לבער עבודה זרה בא"י

מצוות ביעור עבודה זרה מן הארץ

פולחן האלילים הכנענים כלל מעשי שחיתות ואכזריות כרציחת ילדים וזביחתם לפני האלילים, זנות, הוללות, ועוד. עבור עם ישראל הוא גם היווה בגידה בה' שהוציאם מעבדות למצרים, כרת עימם ברית במעמד הר סיני, ונתן להם את ארצו המבורכת. לכן בספר שמות ובספר דברים מובאים מספר אזכורים של הציווי האלוהי לבער ולשרש את פולחן האלילים מארץ ישראל, על מנת למנוע חשש של נטייה אחר האלילים:


"לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם, כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם" (שמות כג, כד).

"כִּי אֶת מִזְבְּחֹתָם תִּתֹּצוּן וְאֶת מַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּן וְאֶת אֲשֵׁרָיו תִּכְרֹתוּן" (שם לד, יג).

"כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ" (דברים ז, ה).

"אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן. וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא" (שם יב, ב-ג).
רמב"ם

הרמב"ם בהלכות יסודי התורה ז, א, מביא מצוה זו, ומרחיב שהיא כוללת איבוד "כל הנעשה בשבילה". עוד כותב הרמב"ם, שבארץ ישראל מצוה "לרדוף" אחר העבודה הזרה כדי לבער אותה, ובחוץ לארץ אין מצוה לרדוף אחר העבודה הזרה לבערה, אך אם כבשנו שטח שיש בו פולחן אלילי – חובה לבערו:

"מצות עשה היא לאבד עבודת כוכבים ומשמשיה וכל הנעשה בשבילה, שנאמר: "אבד תאבדון את כל המקומות", ונאמר: "כי אם כה תעשו להם וגו'". ובארץ ישראל מצוה לרדוף אחריה עד שנאבד אותה מכל ארצנו. אבל בחוץ לארץ אין אנו מצווין לרדוף אחריה, אלא כל מקום שנכבוש אותו – נאבד כל עבודת כוכבים שבו, שנאמר: "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא" – בארץ ישראל אתה מצווה לרדוף אחריהן, ואי אתה מצווה לרדוף אחריהן בחוץ לארץ".

לפי זה, לכאורה חובה עלינו לבער את כל הכנסיות שבארץ, שאלו למעשה בתי הפולחן שבהם הנוצרים מתפללים ליש"ו הנוצרי, שלו הם מייחסים תכונות אלוהיות ובכך נחשבים לעובדי עבודה זרה.

ואמנם ישנה מחלוקת האם הנצרות נחשבת לעבודה זרה או לא, אך לא נתייחס אליה במאמר זה. כאן נבאר שגם אם הנצרות נחשבת לעבודה זרה ממש, אין כיום מצווה לבער את בתי התפילות של הנוצרים מהארץ, אלא ההיפך, יש איסור בדבר. ממילא כך הדין גם ביחס למקדשי אלילים שונים שקיימים בארץ ושימשו בעבר לפולחן אלילי.
ההסתייגות של ספר החינוך

בספר החינוך מצוה תלו, כתב שמצווה זו של ביעור העבודה הזרה נוהגת רק כשיד ישראל תקיפה על עובדי העבודה הזרה, אך אם אין ידינו תקיפה עליהם – אין בזה מצווה:


"ונוהגת בזכרים ונקבות, בכל מקום ובכל זמן, שמצוה עלינו לאבד שם עבודה זרה אם יש כח בידינו, אבל אין אנו חייבין לרדוף אחריהם לאבדה אלא בארץ ישראל בזמן שידינו תקיפה על עובדיה. ועובר על זה ולא איבדה כל זמן שיש סיפק בידו, ביטל עשה זה".
הבעייתיות בהיחפזות לבער את העבודה הזרה מן הארץ
מדרש תנאים

במדרש תנאים על דברים מכילתא יג ד"ה: 'אבד', מבואר שהאיבוד המוחלט של האלילים נעשה רק לאחר ירושת הארץ מהכנענים, וחלוקת הנחלות לשבת בהן. ובהמשך שם מובאים דברי רבן יוחנן בן זכאי שאין להיחפז לסתור במות פולחניות, משום שהגויים עלולים לדרוש מאיתנו לבנות אותן בצורה מפוארת יותר, ונמצא שבמו ידינו נפאר את האליל חלילה:


"אבד תאבדון. אחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר. אתה אומר אחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא מביאתן לארץ ולהלן? תלמוד לומר: 'וירשתם אותה וישבתם בה, ושמרתם וג' אבד תאבדון' אחר ירושה וג'.

