People think that a man marries a woman because he loves her and then later on divorces her because he no longer loves her.
This is, to my mind, a mistake.
A man marries a woman because he loves himself and then divorces her because he loves himself.
A man doesn't, at the beginning, love the woman. He loves the way HE feels when he is with her. This feels so good that he decides to perpetuate this feeling by entering into a permanent relationship. Then at some point she doesn't make him feel so good anymore. The dopamine and serotonin injections that his brain was getting from her stopped long ago. But he wants to feel good. So he divorces her out of his love for himself hoping that somehow by NOT being married to her, he will be happier.
Our relationships with others are really relationships with ourselves through the other person.
Then there is the BIG person. This is a person who sees the other person for who they are with no connection to how the other person makes him feel. It is all about the other person and nothing about himself. This person has mastered the art of loving unconditionally. There are people like this but they are rare. Such people don't usually get divorced.
A Malbim deserves mentioning:
מלבי"ם בראשית כ"ט:כ'
ויעבד יעקב – יעקב לא הבין ערמת לבן ועבד ברחל דוקא ושבע שנים מלאים, ותחת שלבן אמר שא"צ לעבוד אותו בעבור זה היה אצל יעקב בהפך, שמרוב אהבתו אותה היה בעיניו כימים אחדים, שחשב בדעתו שעבודת שבע שנים הם רק ימים אחדים לפי ערך יקרת רחל ששוה הרבה יותר מזה, גם יאמר שאהבתו את רחל לא היה אהבת החשק, שהחושק יום לשנה יחשב לו, כי אהב אותה מצד כשרון מעשיה, לא מצד החשק עד שהשנים היו בעיניו כימים. וע"ז אמר באהבתו אותה, כי אהבת החשק הוא אהבת עצמו, לא אהבת הדבר, אבל אהבת הטוב אוהב את הדבר הטוב, לא את עצמו, ועז"א באהבתו אותה, שלא היתה אהבה חוזרת, וע"כ היו בעיניו כימים אחדים.
I think that this short essay is a revolution in thinking.
