Is Tfillah from The Inside Out Or From The Outside In?

Fascinating to contrast the approach of Rav Hirsch and Rav Kook to Tfillah:

 רש"ר הירש בראשית כ':ז':ז'
    נמצא שהתפילה היהודית הינה ההיפך הגמור מהתפיסה הפשוטה של תפילה. התפילה היהודית אינה השתפכות מבפנים, וביטוי לתחושות שישנן כבר בלב – לכך יש לנו מילים אחרות: "תחינה", "שיח", וכיוצא בזה. "תפילה" פירושה למלא את הלב באמיתות הבאות מבחוץ.
תפילה היא עבודה שבלב; ה"מתפלל" עובד על זיכוך פנימיות עצמו, להעלות את רוחו ולבו לגבהים נשגבים של הכרת האמת ותשוקה לעבודת ה'.
אם אין כן פני הדברים, אם תפילה אינה אלא השתפכות רגשותינו, לא היה מתקבל על הדעת לקבוע שנתפלל את תפילותינו בנוסח מסוים בזמנים קבועים. כיצד נוכל להניח שלכל ציבור המתפללים יהיו אותן מחשבות ואותם רגשות, באותם זמנים מסויימים וקבועים מראש?
יתירה מכך, תפילה שאין בה אלא הבעת רגשות, מיותרת היא. מחשבות ורגשות החיים כבר בקרבנו אינם זקוקים להבעה, ובמיוחד לא להבעה בביטויים קבועים שנוסחו על ידי אחרים. מאורע שנגע בעמקי הנפש, מוצא תמיד את דרכו לביטוי; וכשמאורע זה גדול ונשגב עד מאד, הרי הוא למעלה מכל ביטוי, ולו דומיה תהילה.
נמצא אם כן שכל מטרת תפילותינו הקבועות היא לעורר את הלב, ולהחיות בקרבו את אותם ערכים נצחיים שעדיין צריכים חיזוק ושמירה מיוחדת. ניתן לומר באמת, שככל שיפחת חשקנו לתפילה, כך יגדל הצורך שלנו להתפלל, ויגדל עוד יותר כחה הגואל וערכה הנעלה של העבודה על עצמנו הנעשית בתפילה. העדר החשק לתפילה, הוא בעצמו הסימן המובהק לחלישות אותה הרוח, אשר איננה היסוד לתפילה אלא מטרתה ותכליתה הנשגבה. 

--------

התפלה המתמדת של הנשמה מתאמצת היא תמיד לצאת מן ההעלם אל הגילוי, להתפשט על כל כחות החיים של כל הרוח והנפש וכל כחות חיי הגויה כולה, והיא משתוקקת ג"כ לגלות את מהותה וכח פעולתה על כל הסביבה, על כל העולם והחיים, ולשם כך צריכים אנו לחשבונו־של־עולם שבא ע"י תורה וחכמה. ונמצא מתוך כך, שעבודת התורה כולה וכל חכמתה היא התגלותה המתמידה של תפלתה הכמוסה של הנשמה. נשמת כל חי תברך את שמך ד' אלהינו. 

 The constant prayer of the soul

The constantThe vision of prayer as one’s natural state of being is rooted in the second story of creation, particularly as read through the midrashic lens provided by Rashi (see Bereshit 2:4-8 with Rashi). Rashi (on 2:5), in the words of the midrash, makes it clear all of creation is in a state of potential, in a state of ‘not yet.’ Even the rains themselves await the prayer of man. Rashi then outlines a process in which prayer is man’s tool for moving creation from potential to actual. He says that man was needed to begin working the ground, to see the goodness that rain could bring, to feel its lack in the world and then turn to G–d in prayer. There is a practical approach to prayer which can be explored in this structure, but the question here is – how was Adam to know that rain was good if it had never yet fallen? The answer comes in lines 6 and 7. When G–d forms Adam from the dust of the earth, Rashi notes that the mist which rose from the ground allowed G–d to knead the raw substance of Adam into his form. This means that the water which the world required, which the prayer of man was meant to evoke, was the very stuff of Adam’s being. “The very waters that man is going to pray for, become the stuff of which he is made. Do you realize how deep that is? And I believe the deep understanding of that, is that man is made of that which he prays for in his most initial prayer, because the world, so to speak, produces man, so that man will pray for it.” R. Daniel Kohn prayer of the neshama strives continually to move from hidden to revealed, to spread over all the forces of life of the spirit and of the vital soul, and all the powers of embodied life. She yearns as well to reveal her essence and the power of her actions over all her surroundings, over all the world and life, and toward this end we require the accounting of the world (See Baba Batra 78b) which comes through Torah and wisdom. And so we find that the whole work of the Torah and all its wisdom is the constant revelation of the hidden prayer of the neshama”. “Let the breath of all life (nishmat kol chay) bless Your name, oh Lord our G–d…”

 

אין התפלה באה כתקונה כי־אם מתוך המחשבה שבאמת הנשמה היא תמיד מתפללת. הלא היא עפה ומתרפקת על דודה בלא שום הפסק כלל, אלא שבשעת התפלה המעשית הרי התפלה הנשמתית התדירית היא מתגלה בפעל. וזהו עידונה ועינוגה, הדרה ותפארתה, של התפלה, שהיא מתדמה לשושנה הפותחת את עליה הנאים לקראת הטל או נכח קרני השמש המופיעים עליה באורה, ולכן "הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו".  

 

Prayer comes in its perfected form only with the consciousness that the neshama is always praying. Does she not fly, and join to her beloved (Shir haShirim 8:5) without any break at all? It is only that, in the time of active prayer, the soul’s ceaseless prayer is revealed in actuality. This is her fineness and her pleasure, the glory and beauty of prayer, which is like a rose that opens its fair petals to greet the dew or the sun’s rays which appear on her in her radiance therefore, “Oh, that one would pray all day long!” (Berachot 21a)