1 שמות ג, ה. .2 עפ"י איוב לח, יא.