מיכן היה ר' יוחנן בן זכאי אומר: אל תבהל לסתור במות גוים, שלא תבנה בידך. שלא תסתור של לבינים – ויאמרו לך עשם של אבנים; של אבנים – ויאמרו לך עשם של עץ. כן הוא אומר: 'לכן בזאת יכפר עון יעקב וג' [לא יקומו אשרים]'".
אבות דרבי נתן

כיוצא בזה מובא במסכת אבות דרבי נתן נוסחה ב פרק לא, בשם ריב"ז:


"רבן יוחנן בן זכאי קבל מהלל ומשמאי, הוא היה אומר: אם עשית תורתך הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת… הוא היה אומר: אל תסתיר במותיהם, שלא תבנם בידך. אל תסתיר [של לבנים, שלא יאמרו לך בא ועשם של אבנים]".
הבעייתיות בהרס כנסיות בארץ כיום
רקע – אמנות האג

החל משנת התרנ"ט (1899) נחתמו בהאג שבהולנד מספר אמנות בינלאומיות העוסקות במחויבויות מוסריות שונות של המדינות החתומות על האמנה. אחת ההחלטות שהתקבלו באמנות האג היא שמירה על נכסים תרבותיים ודתיים של כלל הדתות והתרבויות במדינות השונות. גם מדינת ישראל חתומה על אמנות אלו, ובכך קיבלה על עצמה שלא לפגוע בנכסים בעלי ערך לדתות השונות שקיימות בארץ, ובכללן הנצרות; וכן קיבלה על עצמה לא לפגוע בנכסים בעלי משמעות תרבותית והיסטורית, ובכללם מקדשים אליליים של עמים ותרבויות שחיו בארץ באלפי השנים האחרונות.
הרב הרצוג

הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג בתחומין ב, עמ' 175, ז, כותב שגם אילו לא היה איסור מפורש מצד האומות לפגוע באתרים הקדושים לדתות אחרות, מותר היה לנו להימנע מלפגוע בפולחנם משום איבה, הן מצד שבמקום הדחק סומכים על כך שספק דאורייתא מותר מהתורה, ועל איסור דרבנן היקלו לעבור משום איבה, והן משום שמדובר על שב ואל תעשה:


"בנוגע לקיום הפולחן שלהם, הנה בנוגע לפרוטסטנטים… אבל גם הקאטולים, ידוע לנו שאינם עובדים לאנדרטות בתור אלהות, אלא בתור הערצה לאישים שהתמונות מציירות, ואם כי ודאי שאנו מצווים להתרחק מלהיכנס למקומות התפלה שלהם כשם שאסור לנו השיתוף… אבל כאן השאלה אם אנו מחוייבים למנוע את הפולחן הזה בכח במדינה היהודית, וכלפי זאת אני אומר שלא נחטא כנגד תורתנו הקדושה אם נסבול את קיומו, הואיל ואינו ברור שמוטלת עלינו מצוה זו מן התורה, וכיון שזה ספק, אפילו יהא זה ספק דאורייתא, בשעת הדחק גדול כזה לכל עם ישראל נסמוך על רבינו הגדול ז"ל שספק מן התורה לקולא, ואיסור שאינו של תורה מתירים מפני איבה, ועיין נוספות ונספחות, וכלום אפשר איבה גדולה מזו שתעלה חימה וקצף ושנאה עזה בכל מדינות הנוצרים?! וגם כן שסוף סוף העבירה על מצוה זו היא בשב ואל תעשה, לא בקום ועשה. ועל כן ברור לדעתי שאין כאן עון אשר חטא מצד הציבור בסבלם את הענין הזה, אפילו אם לא היה תנאי מפורש מצד האומות".
הרב ישראלי

הרב שאול ישראלי בעמוד הימיני יב, יח, כותב אף הוא שכיום אין יד ישראל תקיפה על הגויים שבארץ, הן מצד חשש סיבוך במלחמה והן מצד שרוב ישראל עדיין אינם בארץ, וגם לא כל הארץ נתונה בידינו. וממילא "אין באפשרות לכלל ישראל לקיים מצוה זו של הוצאתם כליל מהארץ":


"ולענין זמננו, אף שמבחינת מקרה בודד זה או אחר יש הכח ביד המדינה, אין חיוב לעשות זאת, כי אין אנו בגדר יד ישראל תקיפה, אם מצד החשש של סיבוך במלחמה כפי שצדדנו בהתחלה כדברי הרמב"ם, ואם כפי המסקנא, מכיון שאין רוב ישראל בארץ, ואף הארץ אינה כולה בידינו, ואין באפשרות לכלל ישראל לקיים מצוה זו של הוצאתם כליל מהארץ, ממילא אין החיוב גם כלפי אותם מקומות שיד ישראל תקיפה, וכנ"ל באורם".
הרב חיים דוד הלוי

וכ"כ הרב חיים דוד הלוי בשו"ת עשה לך רב ט, ל, שבעולם הדמוקרטי שאנו חיים בו הבסיס לחיי החברה הוא שוויון בין כל בני האדם, ואפילו אם היינו מעצמה עולמית אדירה לא יכולנו לפגוע בזכויות אנשי דתות אחרות בארץ, לכן נחשב הדבר שאין ידינו תקיפה עליהם:


"מה מקומם של אותן תקנות "מפני דרכי שלום" בזמנינו, ובמיוחד במדינת ישראל? שמא יעלה על הדעת שהיא נכנסת תחת ההגדרה של "יד ישראל תקיפה עליהם"?! בודאי שלא! כאשר בעולם המערבי הדימוקרטי שאנו חברים בו, הבסיס לחיי החברה הוא שויון זכויות לכל אדם, ואין מקום במדינה דימוקרטית לאפליות על רקע דתי. ואף אילו היינו מעצמה עולמית אדירה, לא היינו יכולים לנהוג כך, ולכן ברור שגם לפי דברי הרמב"ם הנ"ל, דין חברתנו כדין יד עכו"ם תקיפה על ישראל…".
הרב מנחם מנדל כשר

הרב מנחם מנדל כשר, בספרו התקופה הגדולה א, יג, נשאל האם חטאו חיילי צה"ל כשכבשו את ירושלים העתיקה ולא החריבו את הכנסיות שבה. והשיב שוודאי שלא עברו שום איסור בזה, כי מבואר בחינוך שהמצווה לאבד ע"ז היא רק כשידינו תקיפה על עובדיה, וכיום יש חוק בינלאומי שאוסר פגיעה במקומות הקדושים לדת כלשהי, ו"אוי לה לאומה שתעבור על חוק זה", ויש בזה גם משום התגרות באומות העולם ש"יש בכחם להמיט ח"ו אסון עלינו ועל כל היהודים בכל מקומות מגוריהם". עוד הביא מדברי ריב"ז במדרש, שצריך להיזהר לא להיחפז להרוס בתי עבודה זרה באופן שאחר כך יכפו על ההורס לבנות אותו מחדש ואף ביתר פאר. ובנידון דידן יש חשש ממשי שאומות העולם יכפו את ישראל לכך:


"נשאלתי, היות בין כובשי ירושלים העתיקה היו בני תורה יראים ושלמים, והיות שראו בספר אחד כתוב, וז"ל: "בכיבוש [ירושלים] מקום אשר הוא עכשיו בעוה"ר מלאה גילולים וע"ז, ומבואר בגמ' ופוסקים בהא דגידוע עכו"ם קודם לכיבוש, שאם כובשין איזה מקום בארץ ישראל ואין מבערין הע"ז טרם כיבוש, יש לו דין עובדי ע"ז ממש, דעשה ד'אבד תאבדון' הוא עשה דע"ז, וכתב האו"ח הקדוש שאם אין מבערין את הע"ז עוברים גם על הלאו ד'לא תעבדום', והוא בכלל יהרג ואל יעבור, והם, לא בלבד שלא מבערין את הע"ז, אלא מתפארין שיחזיקום בכבוש ויתקנום בתיקונים, ואם כן הם באותו הכיבוש עובדי ע"ז ממש, והאיך יעלה על לב אדם שהקב"ה עשה נסים לעובדי ע"ז? אין זה אלא כפירה גמורה, ואי אפשר לחשוב אחרת, אלא הוא כח הס"מ וחיילותיו. תמה אני, הפלא ופלא, האיך הגיע עד כדי כך גם להרבה שומרי תורה ומצות בדור השפל הזה. ובפנים הקונטרס יתבאר, שלא היו כאן כלל וכלל נסים, אלא מלובש בטבע, ואין בזה אלא סמיות עינים, ובעו"ה ניתן כח להס"מ לסמות את עיני תמימים ברשת זו, אשר טמן להם עד כדי כך", עכ"ל. נפשם בשאלתם אם באמת עברו עבירה גדולה כזו, שלא הרסו את בתי ע"ז שכבשו וצריכים כפרה, או שזה רק שיטה יחידית המחמירה?

תשובה: הרמב"ם פ"ז מהלכות ע"ז ה"א… ובחינוך מצוה תל"ו כתב, וז"ל: ונוהגת בזכרים ונקבות, בכל מקום ובכל זמן, שמצוה עלינו לאבד שם עבודה זרה אם יש כח בידינו, אבל אין אנו חייבין לרדוף אחריהם לאבדה אלא בארץ ישראל בזמן שידינו תקיפה על עובדיה. ועובר על זה ולא איבדה כל זמן שיש סיפק בידו, ביטל עשה זה. ע"כ…

החינוך הדגיש בג' ביטויים שמצוה זו חיילה רק "אם יש כח בידינו", "בזמן שידינו תקיפה על עובדיה", "שיש סיפק בידו", והנה בימינו אנו אין כח בידינו ואין ידינו תקיפה על עובדיה, ולכן אין סיפק בידינו, כי רק בזמן שידינו תקיפה, היינו שאפשר לה להממשלה לעשות כל מה שהיא רוצה, ואין מי שיכול למנעה, אז יש על זה דין כיבוש, וחלה מצות ביעור. אבל הכיבוש של העיר ירושלים העתיקה בזמן הזה אין עליה דין כיבוש כלל לענין זה, מפני שיש חוק בינלאומי איך כובש ארץ צריך להתנהג, והחוק אומר שאסור לכובש לנגוע בכל המקומות הקדושים של כל אומה ואומה, ואוי לה לאומה שתעבור על חוק זה, וממילא שלא חל כלל וכלל שום נדנוד של חיוב לבער, כי אסור לנו להתגרות באומות העולם, שיש בכחם להמיט ח"ו אסון עלינו, ועל כל היהודים בכל מקומות מגוריהם.

וצה"ל, לא רק שלא עשה בזה שום איסור ולא צריך כפרה, אלא ההיפך, שהתנהג בדבר זה כדין וכהלכה. וקיימו מאמר חז"ל במדרש תנאים דברי יב, ב: "אבד תאבדין – אחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר, אתה אומר אחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא מביאתו מחוץ לארץ ולהלן? תלמוד לומר 'וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם וגו' אבד תאבדון' – אחר ירושה וגו'. מיכן היה רבן יוחנן בן זכאי אומר: "אל תבהל לסתור במות גוים, שלא תבנה בידך, שלא תסתור של לבנים, ויאמרו לך עשה של אבנים, של אבנים, ויאמרו לך עשה של עץ, וכן הוא אומר: 'לכן בזאת יכופר עון יעקב וגו". לא יקימו אשרים, ע"כ. (דריש מהאי קרא שצריך לאבד את הבמות באופן ובתנאי שלא יקומו עוד. עי' רד"ק הערות רצ"ה).

ודרש זה של רבן יוחנן בן זכאי מובא גם באבות דרבי נתן נ"ב פי"א…

והמאמר של רבן יוחנן בן זכאי מתאים ממש לזמנינו אנו, וברוכים חיילי צה"ל שמסרו נפשם בכיבוש ירושלים, שהתנהגו כדין שלא הרסו במותיהם, כי לולא עשו כן, והיו מבערים, היה בזה חשש איסור דאורייתא, כי היהודים בלי ספק היו נאלצים לבנות אותה מחדש, וכלשון אבות דרבי נתן "שלא תבנם בידך".

והדין של ביעור עבודה זרה בזמן הזה מבואר בשו"ע יו"ד סי' קמו סי"ד: מצוה על כל המוצא אלילים שיבערנה ויאבדנה, ע"כ. ומבואר שרק במוצא, שזה שלו ויש לו הרשות לעשות עם החפץ מה שרוצה, ורק כיבוש כעין זה יש בו מצוה של איבוד ע"ז, ועי' תו"ש שמות פי"ב סי' שלא.

ונראה לי להביא מקור לדברי החינוך שתלוי אם יד ישראל תקיפה, מדברי הרמב"ם פ"י מהלכות עבודה זרה ה"ו, בקרא שמות כג, לג, 'לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי', שכתב הרמב"ם: בזמן שיד ישראל תקיפה על או"ה אסור לנו להניח גוי עובד ע"ז בינינו, אפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום בסחורה – לא יעבור בארצנו אלא עד שיקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני נח, שנאמר: 'לא ישבו בארצך' אפילו לפי שעה וכו', ע"כ. ראה תו"ש שמות פכ"ג אות שעט בביאור מקור דברי הרמב"ם במכילתא דרשב"י במדרש הגדול, וראה בספרי "הרמב"ם ומכילתא דרשב"י" דף מח. ובמשנת רבי אליעזר עמוד האחרון דף 374 "אבל גוי אסור לדור בין ישראל ולעשות מלאכה, שמא ילמד ישראל ממעשיו". ומדברי הרמב"ם אלו למד החינוך שאם באיסור לאו 'לא ישבו בארצך' הוסיף הרמב"ם בזמן שיד ישראל תקיפה, אם כן בוודאי במצות עשה של ביעור הדין גם כן רק בזמן שידינו תקיפה.

ופשוט כמו שלא יעלה על הדעת אדם לדרוש שעכשיו, אחרי כיבוש הארץ, נקיים הלאו של 'לא ישבו בארצך', כך אין לדרוש לקיים מצות עשה של ביעור עבודה זרה.

ומה שכתב בקטע שהבאתי בראש המאמר "ומבואר בגמ' ופוסקים בהא דגידוע עכו"ם קודם לכיבוש, שאם כובשין איזה מקום בארץ ישראל ואין מבערין העבודה זרה טרם כיבוש – יש לו דין עובדי ע"ז ממש", וכו' וכו'. דבר זה… לא מבואר בשום מקום בגמ' ולא בשום פוסק כלל, בגמ' ע"ז מה: מבואר רק גידועי ע"ז קודמין לכיבוש א"י וכו', ולא יותר…

ומה שכואב לכם ההלבנת פנים ברבים בהכינוי הגרוע ביותר "עובדי ע"ז", אל תצטערו על זה, היושב בשמים יודע האמת שבמלחמת חובה זו במסירות נפשכם כבשתם בסייעתא דשמיא ובנסים גלויים ירושלים העתיקה, אשרי חלקכם שקדשתם שם שמים בעולם, ובוודאי נתקדשתם בזה, ועם ישראל יזכור תמיד בניו היקרים שהחזירו לו ב"ה ירושלים העתיקה והכותל המערבי… ומבואר מכל הנ"ל שעיקר הפסק בנוגע לביעור עבודה זרה, שהביאו השואלים בשם מחבר מפורסם, אין להם שום מקום כלל בהלכה".
הרב אבינר

והביאו הרב שלמה אבינר בספרו עלה נעלה סימן לח, ובסיכום דבריו כתב:


"סיכום: לשיטת הרבי מסטמאר, ההולכים במחשבה זו לכבוש את ארץ ישראל עם הע"ז שבתוכה, שלא לאבדם, יש להם דין של עובדי ע"ז ממש, וכל המשתף פעולה איתם הוא שותף בעובדי ע"ז.

דחיה: בזמן הזה שאין ידינו תקיפה אסור לסתור, כדברי רבן יוחנן בן זכאי: אל תסתור, שלא תצטרך לבנות, וכן דעת החינוך הלכה למעשה. ויש איסור לסתור משום חשש איסור דאורייתא שלא יצטרך לבנות".

ושנה הדברים בטל חרמון ראה ג:


"שאלה: מדוע איננו מבערים כיום עבודה זרה מארצנו?

תשובה: יש מדרש שאומר שיש צורך בשיקול רב בזה, שמא נחריב ואחרים יבנו, כגון בזמן שהממשלה חלשה ונכנעת לשיקולים פוליטיים ("אל תבהל לסתור במות גוים, שלא תבנה בידך. שלא תסתיר של לבנים ויאמרו לך עשה של אבנים". מדרש תנאים דברים יב, ב, דף נח. אבות דרבי נתן נ"ב פי"א…)".